בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מאביב ערבי לתרדמת חורף: שקיעתו המחודשת של העולם הע...

מאביב ערבי לתרדמת חורף: שקיעתו המחודשת של העולם הערבי

,
האירועים האחרונים בסוריה, לצד הפסגה המשולשת באנקרה, מבליטים את מה שהלך והתברר במהלך השנים האחרונות: העולם הערבי איבד את מעמדו ההגמוני במזרח התיכון. בכך, חוזרת המגמה השלטת באלף השנים האחרונות, במסגרתה לקחו כוחות לא ערביים חלק מרכזי בעיצוב האזור. מצבם הנוכחי של השחקנים הערביים לא מבשר על שינוי מסתמן, ונראה שהם איבדו את יכולתם להשפיע על מהלך העניינים.

לו בן גוריון היה מתעורר לפתע לחיים ויוצא לטיול קצר מחוץ לקברו, סביר להניח שהוא היה משועשע מהאירוניה. הוגה ומייסדה של ברית הפריפריה היה ודאי נדהם לגלות עד כמה התהפכו היוצרות מאז שנות החמישים, כפי שהתברר בפסגה המשולשת באנקרה אשר נערכה בחודש שעבר, וביתר שאת באירועי השבועות החולפים שלאחר מכן בסוריה. הפסגה בין מנהיגי רוסיה, איראן ותורכיה, שעסקה בעתידה של סוריה המדממת, נתנה ביטוי מוחצן למה שכבר מספר שנים ברור לכל מי שעיניו בראשו: זמן קצר לאחר פרוץ האביב הערבי, הגיע תורה של שנת החורף. העובדה כי פסגה העוסקת בעתידה של מדינה ערבית בעלת חשיבות כה סמלית כסוריה לא כוללת אף לא גורם ערבי אחד, מבליטה את האירוניה אשר הייתה גורמת לבן גוריון להתהפך בקברו. הפריפריה דאז, כבר הפכה מזמן למרכז, בעוד מה שהיה אז מרכז המזרח התיכון, קרי העולם הערבי, הידרדר למצב של פריפריה חבוטה. מאמר זה יבקש לטעון, כי על אף שמדובר בתפנית גיאופוליטית משמעותית, פרספקטיבה היסטורית תגלה כי לא מדובר במצב חדש, וכי בהתחשב במצבו הנוכחי של העולם הערבי, אין אף מגמה נגדית אשר מסתמנת באופק.

ברית הפריפריה הייתה מדיניות אסטרטגית לא רשמית, אשר התווה בן גוריון בשנות החמישים. לשיטתו של בן גוריון, על ישראל לחפש כמה שיותר בעלי ברית במזרח התיכון, שיחברו אליה כנגד ההגמוניה הערבית ששררה באותה התקופה. במסגרת מדיניות זו, המשולש הישראלי – תורכי – איראני היה ציר אסטרטגי מרכזי. היו אלו ימי הזוהר של הלאומיות הערבית המודרנית, כאשר משטרים חילוניים במצרים, סוריה ועיראק, התבססו אט אט כשחקני מפתח אזוריים.  באותה התקופה, הלאומנות הערבית הנאצריסטית, ולא הג'יהאד הח'ומייניסטי, הייתה זאת שהדירה שינה מקרב מקבלי ההחלטות בישראל.

מגמה זאת, על אף שנדמתה באותה התקופה כמובנת מאליה, מתגלה כחידוש, כאשר היא נבחנת  לאור הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה יותר. קרוב לאלף שנים שכוחות לא ערביים (בעיקר תורכיים ופרסים) היוו גורם רב חשיבות בעיצוב המזרח התיכון ועולם האסלאם, ובמשך כמעט שבע מאות שנה, לא היה אף גורם ערבי שהתחרה בהם. הערבים, אשר כבשו בסערה את המזרח התיכון במאה השביעית, מיצו את תקופת ההגמוניה שלהם עם שקיעתה של השושלת העבאסית והשמדתה הסופית בידי המונגולים בשנת 1258. מאז, במזרח התיכון שלטו המונגולים, הממלוכים, ומאוחר יותר גם העות'מנים, בעוד הערבים ככוח פוליטי מאוחד ועצמאי נדחקו לשוליים.

פתח לשינוי נוצר עם קריסתה הסופית של האימפריה העות'מנית בעקבות מלחמת העולם הראשונה. תחיית הלאומיות הערבית, בשילוב עם המדינות העצמאיות שנוצרו סביב הסכם סייקס – פיקו, עיצבה את חלוקת המרכז והפריפריה איתם התמודדו קברניטי המדינה הראשונים. אלא שכאמור, שינוי גיאופוליטי זה התברר כקצר ימים. נפילת משטר הבעת' בעיראק, ומאוחר יותר אירועי האביב הערבי, אתגרו במידה רבה את מערכת המדינות הערביות, תוך כדי יצירת חללים פוליטיים, שמולאו בין היתר על ידי תורכיה ואיראן.

כפי שציינתי בפתח דברי, מגמה זו משתקפת בבירור בפסגה המשולשת באנקרה, ובהתרחשויות בסוריה לאחר מכן. ישנה מידה לא מבוטלת של אירוניה בכך שבפסגה העוסקת בעתיד מדינה המסמלת את לב הערביות, אין אף לא גורם ערבי אחד. לצד רוסיה, אשר תופסת את משבצת המעצמה העולמית שפינתה ארצות הברית, ניצבות תורכיה ואיראן כשחקניות מפתח בעוברן מהפריפריה למרכז הבמה. זאת, כאשר ברקע בולט חוסר האונים המשווע של הליגה הערבית, המתגלה כשחקן לא רלוונטי בעליל. ביטוי חריף יותר לכך ניתן לראות בתקיפה בסוריה אשר אירעה בסוף השבוע לאחר מכן בהובלה אמריקאית. הניתוחים שקדמו לה עסקו רבות במהלכיהם הצפויים ותגובותיהם של שחקנים רבים, בהם תורכיה איראן ורוסיה, אך לא הביאו ברצינות בחשבון אף שחקן ערבי, ודאי לא סוריה, אשר נדמה ומעמדה כמדינה ריבונית נשכח כליל.

יתרה מכך, לא רק שהחולשה הערבית בולטת בניתוח רטרוספקטיבי, מבט צופה פני עתיד לא יבשר על ציפיות לשיפור ניכר. כיום, מבין כלל השחקנים הערבים, ניתן להצביע על השניים הבולטים ביותר: מצרים וערב הסעודית, כאשר אף אחד מהם לא מגלה לפי שעה יכולת הובלה של מהלך ערבי משמעותי נגדי לחדירה האיראנית והתורכית לאזור. הן מצרים והן סעודיה, על אף השקעתן הצבאית המסיבית, לא מצליחות (או שמא אף לא מנסות) לגייס לעצמן בסיס תמיכה פוליטי ודתי שימצב אותן בעמדת הובלה פאן – ערבית. המצב הקיים כיום, בו אין גורם ערבי חזק והגמוני, רק מתמרץ כל אחד מהשחקנים הערבים הקטנים והבינוניים ליצור לעצמו "תעודות ביטוח" אסטרטגיות, באמצעות התקשרות עם הכוחות הלא ערביים העולים. דינמיקה זאת רק תעצים את הפילוג הקיים ממילא בעולם הערבי, מה שיקשה על יצירת שחקן ערבי הגמוני, וחוזר חלילה.

לכן, אם נסכם הטענה אשר הצגתי במאמר, הפסגה באנקרה אמרה את המובן מאליו זה מכבר: חוקי המשחק השתנו. השחקנים הערבים חדלו להכתיב את הטון במזרח התיכון. היכולת להוביל שינוי במגמה תלוי פחות בעולם הערבי החלש והמפולג ויותר בשחקנים העולים עצמם, קרי תורכיה ואיראן. במידה והאחרונות ישמרו על כוחן, נראה כי מדינות ערב יתקשו לצאת ממעגל הקסמים ללא עזרה חיצונית. רק סדקים מבית, אשר יפוררו את הכוחות העולים במידה ויגדלו יותר מכפי יכולתם, יזמנו שעת כושר מחודשת לעולם הערבי. בנסיבות גיאופוליטיות אלו, ערכה של מדינת ישראל כבעלת ברית עשוי להתגלות כטומן בחובו אטרקטיביות כפולה ומכופלת.


רון דויטש

בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.