בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

לתפוס טר(א)מפ על הטיטניק: על אסונות וזחיחות אנושית...

לתפוס טר(א)מפ על הטיטניק: על אסונות וזחיחות אנושית

,
הפרופ' דן דינר ראה במלחמת העולם השנייה נקודת מפנה היסטורית, שהשפיעה על האופן בו האנושות תתמודד מעתה והלאה עם נושאים כמו ביטחון, פוליטיקה, יחסי כוחות וגלובליזציה. שקיעתה האייקונית של הטיטניק היוותה אף היא שבר דרמטי בזמן, אשר למעשה עיצבה את האופן בו תפסה אנושות המאה העשרים אסונות וטרגדיות. עם זאת, החלטת הנשיא טראמפ על פרישה מהסכם האקלים בפריז לפני כמה חודשים, מראה כי את השיעור החשוב מכולם עדיין לא למדנו.

כאשר מדינה חתומה על הסכם אקלים, היא בעצם מתחייבת למאבק בצמצום פליטת גזי החממה בשטחה, ובעקבות כך גם להפיכת תשתיותיה ותעשיותיה לירוקות יותר. אך לא ארצות הברית של אמריקה. דווקא המדינה המערבית והמפותחת בעולם הייתה הראשונה לפרוש מהסכם זה, כשהעומד בראשה – דונלד טראמפ – תירץ את היציאה הדרמטית באומרו: "נבחרתי לשרת את תושבי פיטסבורג, ולא את תושבי פריז" – אמירה הנעה בין נאיביות לרשעות גמורה, כאילו פריז תהיה היחידה שתושפע מהשלכותיו של הזיהום העולמי.

כמה אירוני, אם כן, שחודשים ספורים בלבד לאחר יציאת ארצות הברית מהסכם, שכל מטרתו היא יצירת עולם טוב יותר – באמצעות קביעת מדיניות שתוביל ממילא להפחתת אסונות הטבע הנגרמים ישירות מההתחממות הגלובלית – תוקפים את ארצות הברית שני הוריקנים קטלניים, שנזקיהם מסתכמים בעשרות מיליארדי דולרים ובמדינה שסועה אחת. הקארמה שהכתה כבומרנג בפניה הזחוחות של ארצות הברית, נציגתה הבלתי מעורערת של המאה העשרים-ואחת בכל הנוגע לעוצמה צבאית, קדמה וחידושים טכנולוגיים, הובילה אותי לשאול כיצד היא עדיין מרשה לעצמה להיות כה יהירה ועקשנית בכל הנוגע ללקחי עבר?

הריסות הוריקן אירמה. (קרדיט: נחלת הכלל)

מסע בזמן

כמעט עשרים שנה עברו מאז תחילת המאה העשרים-ואחת, וכבר הספקנו לשכוח עד כמה דמתה בעינינו המאה העשרים לנסיעה ברכבת הרים. פרופ' מיכאל הר-סגור ראה בה כ"מאה האיומה ביותר, הפנטסטית ביותר, הפסימית ביותר והאופטימית ביותר בתולדות המין האנושי". הוא הסביר כי תארים אלו אינם סותרים האחד את השני בהכרח, אלא מתארים עד כמה הייתה מאה זו תוססת וגדושה באירועים – התנגשויות אלימות; נסיקה ונפילה של "מיזמים" רעיוניים-פוליטיים; ובין היתר, אם לא בעיקר – מאה של התקדמות מסחררת בתחום המדע, הטכנולוגיה והרפואה; מתגלית הרדיום והפניצילין, ועד להמצאת פצצת האטום, המטוס והאינטרנט. דווקא מתפיסה מאדירה זו של המאה העשרים, על תמורותיה חסרות התקדים לעיצוב האנושות כפי שהיא כיום, יבחן טור זה את מקומו של האסון במאה העשרים, ואת הלקחים שהופקו בכל הקשור ליכולותיו של האדם להתמודד מולו.

לפני הכול, עלינו להבין מהו "אסון" בהקשרו הרחב, וברשותכם בחרתי להשתמש דווקא במילה "Disaster" כמקבילה. מקורה במילה הלטינית Astrum, ומהשפעות איטלקיות מאוחרות הפכה לDisastro-, עד שבמאה ה-16 התגלגלה לצורה בה אנו מבטאים אותה כיום. פירוק הצורה האיטלקית יגלה לנו הרבה על מקורה הסמנטי – dis=רע, astro=כוכב, כלומר כוכב רע. עובדה זו מצביעה על כך שבאותה תקופה, ראו בפורענויות ובמאורעות הרסניים כתלויים בהכרח במיקום הכוכבים בשמיים.

המאה העשרים טרפה את הקלפים בכל הקשור לתחומים כמו אסטרולוגיה ומיסטיקה, והעלתה על נס את הרציונליזם, או את הטענה שלכל תופעה יש הסבר לוגי, וכי העל-טבעי אינו רלוונטי. גם תפיסות עולם דתיות נדחקו לשוליים, בתהליך שהחל עוד במאה התשע-עשרה, וכל אלו הביאו לכך שהאדם לא רק בדק את גבולותיו ויחסיו עם הטבע, אלא "התחצף" אליהם, וכעבור זמן לא רב אף שבר אותם. הדוגמא המובהקת לכך מצויה בתחילתה של מאה זו, עת הצליח האדם לטוס לראשונה, וכשישים-ושש שנים בלבד לאחר מכן כבר הציב את רגלו על הירח. המאה העשרים, אם כן, הציגה בפנינו שינוי תפיסתי דרמטי: מעבר מחברה שרואה בתרחישים כאלה ואחרים כדבר מה שאינו בשליטת האדם, לזו הרואה באדם כגורם העיקרי ביצירתם. אם נתעלם לרגע מההגדרה הגנרית של "אסון" בוויקיפדיה, ונזקק כזו שתהיה תקפה וסמלית דווקא למאה העשרים, נגיע להגדרה הבאה: מאורע הרסני הופך לאסון ברגע שהוא פוגם ומערער את הנחות היסוד המשותפות.

הקדמה וההאצה הטכנולוגית הגדולה שחוותה המאה העשרים בעיקר בתחילתה, הביאה למעין שיכרון חושים, ואפילו לנאיביות, בקרב האנושות המערבית. סטפן צוויג, סופר ופובליציסט יהודי בן המאה התשע-עשרה והעשרים, מכנה זאת בספרו – "העולם של אתמול" – כ"עידן הביטחון", ומספר על אופטימיות מעוורת ששררה בעיקר באירופה, אך לא רק; הוא מתאר עידן של שלום, שגשוג, עושר, קדמה ובעיקר ביטחון, בו אנשים עסוקים בלקדם רעיונות מדעיים לא-מיליטנטיים, וככאלו, השיגו קפיצות דרך משמעותיות:

"שאננות מופלאה הייתה רווחת בעולם. כי מה יכול היה להפסיק עלייה מהירה זו, לצמצם את הזינוק, שהפיק בתמידות כוחות חדשים מהמראתו עצמו? מעולם לא הייתה אירופה יותר חזקה, עשירה, יפה ובוטחת בעתיד שכולו טוב […] הגוף הכלכלי של האומות נתחזק, המדע הטכני העניק כנפים לקצב החיים ותגליות מדעיות מילאו את לב הדור גאות […] ומתוך כפיות הטובה של האדם, אולי לא הרגשנו בימים ההם איך הנחשול נשא אותנו איתן […] בלוויית סערת הגאווה והביטחון שעברה על פני אירופה, באו העננים". במשפט האחרון מציג בפנינו צוויג את ההיבריס כחטאו של האדם המודרני, שביהירותו הביא לנפילתו שלו עצמו.

הספינה שאינה יכולה לטבוע

הנחת היסוד שהועמדה למבחן באופן כה דרמטי במאה העשרים הסקרנית, מלאת הפקפוק והתעוזה, הייתה עליונותו של האדם הרציונלי על הטבע. האסון האייקוני ביותר שעולה על הדעת, שהדגיש כי עתה אנושות המאה העשרים עומדת בפתחה של סדרת אסונות אנושיים בקנה מידה מאסיבי הודות להתפתחות הטכנולוגית, הוא אסון הטיטניק.

הטיטניק, 52,310 טון של פלדה, הגדולה מבין שלוש האניות של חברת הספנות הבריטית, "וויט סטאר ליין", יצאה לדרכה מנמל סאות'המפטון שבאנגליה, אל נמל ניו-יורק, ב-10 באפריל 1912, ושקעה בלילה שבין ה-14 ל-15 באפריל, עקב התנגשותה בקרחון, ארבעה ימים בלבד לאחר שפתחה במסע הבכורה שלה.

לא תהיה זו הגזמה לטעון כי היא נחשבה לאוניית הקיטור המתקדמת בזמנה, פסגת הטכנולוגיה בתחום התחבורה בכלל והתחבורה הימית בפרט. לא בכדי נקראה על שם אחד מגיבורי המיתולוגיה היוונית, "טיטן" – ענק – צעד שיווקי מחושב שנועד לשוות לה מעמד מיתי וכמעט אלוהי. בימינו הטיטניק, חוץ מלהיות במוקדו של סרט הקולנוע המצליח בכל הזמנים, היא בעיקר סמל לזחיחות האדם המערבי, ויש שיגידו האדם המערבי העשיר. היא ייצגה את העידן הוויקטוריאני המודרני, האקסטרווגנטי ומנקר העיניים, שאפשר, בין היתר, יציאה לשיט חובק עולם ליעדים אקזוטיים, בזמן קצר.

אך המטרה שעמדה בבסיס בנייתה של ספינה כטיטניק לא הייתה לשבור שיאי מהירות בהכרח, אלא שיאי גודל, נוחות ויוקרה. היא כונתה "The Unsinkable Ship", או כמאמר המשפט האלמותי מן הסרט שהוזכר לעיל: "Even god could not sink that ship", שבין אם נאמר במציאות ובין אם לאו, מבטא את האופן בו הוצגה ואף נתפסה בציבור. לכאורה, אין מה להתבייש בהישג טכנולוגי אדיר שכזה, אך ירידה לפרטים הטכניים חושפת בפנינו שורה של מחדלים, שיותירו בהלם אפילו את השייט החובב ביותר:

  • לא היו מספיק סירות הצלה לכל 2,220 נוסעיה.
  • מעולם לא נעשה תרגול המדמה פינוי של הספינה בתרחיש של טביעה.
  • אנשי הצוות, ובעיקר קברניט הספינה, סמית', לא שעו לאזהרות בנוגע להימצאות קרחונים במסלולם.
  • לכשירדו ספינות ההצלה אל המים, רובן היו מלאות עד הרבע בלבד.
  • על פי מחקרים מאוחרים התברר כי הטיטניק הוטחה בקרחון במהירות, ומכאן עולה השאלה מדוע מלכתחילה שטה מעל המהירות המקובלת בלילות חשוכים.

 

בנוסף לכך, תלתה הטיטניק את ביטחונה בהמצאה טכנולוגית חדישה בשם "תאי ציפה" –חמישה-עשר תאים אטומים למים, שתפקידם היה לעזור לה לצוף, אם תגיע למצב של טביעה. דווקא אלה היו בעוכריה, כאשר במפגש עם הקרחון רבים מדי מהם התמלאו וגרמו לשקיעתה של הטיטניק, וזאת פחות משלוש שעות לאחר ההתנגשות.

דיווח בעיתון על האסון. (קרדיט: נחלת הכלל)

סופו של עידן

טביעתה של הטיטניק ייצגה סוף עידן של תמימות, ובעקבות כך גם התנפצה לה האופוריה המערבית, בדיוק כפי שחזה צוויג. אותה ספינה שהייתה למפגן כוח אנושי, מגדל בבל מודרני, התפוררה כנייר אל מול גוש קרח צף, והעולם ירד על ברכיו. הקדמה, אם כן, לא הביאה את בשורת השגשוג והביטחון כמובטח, אלא הרס, חורבן ואסון. תעשיית הבידור והכלכלה העולמית ספגה מכה קשה, שכן ידוענים, שחקנים ועשירי עולם טבעו אף הם באסון, מה שזירז את הסנאט האמריקאי להקים ועדת חקירה דחופה בנושא. תפיסת האסון במאה העשרים, אם כן, פירושה ניפוץ בלון הגאווה האנושי, פקפוק והתגרות ביכולתו של האדם אל מול הטבע, והעמדת הקדמה הטכנולוגית – המבורכת, יש לציין – למבחן, שאליו הגיעה לא מוכנה.

לסיכום, אם יש שיעור אחד שהיינו אמורים ללמוד מאסונות המאה העשרים – על הטיטניק, ההינדנבורג, הצ'לנג'ר – הוא זה של צניעות וענווה. פרישתה הדרמטית של ארצות הברית מהסכם האקלים, תוך נפנוף בהשלכות קצרות טווח אגוצנטריות, מראה עד כמה ארוכה הדרך מבחינת אנושות המאה העשרים-ואחת, על שלל צעצועיה הטכנולוגיים.


קרדיט תצלום:
Willy Stower
שתף:
 
  • מוריאל מקסימוב

    סטודנטית להיסטוריה ומקרא באוניברסיטה העברית. כותבת על היסטוריה עולמית והיסטוריה של עם ישראל, תרבות פופולרית ויהדות.