בחירת העורך

READING

ליברליזם ואומנות: ההנחות השגויות והכשלים בסבסוד תר...

ליברליזם ואומנות: ההנחות השגויות והכשלים בסבסוד תרבות

,
בכל רחבי העולם המערבי קיים סבסוד תרבות ברמה כזו או אחרת. הטיעונים בעד הסבסוד רבים וידועים. אך אם רק נעצור לרגע ונבחן, מנקודת מבט ליברלית, את מהות הסבסוד, את השפעותיו על היכולת של התרבות למלא את תפקידה, ואת תוצאותיו בשטח, נראה מיד שיש דווקא יותר סיבות להתנגד לכך.

ראשית יש לשים דברים על דיוקם – המדינה לא מסבסדת דבר. אנחנו מסבסדים. כל אחת ואחד מאיתנו שמשלמים מיסים מסבסדים תרבות, בריאות, חינוך, ביטחון, וכל הוצאה ממשלתית אחרת. המדינה איננה מייצרת כסף, היא גובה אותו מאיתנו ומייצרת בתמורה את מה שהיא מאמינה שאנו רוצים או צריכים. האנשים שקובעים מה אנו רוצים או צריכים משתנים כל ארבע שנים.

העדפות אישיות

מה שרואים ומה שאין רואים. פרידריק בסטייה

דמיינו לכם את התרחיש הבא: מהיום, המדינה תחליט בשבילכם איזה אוכל אתם אוהבים; היא תקבע אם תהיינה יותר פיצריות או יותר מסעדות בשר; אם תאכלו יותר פירות או תשתו יותר קפה; אם תבקרו ביותר מסעדות אותנטיות ים-תיכוניות או מסעדות גורמה. נשמע נורא? זה אכן נורא. ואל תטעו, בדוגמה הנ"ל המדינה לא מנסה לפגוע בכם, היא באמת ובתמים מנסה להבין מה הייתם מעדיפים לאכול. היא כמובן תיכשל במשימה זו, מפני שאין לה את הכלים להבין מה כל אזרח ואזרח היה מעדיף לאכול. הדבר היחיד שהמדינה יכולה לעשות בשביל לענות על הצרכים ועל הרצונות של כל אזרחיה בצורה המיטבית הוא פשוט להפסיק לנסות ולא להתערב. במקום שהמדינה תיקח בכל חודש X כסף מכל אזרח ותקצה אותו למסעדות או מטבחים מסוימים, היא תשאיר לכם את הכסף ותאפשר לכם ללכת לכל מסעדה שתבחרו. כך, באופן טבעי, מסעדות שעונות על רצונות הציבור ישגשגו, ומסעדות שאינן לטעמו של הציבור ייסגרו. המצב שתיארתי בתחילת הפסקה, אף על פי שנראה קיצוני ולא סביר, הוא בדיוק המצב שמתקיים בתחום התרבות. אומנם אף אחד לא מונע מכם לצרוך תרבות שהממשלה לא בחרה עבורכם, אך הוא יעלה יותר, ובכל מקרה תהיו חייבים לשלם על התרבות שהממשלה כן בחרה.

בשנת 2018 תיקח מכם המדינה כמעט מיליארד שקלים כדי לספק לכם תרבות. ישבו השרה, מנכ"ל המשרד, ועדות ומומחים שונים וינסו להבין בדיוק איזו תרבות הייתם רוצים לקבל – האם הייתם רוצים להאזין לתזמורת הפילהרמונית או לתזמורת האנדלוסית, לצפות בקולנוע דוקומנטרי או במחזות של שייקספיר, לבקר בתערוכת פסלי עירום או תערוכת ציורים של ירושלים העתיקה. כך הם יחלקו את התקציב שהחליטו להקצות בשמכם לתרבות.

אם אשתמש בטרמינולוגיה של באסטייה, מה שהמחוקקים רואים הוא כל התרבות שהמיסים שלנו יצרו, מה שאין המחוקקים רואים הוא את כל התרבות שלא נוצרה, כי לאזרחים לא הייתה אפשרות להחליט איזו תרבות הם מעדיפים. נניח שאזרח ממוצע שואף להוציא 2% ממשכורתו על תרבות, ישנן שתי דרכים שבהן תרבות זו יכולה להיות מסופקת לו. הראשונה, בכל חודש הוא יוציא 2% משכרו על תרבות על פי העדפותיו. השנייה, המדינה תיקח בכל חודש 2% משכרו ותחליט באילו סוגי תרבות להשקיע, ובאילו מוסדות. במדינת ישראל האופציה השנייה היא הנורמה (אף על פי שאזרחים מוסיפים כסף מכיסם על כל תרבות שהם צורכים). כך יוצא שכל אזרח ישראלי משלם כל חודש לתיאטראות אפילו אם מעולם לא ביקר בהם ואין לו שום רצון לעשות זאת בעתיד. ייתכן שאת הכסף הוא היה מעדיף להוציא על הופעה של להקת ריקודי היפ-הופ שלא הוקמה (או שנסגרה), שכן את הסכום שאזרחים רבים היו שמחים לשלם ללהקה המדינה לקחה והעבירה למוסד תרבות אחר.

ומה לגבי אותם האזרחים שהיו רוצים להוציא פחות כסף על תרבות ויותר כסף על טיולים, ספרי לימוד לילדיהם או רכישת פסנתר? בפועל, אין להם זכות לקבל החלטות כאלה. יתרה מזאת, גם בהנחה שכל אזרח היה רוצה להוציא בדיוק 2% משכרו על תרבות, במקום שכל הסכום הנצבר ילך לתרבות, חלק ניכר מהסכום הולך, כמו בכל משרד ממשלה אחר, לקיום כל הביורוקרטיה הכרוכה בהפעלת המשרד.

על חופש הביטוי והביקורת שבאומנות

החופש הכלכלי מקדם את החופש המדיני משום שהוא מפריד את הכוח הכלכלי מהכוח המדיני ומאפשר על ידי כך לכח האחד לאזן את הכח האחר. מילטון פרידמן

אחד התפקידים החשובים ביותר של האומנות, בעיני רבים, הוא היותה במה לביקורת ולרעיונות חדשים. דרך האומנות, כמו גם דרך התקשורת, יכולים אזרחים בחברה חופשית להעלות לדיון רעיונות ועמדות שאינם בקונצנזוס, ואף להעביר בפומבי ביקורת על השלטון. זהו כוח חשוב מאין כמותו בחברה דמוקרטית ולא בכדי מכונה התקשורת "כלב השמירה של הדמוקרטיה". עם זאת, לצורך מילוי תפקידה, על התקשורת להיות חופשית. חופשית ממה? מאותו כוח שאותו היא מבקרת – השלטון או הקונצנזוס הציבורי.

מכאן נובע הפרדוקס שברעיון השידור הציבורי; גוף שמטרתו לבקר את הממשלה אך ממומן על ידיה, כפוף לשר מטעמה, ואף מנהליו ממונים על ידיה, יתקשה לבצע את עבודתו נאמנה ("מה שווה תאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?"). מילטון פרידמן מדגים טענה זו בעזרת דוגמה מבריטניה. במשך שנים סירב ה-BBC (שבזמנו שלט ברדיו המרכזי בבריטניה) לתת במה לווינסטון צ'רצ'יל, חבר פרלמנט ושר לשעבר, שניסה בכל כוחו להזהיר את אזרחי בריטניה מהסכנה שמהווה גרמניה תחת שלטונו של היטלר, מפני שעמדתו הייתה "שנויה במחלוקת". את סופו של סיפור זה כולנו יודעים.

עם זאת, כל אלה אשר רואים בתרבות כבמה מרכזית לביקורת אינם עושים את ההקשר המתבקש. פרשות מירי רגב והסרט "פוקסטרוט" או תיאטרון אל-מיאדן הן רק שתי דוגמאות רלוונטיות שממחישות את הבעיה. הביקורת לעולם תהיה מוגבלת כל עוד מושא הביקורת הוא המממן אותה. האם תיאטרון שמציג מחזה שנכתב בידי מחבל או סרט שמכפיש את צה"ל ראוי שיזכו למימון? האם זו ביקורת לגיטימית? האם סרט שמפאר את חייו של מאיר כהנא הוא לגיטימי? עד כמה רחוק אפשר למתוח את הביקורת? האם כל רעיון באשר הוא, מנותק ככל שיהיה מהקונצנזוס, זכאי למימון זהה? קל לטעון שמירי רגב סותמת פיות, אך אלה הן שאלות קשות ומהותיות שהתשובות להן משתנות בכל ארבע שנים כששר התרבות מתחלף. זהבה גלאון כשרת התרבות צפויה להפגין יותר סובלנות לתיאטרון אל-מיאדן ופחות סובלנות לסרט על מאיר כהנא, ואין סיבה שזה יפתיע אף אחד. זו תמימות לחשוב שיכול להיות מימון ממשלתי ללא פיקוח ממשלתי.

הפתרון היחיד להפיכת התרבות לכלי ביקורת יעיל הוא לנתקה מהעטינים, ובה בעת, גם מהאזיקים של השלטון. "בכדי שאנשים יוכלו לתמוך ברעיון כלשהו הם חייבים קודם כל להיות מסוגלים להשתכר למחייתם" כותב פרידמן. כל עוד הפוליטיקאים הם אלה שאחראים בעקיפין על התקציבים ועל המשכורות של מי שמתיימרים לבקר אותם ואת עמדותיהם, השניים יחיו לנצח בתוך המתח שבין הרצון להיצמד לאמת שלהם ובין הפחד לאבד את פרנסתם.

תרבות לעשירים

זה קל להעלים עין מהעובדה שחלק גדול מההשקעה ברווחה היא בפועל העברה של כסף מהעניים (ומעמד הביניים) לעשירים. רוברט פ. מרפי

הסיבה לכאורה למימון תרבות נעוצה בתפיסה שתרבות חשובה לאדם המודרני, היא מעדנת את התנהגותו, מאצילה אותה ומפתחת את נפשו. על ידי מימון התרבות אנו יכולים, כביכול, להביא את כל הטוב הזה לכל אזרח במדינה. בפרט, יאמרו המצדדים, חשוב במיוחד להנגיש את התרבות לאזרחים מהשכבות הנמוכות שמצד אחד אינם יכולים להרשות לעצמם מבחינה כלכלית לצרוך תרבות ללא הסבסוד, ומצד שני הם אולי אלה הזקוקים לה ביותר, שכן מעצם מצבם הכלכלי-חברתי יש להם נטייה חזקה יותר לפשיעה ואלימות.

אך מי הם אלה שבאמת נהנים מסבסוד התרבות בישראל? בין מושביו של התיאטרון הלאומי לא תמצאו הרבה מבקרים מהעשירונים הנמוכים וכך גם בקונצרט של הפילהרמונית. גם אם כוונת המתכנן הייתה טובה, התוצאות לא תמיד תואמות למטרות המקוריות. הצגות וקונצרטים במאות שקלים לכרטיס מעולם לא היו נחלתם של העניים. לקהל היעד המרכזי לסבסוד התרבות אין הזמן או הכסף כדי ליהנות מפירות ההשקעה הממשלתית בתרבות. לו היו נשאלים על כך, ככל הנראה היו מעדיפים לשמור לעצמם את שני האחוזים מהמיסוי שהמדינה גבתה מהם, ולהשקיעם בצרכיהם הבסיסיים, בחינוך ילדיהם ובאבטחת בריאותם או עתידם הכלכלי. כך יוצא שבאופן פרדוקסלי, חלק בלתי מבוטל מסבסוד התרבות מבוסס על לקיחת כסף מהמעמד הנמוך וממעמד הביניים והעברתו לעשירים שיכולים ליהנות מהצגות וקונצרטים מסובסדים.

"ההתנגדות לסבסוד תרבות אין משמעותה התנגדות לתרבות" כותב באסטייה, אלא התנגדות למנגנון שנבחר כדי לייצר אותה. כמו ברוב המכריע של המוצרים והשירותים, גם במקרה של התרבות, הדבר הטוב ביותר שיכולה המדינה לעשות הוא לא לעשות דבר ולתת לשוק החופשי לעשות את העבודה.

קרדיט תמונות: מילטון פרידמן – UPIפרידריק בסטייה – נחלת הכלל.


תום זיו

מנהל תוכן ושיווק באתר. בוגר תואר ראשון ביחסים בינלאומיים ומדע המדינה מהאוניברסיטה העברית. כותב על פוליטיקה, פילוסופיה, כלכלה וכל מה שביניהם.