לצלול אל התחייה מחדש: ביקורת הספר "תולדות הרעיונות – העת החדשה המוקדמת"

עורך: פרופסור יוסי מאלי, עריכה מדעית: עודד רבינוביץ', תרגום מאנגלית: מאירה טורצקי, הוצאת ביאליק, 356 עמודים

העת החדשה המוקדמת היא עת של שינוי והתחדשות, ולא סתם ההיסטוריונים פותחים תקופה זו עם הרנסנס האיטלקי, שהוביל לצמיחה תרבותית ורעיונית משגשגת באירופה. נראה, כי החידוש הוא הדבר שמאפיין את התקופה: החידוש הדתי הפרוטסטנטי, החידוש של מדע המדינה ומשילות, החידוש של ספרות ואמנות המתמקדות ב'אני', והחידוש בכלל, שהתרחש עקב  גילוי יבשת אמריקה והאוצרות התרבותיים והגיאוגרפיים שבה. הקורא ההדיוט-המשכיל אשר קורא את הספר מגיע עם רצון לגלות את החידוש ולחיות אותו, להבין מה בני התקופה חשבו על החידוש, וכיצד החידוש השפיע על תפיסת עולמם.

האסופה מורכבת משלושה עשר מאמרים, אשר נכתבו על ידי שלושה עשר מומחים אקדמיים בתחומם. במאמרים אלו ניתן למצוא התייחסות אל שלל נושאים: תקופת הרנסנס ומשמעותה, תוך התייחסות לרנסנס האנגלי והצרפתי; המגמות בעולם הנוצרי, הן מצד הסיפור הפרוטסטנטי והן מצד הסיפור הקתולי; התגבשות של עולם מושגים חדש המתמקד באינדיבידואלים, בהמשכיות היסטורית וביכולתו ו של האדם להשפיע על חייו;  השפעה של גילוי העולם החדש על האירופאי שמצא את אפשרויות החיים הרבות והמלהיבות יותר; הגותם החדשנית של מקיאבלי, הובס ושפינוזה, אשר הטילו ספק בהנחות מדיניות, מוסריות וחברתיות של תקופתם, והציבו היגיון חדש אשר באמצעותו ניתן להסביר את העולם; אפילו ניתן למצוא  התייחסות לזרמי מחשבה יהודית באסופה זו.

בספר מסוג זה, אופי הקורא משמעותי מאוד; הסטודנט, המלומד הבקיא או ההידיוט המשכיל למדי והמתעניין מאוד הם סוגי אנשים שונים, אשר קריאם בספר שונה. הסטודנט ייחשף לעולם ההיגיון של חקר התקופה, בעיקר מהזווית ההיסטורית, המלומד הבקיא כנראה לא יימצא בכך חדש, אולם יוכל להתמקד בפרטי הנושא שעליו הוא מחפש מידע, ואילו ההדיוט המשכיל למדי והמתעניין מאוד יימצא את עצמו קירח מכאן ומכאן. עבורו, קריאה בספר  היא לשם ההנאה שבהשכלה ולא למטרת לימודים או עבודה. ספר מעין זה יכול להעמיס מדי ולא להגיד דבר בעת ובעונה אחת.

למרות שישנה יושרה אקדמית ומקצועית באסופות בהן המומחה כותב על הנושא בו הוא בקיא, הן נוטות לסבול מהיעדר סגנון אחיד, היטפלות לפרטים קטנים, היעדר מעברים בעלי רציונל מוסבר וחוסר נוחות קוגניטיבית שלמה. המאמרים קטנוניים ברובם, גדושים בפרטי מקומות, אישים וספרים שההדיוט-המשכיל לא מכיר ולא יזכור; ההדיוט-המשכיל מבקש בדרך כלל למצוא הכללות, מסקנות ואיזה מהלך-על אשר מנסה להסביר את התמה עליה מתבסס הספר. אולם, מלבד ההגדרה ההיסטוריוגרפית, ואיזו עילה רומנטית של מושג החידוש, נראה כי המאמרים הפזורים אינם מאפשרים לקורא מסוג זה להגיע להבנה שלמה של התקופה. לעתים, ישנם מאמרים בתוך הספר הגדושים בפרטים רבים כל כך, שהקריאה בהם דורשת תשומת לב ייחודית וסיבולת אל מול הטרחנות. המאמרים לא מתויגים אל תוך תמות ממשיות, וישנם נושאים רבים אשר נעדרים מהם או אינם זוכים להתייחסות מספקת, בעיקר בכל הנוגע אל העולם הפוליטי.

יחד עם זאת, ניתן למצוא בספר זה כמה מאמרים משובחים וראויים לציון: המאמר של דוד כ"ץ, "הרפורמציה הפרוטסטנטית והשלכותיה", וכמו כן המאמר של משה סלוחובסקי, "התרבות הקתולית: המשכיות וחידוש", מביאים הסבר מרענן, משכנע, מהודק ומנומק על הממד הדתי של אירופה הנוצרית. יכול להיות שהבהירות טמונה בכך שהכותבים הם יהודים, כלומר כאלו שחקרו את הנצרות מבלי להיוולד לתוכה, אולם בוודאי אין מדובר בתנאי מחייב. נראה כי שני החוקרים מיטיבים להסביר את תחום התמקצועותם היטב גם לקהל שאיננו קורא את כתביהם במסגרת אקדמית.

שיא האסופה הוא במאמרה של מירי אליאב-פלדון, "עולם חד, רעיונות חדשים" אשר עושה בדיוק מה שנדרש ממנו לעשות – להציג לקורא האינטליגנטי אך הלא מיודע את העקרונות הכלליים של הנושא, תוך חיזוק/הדגשה באמצעות מקורות והדגמות. במאמר זה, כותבת אליאב-פלדון על ההשפעה של גילוי יבשת אמריקה על האירופאים, באמצעות התייחסות למושגים כגון פליאה, קהילות קדושים, פרימיטיביזם, ספקנות ורלטיביזם, אוטופיות וגזענות. אליאב-פלדון מתייחסת רק אל אנקדוטות לכאורה, אולם בפועל מציגה את השונות, הטירוף וההתלהבות שבגילוי העולם החדש, וכיצד זה השפיע על שלל הממדים של התפיסה האירופאית.

לצד זאת, יש כמה מאמרים אשר מצאתי בתור ספציפיים מדי ומעיקים מדי, ביניהם המבוא מאת יוסי מאלי, אשר דן באריכות אקדמית, שלהדיוט-המשכיל אין בה מקום, לגבי הדיוק ההיסטוריוגרפי של התקופה וגישות שונות של קטלוג היסטורי. ניתן להבין דברים אלו בעת הקריאה, אולם לאחר זמן לא רב, היעדר המסקנות הקונקרטיות גורם לאבדן של מידע זה בנבכי הזיכרון. כמו כן, המאמר "המושג רנסנס" מאת דניס היי איננו מסודר ואיננו ברור; ברור כי ברנסנס התעניינו מובילי התקופה בכתבים הקלאסיים, בלטינית ובאמנות, לצד פיתוח תודעת התחדשות ועשייה בעולם הזה – אולם מושג ברור ותמציתי של הרנסנס חסר במאמר זה. כנגד ערפול זה, המאמר "ייצוגים של האני מפטררקה ועד דקארט" מאת פיטר ברק גדוש בפירוט רב לגבי ייצוג "האני" בשלל סוגות ספרותיות ואמנותיות, בפירוט אשר יש לו ערך רב לחוקר המקצועי – אולם לא יעניין במיוחד את ההדיוט-המשכיל המזדמן.

כמובן, חווית הקריאה עבור הסטודנט והמלומד הבקיא תהיה שונה, אולם משום שאינני סטודנטית להיסטוריה או מלומדת הבקיאה ברעיונות מסוג זה, יהיה הולם אם אדבר רק מתוך כובעו של הקורא ההדיוט-המשכיל בלבד. יחד עם זאת, מתוך רושם כללי, הספר הזה מאוד מומלץ לסטודנטים או לאלו אשר מתחילים מחקר צעיר הנוגע לתקופה. ריבוי המקורות, השמות והפרטים אשר יכולים לייאש את ההדיוט המזדמן יוכלו לשמש כנכס זמין ואיכותי עבור המלומדים, ועל אחת כמה וכמה עבור הסטודנטים. הספר גם מומלץ עבור אלו אשר קראו וחקרו מטעם עצמם את התקופה, אולם רוצים לקבל תמונה מדויקת ושלמה יותר. עם זאת, לקורא אשר קוטף ידיעות מתוך סקרנות משולהבת כמעט אימפולסיבית, כדאי לפנות לספר אחר, מכליל ואחיד יותר.

תמונת הספר: הוצאת ביאליק