בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

לפרנס אוכלי חינם: כמה עורכי דין צריך בכפר אחד קטן?...

לפרנס אוכלי חינם: כמה עורכי דין צריך בכפר אחד קטן?

,
הקושי למצוא עבודה הוא כבר אינו נחלתם הבלעדית של עורכי דין ורואי חשבון צעירים, אלא צרתם של רבים בשוק העבודה הישראלי. בעידננו, החברה הישראלית כולה נושאת על גבה עשרות אלפי עובדים מיותרים במקצועות לא יצרניים. בהתאם לכך, מה הפלא שגם איכות חיינו נפגעת.

ספק אם העובדה כי ישראל מדורגת בתחתית טבלת פריון העבודה של מדינות הOECD מדירה שינה מעיני רבים בציבור הישראלי. מעטים בלבד יצטמררו נוכח זעקותיהם החוזרות ונשנות של כלכלנים בארץ על כך שהעובד הישראלי מייצר בממוצע עשרה דולר פחות לשעה בהשוואה לעמיתיו באירופה, וכי הפער רק הולך ומתרחב מאז 1995 (נכון ל2014). האמת הפשוטה היא שהנתונים היבשים הללו נותרו אבסטרקטיים למדי, חסרי צורה ורחוקים מליבנו; חוסר היעילות של המשק הישראלי כמכלול שלם לא נתפס בדעת רובנו כבעיה מוחשית ומידית, ועוד פחות מזה, ככזו הקשורה ישירות לעודף האסטרונומי בעורכי דין ובמספר מקצועות אחרים בישראל.

סטודנטים לכלכלה מרבים להתלוצץ על העובדה שלאורך רוב לימודיהם, החומר המוגש להם מפושט עד כדי ניתוק מוחלט מהמציאות. על פניו, משקים המייצרים רק תפוחים ובננות, מעסיקים המשלמים לעובדיהם בשקי חיטה, וצרכנים המוציאים את כל הכנסתם על שוקולד, מאפשרים את חיבורן של שאלות אמריקאיות נהדרות, אבל למעשה לא מלמדים אותנו הרבה על העולם שמחוץ לכותלי האוניברסיטה.

אולם בשיח הציבורי נטייתם של כלכלנים ומעצבי מדיניות היא דווקא זו ההפוכה. לינגו מקצועי סבוך, גרפים מסורבלים ונתונים אין קץ לעתים מסרבלים רעיונות פשוטים להפליא, במקום שישפכו עליהם אור ויסייעו לציבור להבין את הנעשה סביבו. לפתע, מתברר שתפוחים ובננות דווקא עוזרים לחשוף את האמת שמבעד לענני הסטטיסטיקה.

הפריון בכפר הישראלי

ברוח הפשטות, אם נמשיל את המשק הלאומי כולו לכפר אחד קטן ונידח המייצר מוצרים ושירותים לעצמו ובכוחות עצמו, לפתע תופסת הקשקשת הכלכלית על פריון העבודה, צורה ממשית ומוחשית. מדד מופשט כמו הפריון לעובד, המוגדר כסך התוצר הלאומי הגולמי המחולק בכוח העבודה הכולל במשק, מתורגם בקלות במושגי הכפר לשאלה הפשוטה הבאה: כמה מייצר בשנה כל אחד מבני הכפר לטובת סל המוצרים הכולל של הקהילה? או אז יחוש הישראלי על בשרו את צביטת הפריון הנמוך, שהרי סך התוצר שמפיק הכפר כולו הוא זה שבסופו של דבר מתחלק לצלחתו של כל תושב ותושב. ואם בכפר הצנוע שלנו כל חבר מייצר משמעותית פחות ביחס לכפר השכן, מה שפוגע ישירות בכוח הקנייה ובאיכות החיים של כולנו, האם לא נדרוש לעמוד על הסיבות לכך?

בכפר הישראלי מכשולים רבים האחראים לחוסר היעילות היחסי של המשק. כביש הגישה הצר והמשובש המחבר בין בתי התושבים לבין מפעל הנעליים ושדות החיטה, מעכב את התושבים בדרכם לעבודה ובשובם. תקנות מיותרות ומסורבלות מצד מזכירות הכפר לפתיחת עסקים חדשים בתחומי המשק, חונקות יוזמות שעשויות היו לייצר ערך ולשפר את איכות חיי התושבים. בית ספר בינוני שאינו מצליח להקנות לילדי הכפר את הכלים הנחוצים לייצור מוצרים מתוחכמים. קבוצת מאמינים אדוקה, מיעוט גדל של תושבים המשקיע את זמנו בלימודי דת ומסרב להשתלב בכלל עבודות המשק, וזוכה מסיבה לא ברורה לדמי מזונות ממזכירות הכפר המאפשרים לו להמשיך להתקיים ולא לייצר שום ערך לטובת הקהילה כולה. כולם מצמצמים משמעותית את העוגה שמייצר הכפר הישראלי מדי שנה, תוצר פוטנציאלי אבוד שאין להשיבו.

כל אלה מוכרים לנו היטב ונתפסים כסיבות העיקריות לפריון הנמוך בישראל. אך מלבד בעיית התשתיות המשפיעה על תפוקתו של כל עובד ועובד, בירוקרטיה השואבת משאבים מיותרים מעסקים פרטיים, השקעה מידלדלת בהון אנושי, ומגזר שלם הנתמך על ידי הציבור היצרני בעוד הוא בעצמו לא מייצר כלום, מסתתרת בעיה סמויה נוספת החומקת מעיני רובנו. גם אם כל תושבי הכפר היו מועסקים ומייצרים בתנאים אופטימליים, כל אחד בתחומו, נותרת השאלה במה בוחר לעסוק כל תושב ותושב ולתשובתה השפעה מכרעת על סך התוצר שבסופו של יום מפיק המשק כולו כמקשה אחת. שכן לא כל מקצוע מייצר ערך באותה המידה, ועל כן גודל העוגה הכוללת מוכתב במידה רבה על ידי התפלגות המקצועות בתוך הכפר.

כלכלה שלמה במונחי חיטה

למעשה כל כפר מתחיל את דרכו כמשק חקלאי. בהתאמה מלאה לפירמידת הצרכים של מאסלו, הכפר נדרש ראשית כל להאכיל את עצמו, ומי שלא יגדל מזון פשוט יגווע ברעב. תושבים שונים עשויים לגדל מגוון מוצרי מזון שונים ולקיים שכר חליפין ביניהם. אם וכאשר תעלה בהתמדה יעילות הכפר בייצור חקלאי, עודפי המזון שייוצרו יאפשרו לכמה מחברי הכפר להקדיש את עבודתם לייצור מוצרי צריכה מתקדמים יותר, בתמורה למזון ששכניהם יגדלו בעבורם. ככל שתגבר יעילותם של תושבי הכפר, וייוצרו עודפי מזון גדולים יותר, כך יתפנו יותר מתושבי הכפר לעיסוקים אחרים, הנותנים בהדרגה מענה לצרכים גבוהים יותר ויותר. אך המטבע הבסיסי שביסוד הדברים, יהיה לעד 'שק החיטה' – כמה מזון מוצריך ושירותיך שווים בעיני שכניך.

רק בחברה עשירה – או במונחי הכפר, חברה בעלת עודפי חיטה גדולים – משוחררים מרבית התושבים מהעיסוק החקלאי ומייצור מוצרי צריכה בסיסיים, בכדי לייצר מוצרים מתקדמים יותר (למשל, פיתוחים טכנולוגיים) ולספק שירותים נעלים יותר לרווחת כלל החברה. בדורנו קשה לתפוס כי את מרבית השירותים הללו פשוט לא ניתן היה להצדיק כלכלית לפני מאתיים שנה. תושב שהיה מציע את שירותיו כמעצב פנים בכפר חקלאי במאה ה-18, כלומר מציע לשכניו עזרה בעיצוב סלון בתיהם תמורת הזכות לא לגדל מזון בעצמו ובמקום זאת להתפרנס מעודפי המזון שלהם, היה נבעט מכל המדרגות. כך גם הסטנדאפיסט, מנהל החשבונות, הסופר, המדען ועורך הדין.

כל אלה התפתחו כמקצועות מן המניין (כלומר לא רק בקרב האריסטוקרטיה) רק מרגע שהחברה התעשרה דיו כדי לפרנס את אותם אנשים תמורת שירותיהם. ואמנם, עלינו לזכור כי ההצדקה לקיומם מאז ומתמיד התבססה על הערך הכלכלי הקונקרטי שאלה מייצרים, ולא על רצונו הטוב של הציבור לשחררם מעבודת כפיים. 'הקביעה' של המשק כמה אנשי מקצוע מכל תחום ותחום ראוי לפרנס על חשבון התוצר הכולל, מתבססת אף היא על הביקוש הכולל למומחיותם בקרב הציבור, ועל מספר אנשי המקצוע הדרושים בכדי לספק את סך השירות המבוקש. ייתכן למשל והכפר מוכן להקצות מזון עבור שני נגנים, שיבדרו וישמחו את אנשי הקהילה במשך כל ימות השנה. אך תפוקתו הנוספת של מוזיקאי שלישי כבר איננה מצדיקה את החיטה שיצרך, נוסף על אובדן החיטה שבעצמו לא ייצר, משך שנה שלמה. מובן שאם הכפר כולו יחליט להקדיש את זמנו למוזיקה בלבד, לא ימשיך להתקיים זמן רב.

כך גם בכפר הישראלי של שנת 2017. הרציונל מאחורי החזקתם של עורכי דין – אנשים ש"רק" מדברים ומייצרים ניירת למחייתם – מתבסס על הערך המוסף הכלכלי שהם לכאורה מייצרים עבור הכפר כולו, כפי שהכפר תופס אותו. ככל שגדל הכפר ומתפתחים בו חוקים ומערכת משפט שמטרתם העיקרית היא שמירה על הסדר הציבורי ועל זכויות הפרט, נולד הביקוש למומחי תוכן שיסייעו לתושבי הכפר להגן על הקניין שלהם במקרה הצורך. אך בראייה חברתית כוללת, עלינו לזכור תמיד שעורכי דין אינם מגדילים את סך העוגה אלא רק אוכלים ממנה – כלומר אם היינו כולנו רק מדברים ומחליפים ניירת בין אחד לשני, היינו במהרה גוועים כולנו ברעב.

האכלתם של עורכי דין, במילים אחרות, מוצדקת מבחינת הקהילה כל עוד תרומתם ליישוב מחלוקות בין תושבי הכפר, שווה בערכה הכלכלי לחיטה שעורכי הדין צורכים, פשוטו כמשמעו, נוסף על כמות החיטה שיכלו בעצמם לייצר (עלות אלטרנטיבית) לו הפשילו שרוולים ויצאו ממשרדם אל השדה. לשם כך, נחוצה רק כמות מוגבלת של משפטנים, אשר מעבר לה תפוקתו של עורך דין אחד נוסף כבר נמוכה מכמות החיטה שיגזול מהעוגה הכוללת. יש שיגידו שהחל מנקודה מסוימת, תפוקתם השולית של עורכי דין נוספים לא רק שאיננה שווה את עלותם, אלא אף נהיית שלילית במהותה – שכן נוכחותם של עורכי דין עודפים בכפר תאפשר את קידומן של תביעות משפטיות נוספות שבהיעדרם פשוט לא היו נתבעות מלכתחילה, עם כל העלות המיותרת למשק שמחלוקות מעין אלה כרוכות בה.

תעשיית הניירת

אז כמה משפטנים מסתובבים להם בכפר הישראלי ומנופפים בניירת? מנתונים שמפרסם איתן רגב ממרכז טאוב למחקר כלכלי, בשנים 1995-2010 מספר עורכי הדין בישראל שולש, בעוד סך כוח העבודה הישראלי גדל ב-54 אחוזים בלבד. באופן לא מפתיע, לאורך אותה תקופה זינק גם חלקם של הסטודנטים למשפטים מ5.8 אחוזים ל9.8 אחוזים מסך הסטודנטים בישראל. התוצאה היא למעלה מ73,000 עורכי דין ברחבי הארץ – עורך דין אחד לכל 120 ישראלים.

לא מענייננו לנסות ולעמוד על הסיבות לזינוק האדיר הזה במספר עורכי הדין בישראל, אך יש שייחסו זאת לפתיחתן של מכללות רבות בראשית שנות התשעים אשר הגדילו משמעותית את היצע הלימודים לתואר בתחום. אחרים קושרים אותו ל"מהפכה החוקתית" של אהרן ברק ומגמת ה"משפטיזציה" המאפיינת את החברה הישראלית בשני העשורים האחרונים. תהה הסיבה אשר תהה, ההתנפחות הבלתי מבוקרת במקצוע כבר הניעה את לשכת עורכי הדין ושרת המשפטים להאריך את משך ההתמחות משנה לשנתיים ובכלל להעלות את רף הקבלה להסמכת עורכי דין חדשים.

מובן שגם כוחות השוק החופשי עשו את שלהם, ועצם הצפת המקצוע אשר הובילה לאבטלה של אלפי עורכי דין באזור המרכז ולירידה משמעותית בשכר הטרחה של עורכי דין צעירים, הביאה גם לשיעור עזיבה גבוה מהמקצוע ולהרתעת סטודנטים טריים מלימודי משפטים. עם זאת, אוטובוס דוהר לא ניתן לעצור בן רגע. מכורח האינרציה בלבד, ממשיכים עוד אלפים רבים להיכנס לתחום מדי שנה, ואת הצמצום הממשי במספר עורכי הדין המנופח בישראל נצפה לראות בפועל רק בעוד מספר שנים.

אם נאמר את האמת, את היקפי הנזק שעוד מסב העיוות הזה בשוק העבודה בישראל, קשה לאמוד במדויק. דאגתנו איננה מופנית בעיקרה לאבטלה הנובעת ישירות מהצפת השוק בעורכי הדין, או לפגיעה הבלתי נמנעת באיכות המשפטנים בארץ המתלווה לאותה המגמה, אלא לעצם הקצאתו של כוח עבודה עצום לתעשייה לא יצרנית משך 20 שנה. נתח משמעותי מאוכלוסיית הכפר קשקש ופשפש לאורך כל תקופה זו בניירת, במקום לייצר ערך כלכלי של ממש עבור המשק. לו היו בוחרים חלק מהמוחות המבריקים שבדור שלנו לעסוק לדוגמא, בהנדסת תוכנה או במדעים מדויקים, היו תורמים תפוקה אמתית ומגדילים לאין שיעור את העוגה ממנה מתקיימים כולנו. גם אם היו לומדים נגרות או מקימים סדנת רכב, היו מפיקים משמעותית יותר.

סוף דבר

וודאי שעורכי דין אינם לבדם ברשימת המקצועות הלא יצרניים המתאפיינים בעודף היצע מטמטם במשק הישראלי. כך למשל, בין השנים 1995-2010 הוכפל גם מספרם של בעלי המקצועות הפיננסיים, כמו רואי חשבון ומנהלי חשבונות, ועומד כיום על עשרות אלפים – ליתר דיוק, רואי החשבון לבדם מונים מעל 25,000. חלקם היחסי של הסטודנטים למנהל עסקים קפץ מ6.8 אחוזים ל-11.7 אחוזים בסיכומה של אותה התקופה, עדות חיה לעובדה כי יותר ויותר צעירים מעדיפים ללמוד 'מקצוע' אקדמי חסר תועלת בתכליתו מאשר לא ללמוד בכלל. העיקר שאימא תוכל לספר לחברותיה שהבן שלה לומד לתואר ראשון. אבל מה בנה ינהל בדיוק בתום לימודיו? השד יודע.

וודאי שבכפר יש צורך באנשי כספים ומנהלים. עד גבול מסוים, הם מגבירים את יעילותו של המשק כמכלול ובכך מעלים את סך התפוקה שהוא מייצר מדי שנה. אך יש לזכור תמיד שמנהלים בסופו של דבר רק מכווינים את כוח העבודה בשדות, ומנהלי חשבונות בסך הכל סופרים שקי חיטה. הם אינם מייצרים בעצמם ולו גרגר אחד למאכל.

בכפר הישראלי מתקיימים יותר מדי אנשים הבוחרים לנפנף בניירות, לנפנף בידיים ולספור תפוחים למחייתם, במקום לשנס מותניים בשדות ובבתי החרושת ולהביא אל האסם תוצרת אמתית בסוף כל יום. אלו מקצועות מהם נדרש רק קומץ מצומצם של תושבים בכפר, לטובת שימון גלגלי השיניים של המשק. אך מעבר לאותו קומץ, לא מדובר אלא בבזבוז קורע לב של משאבי אנוש שיכלו להפיק תוצרת אמתית ולשפר את חיי כולנו. לא בוכים על חלב שנשפך – אבל בהחלט ראוי להזדעק על חלב שנשפך במחשבה תחילה.

 


קרדיט תצלום:
Helloquence
שתף:
 
  • אורי אברהם

    אורי הוא סטודנט לתואר ראשון בפיסיקה-כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, עובד ככתב בעיתון Jerusalem Post, במסגרתו מסקר את עולם ההייטק הירושלמי. בזמנו החופשי משתעשע בכתיבה גם בעברית, ומעלה על הכתב את הגיגיו.