בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

למה בחרתי בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני...

למה בחרתי בטקס הזיכרון הישראלי פלסטיני

,
טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני עורר השבוע גל תגובות נזעמות ונוצל בצורה צינית משמאל ומימין. מטרתו המקורית התפספסה. בסופם של ימי השכול הלאומיים, עלינו לבחון את המציאות נכוחה – ולטעת בעצמנו מעט תקווה.

יומיים לאחר הטקס, רגע אחרי שהרוחות שככו מעט, חשוב לי לעצור ולהסביר למה בחרתי בטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני ולא בטקס אחר – לכם ולעצמי. לא כדי לחפש הצדקות או שקט נפשי, אני שלמה עם ההחלטה, אלא בעיקר כדי להציע מעט חמלה ביום ארור שכזה.

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה – אישי ולאומי

בשבילי, יום הזיכרון נחלק לשניים. חלקו הראשון הוא הפרטי, המקום שמאפשר לכאב ולשכול האישי לעלות לפני השטח, שמאפשר למתים שלנו לרחף קצת קרוב יותר מהרגיל, לפחות במחשבותינו. זהו יום שבו 'מותר' לי להתהלך עם עיניים מזוגגות מדמעות; ש'מותר' לי לבכות משירים עצובים, ופשוט 'מותר' לי להיות עצובה ולהיזכר באלו שאינם עוד – והייתי רוצה שיהיו.

אבל חשוב מכך, היום הזה הוא יום לאומי – יום שמבקש מאתנו, ואף דורש, לזכור גם את נופלי המדינה שלא הכרנו. מחייב לצאת ממעגל האובדן האישי, כל אחד ומעגלו, ולצלול הישר אל האובדן הלאומי, אל עשרים ושלושה אלף חמש מאות ארבעים וארבעה החללים שלנו. מספר מקולל.

שתי פנים למוות

יותר מכל, היום הזה מזכיר לי כמה הפכפך הוא המוות. מצד אחד, הוא אקראי כל כך, בלתי-נמנע, מחכה לנו מעבר לפינה. הרמזור הבא ש'נגנוב' – יכול לזמן את המוות. קרם הגנה שנשכח למרוח – יכול להביא את הסרטן. לפעמים נראה שלמוות אין חוקים, שמדי כמה זמן עליו להשלים איזו מכסה נסתרת ולהרוג עוד אדם שלא פשע בדבר.

מן הצד השני, כל כך ברור הוא המוות, כל כך ניתן למניעה. הרי בקרב תמיד יהיו נפגעים, אם לא משני הצדדים, אז לפחות באחד מהם. סכסוך תמיד יקרב את המוות יותר מהרצוי, מלחמה תמיד תפלרטט עם המוות, בעוד שכולנו נספור לאחור את השעות עד שיסתיים החיזור הגורלי.

כאבו של אדם שאיבד את יקירו הוא כאב חסר מנוח, כאב שהופך את הבטן ומערפל את החושים, כאב שלעולם לא יסתיים, שלעולם לא יתפוגג פתאום ביום בהיר אחד. זה כאב שלפעמים נתפתה ונחשוב לתקופה שדעך, שהנה – אפשר לחיות גם בצלו, עד שחיוך ברחוב יזכיר את החיוך של מי שאינו – והכאב יחזור במלוא עוצמתו, מנסר וחד יותר מאשר ביומו הראשון. עד מתי נקדש את המוות במקום את החיים?

מלחמה בלתי נמנעת?

מותם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, לצערי, נמצא תחת הקטגוריה השנייה. מותם הבלתי-נסבל, המוקדם מידי, המרגיז כל כך – הוא פרי הסכסוך הישראלי פלסטיני. מותם הוא התוצאה הבלתי-נמנעת של מלחמה מתמשכת; של מלחמה שסופה אינו נראה באופק; שבכל יום שעובר גובה עוד ועוד קורבנות.

הקורבנות הללו נקטפים משני צדי המתרס, גם מן הצד הישראלי וגם מן הצד הפלסטיני. עלינו להכיר בכך שלמלחמה יש שני צדדים, שכוחנו בגדה המערבית מפספס לעיתים- ופוגע בחפים מפשע. יש כאלו שמקריבים את חייהם במטרה לפגוע באחרים – את מותם בוודאי ובוודאי שאיני מקדשת – אבל הם מעטים. רבים כל כך מהמתים הם חפים מפשע, ילדים של מישהו, הורים של מישהי. רבים כל כך מהחיילים שנפלו בקרבות חשוכים, היו יכולים שלא להיות בהם – אם לא הייתה זו מלחמה בלתי-נגמרת.

אבל האם זו באמת מלחמה בלתי-נגמרת? מלחמת אין-ברירה שכזו? אולי כבר התמכרנו לסכסוך, אולי כבר התמסרנו לשכול – ושכחנו שיש ברירה אחרת. יש אלטרנטיבה למעגל הדמים שאנחנו שבויים בתוכו. כמו מערבולת אנחנו נשאבים לליבו של המעגל, נוגעים לא-נוגעים במוות, מלטפים את הפצועים, חוזרים מעט לאחור ומגנים את האובדן, ושוב צוללים פנימה, מפלרטטים עם המוות הבא. מתי נשכיל לפלס את דרכנו החוצה? מתי נשכיל לברוח רחוק ככל האפשר מהמערבולת הזו?

והטקס – מה איתו?

טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני מנסה לטעת תקווה וחמלה ביום המוות הלאומי. המארגנים, בדרכם הייחודית, מבקשים מאתנו לשים את השנאה בצד – ולו לערב אחד. מבקשים להכיר באובדן משני הצדדים. ולהזכיר שיש גם דרך אחרת בה אפשר לצעוד; דרך של שותפות והידברות.

עבורי, הנוכחות באולם הזה הייתה מורכבת. היו שם מגוון רגעים: מטלטלים, מרגשים, עצובים, מפחידים, כאלו שהופכים את הקרביים, מעוררי מחשבה וגם מכעיסים. לא הסכמתי עם כל המילים שנאמרו על הבמה, לא בכל רגע הרגשתי בנוח.

באופן תת-מודע כמעט, סירבו הידיים להטיח זו בזו, סירבו לשתף פעולה עם מחיאות הכפיים – ובכל זאת, מפעם לפעם הכרחתי את עצמי שכן לשתף פעולה. זהו טקס שונה, והוא לא מתיימר להיות דומה לממלכתיות השוררת בדרך כלל בטקסים כאלו. אבל זה בסדר, אנחנו צריכים להרשות לעצמנו לפעמים לתת מנוחה לעצב, לפנות גם להיגיון ולחפש תרופה – במקום להשלים עם המכה.

הרגע שנגמר

אם בתוך האולם לעיתים לא הרגשתי בנוח, כשעברתי מחוצה לו – הגוף כבר התפתל מעצמו. על רקע צעקות הקללות ונתזי היריקות שהגיעו מכיוונם של המפגינים שחיכו לנו, התביישתי בשמם. הרגשתי בושה מכך שאנשים שמנופפים דגלי ישראל קוראים כנגד עוברי אורח – בלי להכיר אותם, בלי לדעת את סיפורם – רק משום שהעזנו לשבת באותו האולם עם פלסטינים, ולערב אחד לכאוב גם את כאבם. הקומץ הזה, שלא הספיקו לו הצעקות, והמשיך לזרוק חפצים גם על יד תחנות האוטובוס – הוא קומץ ותו לא. בימים בהם אנשי ציבור ופוליטיקאים משמאל ומימין מלהטטים ברגשות ומנסים בדרכים לא-דרכים להביא לדה-לגיטימציה של הקיצון השני, נותר לי רק לקוות שמפגינים כאלו הם אכן מתי מעט.

רבים בוודאי ישאלו למה לכאוב את כאבם של 'אויבינו' דווקא ביום בו אנחנו מתבקשים להתייחד עם גיבורינו – ותשובתי היא שזה בדיוק היום הנכון לעשות זאת. דווקא היום הלאומי ביותר הוא היום בו אנחנו צריכים לפקוח עיניים ולהציץ מעבר לכתף, מעבר לגדר הגבוהה, ולהכיר בכך שלמלחמה יש שני צדדים – וביכולתנו להפסיק אותה. לקרוא לפעולה בצל הדמעות.

אני מאמינה שאפשר לפעול אחרת, שאפשר להגיע לפיוס ולשלום, בזכות שיתוף פעולה. עם קמצוץ של חמלה ותקווה – אנחנו גם נצליח.


ליאור מילוא

ישראלית, ציונית, יהודייה חילונית, פמיניסטית, שמאלנית. סטודנטית בתכנית פכ"מ באוניברסיטת תל אביב.