בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

להצביע בידיים ובכיסים: האלטרנטיבה לסטטוס קוו...

להצביע בידיים ובכיסים: האלטרנטיבה לסטטוס קוו

,
הסטטוס קוו בין האורתודוכסיה לשאר פלחי האוכלוסייה היהודית בישראל כבר הפך לבלתי רלוונטי, אולם השינוי הפוליטי לא נראה באופק. מאמר זה סוקר את הצורך בשינוי הסטטוס קוו, ובדרכים בהן האזרחים יכולים להשפיע עליו למרות התנגדותם המושלים בשירותי הדת.

תארו לכם הסכם בין שני צדדים בתחום כלשהו, בו הצדדים משתדלים לכבד את ההסכם, למרות חיכוכים וחילוקי דעות פה ושם. כך עובר עשור, עובר יובל, אך בחלוף 70 שנה אחד הצדדים רוצה להכניס בהסכם שינויים. בכל זאת, ב-70 שנה המציאות השתנתה, הצרכים משתנים, טכנולוגיות חדשות נכנסות ותהליכים חברתיים נותנים את אותותיהם. אך, למרות זאת, אחד הצדדים מסרב בתוקף לכל ניסיון לשנות את ההסכם. אפשר להגיד שכך עולה ביחס לסטטוס קוו בענייני דת ומדינה, לו חגגנו 71 שנים בחודש שעבר.

הסטטוס קוו, אשר מקורו במכתב שמסדיר את יחס המדינה שבדרך בנושאי הכשרות, השבת, נישואין וחינוך, כבר לא רלוונטי שנים רבות. מה שהיה רלוונטי לטרום-מדינה קטנה בשנת 1947, כבר לא תקף למדינה מבוססת בשנת 2018. הדמוגרפיה הישראלית השתנתה עקב עליות המוניות ושונות, תרבות הבילוי והשפע החליפו את הצנע של קום המדינה, הרבנות הראשית כבר כמעט ואינה מהווה סמכות הלכתית עבור רוב המגזרים והרשימה עוד ארוכה. כך, מהסכם היסטורי שנועד לאזן בין אוכלוסיות ורצונות, נותרנו עם הסכם פרוץ בו כל צד מנסה לגנוב את הסוסים מאחורי גבו של יריבו. הצדדים כבולים להסכם בו שני הצדדים מרגישים מופסדים ונשארים קרחים.

ההיגיון אומר שמזמן היה צריך ללכת לכיוון של הסדרה מחודשת, אך לצערנו חוקים חדשים הועלו ונדחו, אמנות נכתבו ונשכחו ובפועל שום הסכמה לא נראית באופק. התסכול הולך ומצטבר, בעיקר כי הציבור הפלורליסטי מרגיש כי הוא שבוי בידי קומץ פוליטיקאים מהמגזר החרדי והחרדי-לאומי, בעלי כוח פוליטי לא פרופורציונלי לגודלם היחסי המנצלים זאת על מנת לבצר את עמדתם. כך, למרות שכמעט שלושה רבעים מהציבור הכללי בעד תחבורה ציבורית בשבת – היא לא נראית באופק. כך, למרות דו"ח חריף של מבקר המדינה על "כשלים חמורים במערך הכשרות" כל ניסיון לרפורמה ממוסמסת. כך, מעל ל-300,000 אזרחים ישראלים לא יכולים להתחתן בארץ וצריכים להרחיק ולבקש את עזרתו של ראש עיריית ניקוסיה או פראג על מנת להתחתן.

כל ניסיון לשינוי נתקל בחומה פוליטית בצורה. אם כך, יש לשאול בהוגנות – מה האינטרס של החרדים לייצר הסדרה מחודשת? למה שהמשרד לשירותי דת יוותר על מיליונים? למה שמערך הכשרות שמעסיק אלפי משגיחים יתייעל? למה שהרבנות תוותר על ההגמוניה שלה לטובת הקונסרבטיבים והרפורמים? לכן, מכיוון שהדרך לשינוי מוסכם מלמעלה חסומה, אני חושש שאין ברירה אלא לפרוץ דרך מלמטה. האפשרות היחידה לחולל פה שינוי יסודי בתחומי דת ומדינה הוא באמצעות אלטרנטיבות חוץ-מוסדיות. רק יצירה של מערכים מתחרים לאלו הממוסדים של המדינה ושל הרבנות ייצרו את מנופי הלחץ הנדרשים.

כאשר רוב הציבור, אשר אינו שבע רצון משירותי הדת במתכונתם הנוכחית, יצביעו ברגליים ובכיסים, התועלת של השירותים הללו תפגע ולא יהיה מנוס משינויים. בסופו של דבר הרבנות הינה נותנת שירותים, ואנו הציבור לקוח (שבוי) שלהם. רק יצירת אלטרנטיבות אשר יערערו את הקיים, יביאו לידי אינטרס לייצר אסדרה מחודשת. על פניו, זאת לא נשמעת משימה קשה במיוחד. אך הקושי האמתי הוא לא בירוקרטי או משפטי, אלא היכולת לרתום את הציבור הרחב למאבק. רוב בני האדם מעדיפים מטבעם נוחות על פני אידאולוגיה, ואם לאזרח הממוצע יש מעט אינטראקציות בעיתיות עם הממסד הדתי, אז הוא יעדיף לכופף את הראש ולא להיאבק. עם זאת, אם אנחנו חפצים בשינוי אנחנו חייבים להירתם לטובת יצירת האלטרנטיבות למערכים הללו ולחיזוקן.

ארגון 'השגחה פרטית' למשל, קורא תיגר על מערך הכשרות של הרבנות והצליח משום שמספיק אנשים האמינו בו. אם הזרם שמתחתן מחוץ לרבנות ילך ויגדל (כבר היום כ-4% בוחרים כך) אז לא תהיה ברירה אלא לאפשר אפיק נישואין מחוץ לרבנות. אם מי שמעוניין בתחבורה ציבורית בשבת יחזק קואופרטיבים (כמו שבוס, ימבוס ואחרים) שנותנים מענה לצורך, אז המדינה תאלץ להציע את השירות הזה באותו אופן. בסופו של דבר, אנחנו כאזרחים בחברה ליברלית ופלורליסטית צריכים לשים את הנושאים הללו על השולחן. אנחנו צריכים למקם את סוגיית דת ומדינה גבוה יותר בסדר היום הציבורי ולפעול באופן אקטיבי כדי לקדם את האינטרסים שלנו. אם הציבור מלמטה יזום, נבחרי הציבור והמדינה יבואו אחריו. אבל אם נמשיך להיות סבילים, אז גם בעוד 70 שנה אותו הסכם ישן ולא מייצג ימשיך להסדיר את מונופול שירותי הדת ואנחנו נהיה הראשונים לסבול מכך.


ערן בן יהודה

דתי, סוציאל דמוקרט, מאמין בשלום בתוכנו ועם שכנינו ופעיל חברתי בזירה הירושלמית.