בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

להישען קדימה: הקשר בין המאבק בטרור למלחמה הקרה...

להישען קדימה: הקשר בין המאבק בטרור למלחמה הקרה

,
מה משותף למשבר הטילים בקובה ולהסכם הגרעין עם איראן? על הפרובוקטיביות שבחולשה, ההכרה "בדוב שביער", הסיכון אשר טמון בהימנעות מפעולה, ומדוע יותר מתמיד על מדינת ישראל והעולם החופשי לשלב זרועות ו"להישען קדימה".

ב-26 בדצמבר 1991 כונס הסובייט העליון בפעם האחרונה והודיע על פירוק ברית המועצות. בצעד מנהלי זה הגיעה לסיומה מתיחות בת חמישה עשורים בין וושינגטון ומוסקבה; מתיחות שהציבה את המין האנושי בנקודות קיצון – כדוגמת משבר הטילים בקובה, שהתרחש בין 16-28 באוקטובר 1962 – בהן היה נדמה כי קיומנו על כדור הארץ תלוי על בלימה. כיום, במבט לאחור אל המלחמה הקרה, היא נתפסת כניצחון גדול וחד-משמעי של העולם המערבי ושל דרך החיים אותה הוא מייצג, ובמובנים מסוימים אכן כך הוא הדבר. העשורים אשר בהם התרחש העימות בין העולם החופשי ובין האימפריה הסובייטית, שבסיסה האידיאולוגי היה הקומוניזם הקיצוני, היו רוויים בחילוקי דעות, בחוסר ודאות, בנסיגות ובנקודות שפל לאורך הדרך, אם כי היו גם הצלחות. היו זמנים שבהם נראה כי ידו של ברז׳נייב על העליונה; אולם היו גם כאלה שלא לקחו ברצינות את האיום שהציבה האידיאולוגיה הקיצונית ואת התיאבון הסובייטי לכינון אימפריה רחבת ממדים. שנה אחר שנה התעמת המערב, מבית ומחוצה לו, למען דרך החירות, עבור החופש. הרוב יסכימו כי התמדה חסרת פשרות ונחישות חסרת גבולות, של נשיאים אמריקאים משני צידי המתרס – דמוקרטים כג׳ונסון ורפובליקנים כרייגן – אל מול מה שרבים תפסו ברמה הפסיכולוגית כאויב בלתי ניתן להבסה, היא זו אשר הובילה לבסוף "לנפילת החומה"; לקריסה של האידיאולוגיה הקומוניסטית ולהתפוררותו של המשטר הסובייטי.

מתוך כך, השיעור ההיסטורי החשוב ביותר של המלחמה הקרה, זה שצריך להיזכר ולהילמד לאורך הדורות, ניתן למיצוי במשפט אחד: "חולשה נוטה להוכיח עצמה כפרובוקטיבית, תוך שהיא יוצרת ואקום המוביל לחוסר יציבות פנימית, מלחמות ועימותים ומזמינה את היריב לנקוט במהלכים שבמצב אחר היה נרתע מלחשוב עליהם". במילים אחרות, הסירוב להתמודד עם אוסף סכנות בטווח הקצר הוא כזה שעלול להוביל למצב בו תגדלנה הסכנות בטווח הארוך. לכן, כשם שמצד אחד ישנן סכנות בעצם נקיטת פעולה בכל כיוון שהוא, מן הצד השני ישנן גם סכנות – רבות יותר – בחוסר פעולה.

אם כן, כיצד ניתן לקשר את אותו הלקח לימינו אנו, ואיזה תובנות ניתן לחלץ ממנו באשר לאופן שבו עלינו להתנהל מול תופעת הטרור? בעוד שטרומן, צ׳רצ׳יל ואייזנהאואר ידעו להגדיר בבירור היכן עובר ״מסך הברזל״, ומתוך כך לגבש עקרונות אסטרטגיים לשם ההתמודדות עם השאיפה הסובייטית לייצוא המהפכה, אין הדבר כך בנוגע ליחסים שבין טראמפ, מיי, ואף נתניהו, לבין טהרן ושלוחותיה. שהרי נכון להיום, כוח המינוף של המדיניות הנוכחית – של כלל העולם המערבי, אך בייחוד זו של ישראל – אל מול ארגוני הטרור, מוגבל באופן שאינו מאפשר לקבוע את כללי המשחק ולייצר הרתעה אפקטיבית ומעשית לאורך זמן. בנקודה זו ראוי להחשיב את מאזן הכוחות אל מול החיזבאללה כיוצא דופן, אם כי נוכח האירועים האחרונים בחזית הצפונית, ייתכן שנהיה עדים לשינויים בקרוב. מבחינה מעשית, בכל הנוגע להתמודדות אל מול רצועת עזה, ההנהגה הישראלית יכולה להודות בפומבי שהיעדים העיקריים של "עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו-"צוק איתן" לא הושגו; ויותר מזה, נראה כי המציאות לא השתנתה משמעותית לאחר "צוק איתן", שהרי מאמצי ההתחמשות והחפירות של חמאס הם בגדר "מניה בטוחה". באמצעות הכרה והודאה במצב הקיים, הממשלה תפסיק להעמיד פנים שיש לה מדיניות, אשר משאירה את אותם הארגונים ״בתוך הקופסה״, בעוד שבפועל אנו יודעים שהם זוחלים מרחק רב אל ״מחוץ לקופסה״. אולם, חשוב לקחת בחשבון את ההשלכות כבדות המשקל של צעד שכזה, שכן במבט מפוכח וריאלי על המציאות הנוכחית באזור, הממשלה – ובעיקר האיש שיושב ברחוב בלפור – תמצא עצמה במלכוד תוך שהיא תיאלץ לבחור בין שתי ברירות: האחת היא שינוי הדרך שבה חיה אוכלוסיית הצד השני, קרי הטרור על כלל התארגנויותיו, והשנייה היא שינוי הדרך בה  מתקיימים. במקרה הראשון, לא יהיה קל לגייס מנדט מהעם – ובוודאי שלא מן הקהילה הבינלאומית – למערכה ממושכת, החלטית ורבת אבדות אל מול אויב א-סימטרי שמשתמש באזרחים כמגן אנושי. בכל הנוגע למקרה השני, נצטרך למצוא צידוק אחר לשאלה מדוע הגענו הנה לפני 70 שנה, ולשאלה מדוע ליהודים מקצוות תבל יש עדיין סיבה לבצע עלייה.

בהנחה שיגיע יום בו מדינת ישראל תחליט ללכת על האלטרנטיבה הראשונה, המטרה האסטרטגית שהקבינט – תוך שיתוף פעולה מקיף ומעשי עם הקהילה הבינלאומית – יצטרך להציב לנגד עיניו היא ״לייבש את הביצה״; כלומר, לערער ולחבל במאמציהם של הגורמים הקיצוניים למשוך מתגייסים חדשים, לבסס חזיתות חדשות ולהתחמש בטכנולוגיה מתקדמת; במקביל, המטרה היא גם לרדוף בעקביות וביעילות את המשטרים, כדוגמת משטר האייתוללות בטהרן, אשר מזינים את אי-היציבות באזור באמצעות טיפוח ומימון של ארגוני טרור, כמו גם באמצעות מתן חסות ותמיכה בצורה ישירה או עקיפה. בדומה למלחמה הקרה, גם המאבק העולמי נגד הטרור לא יוכרע באמצעות רובי סער וגם לא על ידי פצצת מימן; שכן הצלחה בשדה הקרב היא רק אלמנט אחד – חשוב ומהותי אמנם, אך רק אחד – במאבק הארוך ורב-הפנים נגד הטרור ונגד הקיצוניות. במובן זה, הפעילויות של העולם החופשי צריכות לנוע על ספקטרום רחב, החל ממאמצים הומניטריים, דרך הישגים דיפלומטיים, תקשורתיים וכלכליים, וכלה בפעולות לחימה גדולות.

ובכן, האם יהיו כישלונות ונקודות שפל לאורך הדרך? בהחלט. יהיו ימים שבהם יהיו הישגים גם לאויב, ושבהם התמונות והתחושות יהיו קשות. המאבק בקיצוניות יהיה קשה, מסוכן ומלוכלך. הדרך מרודנות לחופש, מחושך לאור, ממצרים לישראל מעולם לא הייתה שלווה ושקטה. ההפך, היא תמיד הייתה קשה ומסוכנת, רווית מכשולים ומלקות, ארוכה ומייגעת. האם משה היה צריך לוותר במצרים? האם בעלות הברית היו צריכות לסגת באירופה תחת משטר האימים של היטלר? האם קנדי היה צריך לאפשר לחרושצ׳וב להציב ראשי קרב גרעיניים בקובה? זה היה קשה אז, וזה יהיה קשה יותר היום. אולם אחרי הכל, האויב הקיצוני לא מסוגל להביס את העולם החופשי ואת רעיון הדמוקרטיה והחירות בעימות קונבנציונלי ובשדה הקרב, והוא גם אינו מבקש לעשות זאת. אחרי הכל, כלי המלחמה של ארגוני הטרור – כשמם כן הם, טרור וכאוס – נועדו להטמיע בנו את המחשבה שאין ביכולתנו לנצחם, שאין אנו יכולים להם, שרעיון החירות לא יכול להם, שהמאבק והמחיר לא שווים, שהמאמץ יהיה קשה מדי ומכוער מדי ושאין ביכולתנו לשאתו. בדרך זו, ארגוני הטרור שמים לעצמם כיעד לתקוף כל סוג של תקווה או התקדמות, בניסיון לערער את המורל. כל זאת מתוך סברה שאם הם יוכלו לנצח בקרב הפסיכולוגי – דבר שהם מאוד טובים בו – אנו נאבד את יכולתנו, רצוננו ונחישותנו להילחם לאורך זמן ולהביסם.

נחזור לשטח הקטן שבין הים והנהר. שנה אחר שנה, עשור אחר עשור, מאז הולדת המדינה הזו, אנו מגלים כי כאשר אויבינו מקבלים את הרושם שאנו לא נכונים, נחרצים ונחושים לפעול למען ביטחוננו – בכל זמן, בכל מקום ונגד כל איום – הדבר מעודד אותם לפעול בתוקפנות ולנקוט בצעדים שהם היו נרתעים מלבצע במידה שהיו יודעים כי ננהג אחרת; שנגיב באפס סובלנות כנגד כל פגיעה באזרחינו וכנגד כל ניסיון לשבש את דרך חיינו. לא חסרים לנו אויבים, כאלה שלא רק רוצים לתקוף אותנו, אלא גם כאלה המעוניינים בהשמדתנו. על כן, כשם שמחובתנו לחשוב על ההשלכות שיש לכל פעולה שננקוט, מחובתנו גם לחשוב על ההשלכות שיש לחוסר מעשינו ולפעולות שלא ננקוט. כישלון ונסיגה, מדיניות פייסנית, סלחנות ובריחה מהסכנות והאיומים הניצבים בפתח, יעודדו את הקיצונים להפוך את העולם למקום הרבה יותר מסוכן על ידי יישום רעיונותיהם הרצחניים. אלה הם זמנים גורליים; ירידתו של דאע״ש מצד אחד ועלייתה של איראן מן העבר השני דורשות החלטות מכריעות וקשות. התוצאה של המאבק בטרור ובקיצוניות במהלך המאה ה-21 תקבע את מאפייני העולם ואת דרך החיים שתשרור בו בעשורים הבאים. האידיאולוגיה הקיצונית של משטר האייתוללות, שמבקש להשיב לאיראן את מעמדה כמעצמה אזורית, לא תתמתן או תיעלם מעצמה; שכן, אחרי הכל, אם נחזור לרייגן: "יש דוב ביער. בשביל חלק מהאנשים, קל להבחין בדוב. אחרים לא רואים אותו כלל. לדבריהם של חלק מהאנשים, הדוב לא מהווה איום כלל. אחרים טוענים שהוא מאיים, אכזרי ומסוכן. מכיוון שאף אחד לא יכול לדעת מי בדיוק צודק, לא יהיה זה חכם להיות חזק כמו הדוב, ואולי אף יותר, במטרה להרתיע אותו?".

אם נסכם, מאבק העולם החופשי, המייצג את ערכי החירות, אל מול הטרור והאידיאולוגיה הקיצונית, הינו משימה של דורות. מדובר במלחמה שתימשך שנים ארוכות. מאבק אשר במידה רבה דומה לתקופת המלחמה הקרה, שנמשכה כמה עשורים. במאבק הזה, על עצם קיומנו ואורח חיינו, עלינו לגבש ציפיות ריאליות ולהחזיק בהן. מדובר במרתון, לא בספרינט; מרתון אידיאולוגי שבו שום טרוריסט או ארגון טרור כל-שהוא לא יובס על ידי טיל שיוט והפצצות מהאוויר בלבד. עלינו להכיר בעובדה שייקח זמן ויידרש לחץ מתמשך על מדינות ומשטרים שמספקים כר פורה לדרך הטרור. לכן, העובדה שהגל הראשון, השני ואפילו השלישי של מאמצינו לא יוליד הישגים מוחצים, לא צריכה להפתיע אותנו ולערער את ביטחוננו. שהרי בין ההישגים והאכזבות, הכישלונות והניצחונות, הפיגועים והרקטות, המשימה הינה להישאר איתנים ונחושים לאורך זמן; 'להישען קדימה' ורק לדמיין באיזה סוג של עולם, ובאיזו דרך חיים היינו צריכים לחיות אם הקיצוניים היו מנצחים.


גד וקנין

סטודנט ליחסים בינלאומיים והיסטוריה באוניברסיטה העברית. קצין לשעבר באגף התכנון בחיל האוויר וכיום עובד כסטודנט בחטיבה לתכנון, מדיניות ואסטרטגיה במשרד המשפטים.