בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מאבק הנכים: הרגשנות מעוותת את השיח...

מאבק הנכים: הרגשנות מעוותת את השיח

,
השיח הישראלי על אודות החלטות, אשר נוגעת למרחב האזרחי והפוליטי בכלל, ולתקצוב מוסדות וקצבאות בפרט, נגוע בחוסר ענייניות וברגשנות יתר. אדם יכול להחזיק בעמדה שנובעת מרגש, אך כאשר הרגש הוא כל הטיעון אנחנו בבעיה.

"ומה אם מדובר היה באחיך או בך, מה היית אומר אז"? טיעון זה הפך לנדבך קבוע בדיונים פוליטיים המתקיימים בישראל, ומהווה, מבחינת הדובר, מכה ניצחת שהנחית על יריבו; שהרי כיצד ניתן להגיב אל מול הקריאה המוחלטת להזדהות עם המדוכא בנושא הנדון, ונוכח הקריאה הקולקטיבית לחיבוקו. כתוצאה מכך נמנעת כל אפשרות להתדיינות בוגרת של שני צדדים בבעיה הנדרשת לפתרון, והשיח הופך להאשמת צד אחד בחוסר אמפתיה כלפי אדם או קבוצה, שלהם נעשה, לכאורה, עוול. לרוב, ילווה טיעון זה במשפט "זה לא עניין של ימין ושמאל", כך שהוא בעצם טוען כי לא מדובר בפער אידיאולוגי, אלא בפער בסולידריות – כך שצד אחד מחבק, והאחר בועט בקורבן.

לא ימין ושמאל, רעים וטובים

שני המשפטים, שהוצגו בפסקה הקודמת, נשמעו לאחרונה בדיונים על אודות קצבאות הנכים; אלו אשר טענו כי יש להגדיל את הקצבאות התבצרו בעמדה רגשית, והאשימו את אלו שהתנגדו להעלאת הקצבאות ברשעות. אולם, השימוש בכלים הרגשיים דווקא מחליש את הלגיטימציה לדרישותיהם של אלו המצדדים בהגדלת הקצבאות, משום שהם אינם נצרכים לבנות טיעונים של ממש בדבר הגדלת התקציב. לאורך הקמפיין, לא ראיתי איש מהדוברים מציע מקורות למימון – צריך לזכור, תחילה דובר על בין 7-15 מיליארד שקלים מדי שנה, וכעת, לאחר שהתקבלה הפשרה, מדובר ב-4.2 מיליארד מדי שנה; ובכן, לא ברור מהיכן יגיע הכסף. איש מהשרים לא מעוניין בקיצוץ תקציב משרדו, ואף אדם מן השורה לא מעוניין בהגדלת נטל המס, אבל העיקר שכולם הרוויחו את השם הטוב והכבוד שמגיע עם היותם בצד "הנכון".

הפעם הראשונה שבה הייתי בצד "הרשע", הייתה בזמן עסקת שליט, שלה התנגדתי בתוקף. עוד לפני שנחשפתי להגות ליברלית או לדברים דומים, היה ברור לי ששחרור 1,027 אסירים – ביניהם רוצחים מתועבים – בעבור חייל אחד, הוא מעשה טירוף. המחשבה על כך שחפים מפשע עתידים להירצח בידי המחבלים המשוחררים נראתה לי הזויה. אולם, לקורבנות אלו לא היו פנים; האנשים שנרצחו על מנת שגלעד יצא לחופשי, לא ידעו שהם עתידים להירצח כתוצאה מכך, ולכן לא היה לובי חזק שידרוש בטובתם. קל הרבה יותר לחוש אמפתיה כלפי פנים עדינות ומוכרות, מאשר כלפי אדם ללא שם. ואכן, נכון ל-2016 שבעה ישראלים נרצחו כתוצאה מעסקה זו – עכשיו יש להם שם, אבל אין דבר שניתן לעשות למען הצלתם. מתוך רצון לתת פנים לטעויות אלו, שגובות מחיר דמים, החלטתי לעשות מעשה; לאחר הירצחו של ברוך מזרחי – שהיה לקורבן הראשון שגבו משוחררי עסקת שליט – הבטחתי שאזכור את שמו ואעלה את זכרו, בכל פעם שיעלו שוב טענות בדבר שחרור מחבלים באופן שמסכן חיי אזרחים אחרים.

ענייניות היא שם המשחק

כל הדברים הללו לא נועדו להשוות בין שני הנושאים הללו, אלא להראות את הפגם הגדול הקיים בשיח הישראלי. הניסיון לשמור על אחדות דעים בסוגיית הנכים, בכך שמתייגים את הדבר כנושא של "לא ימין ולא שמאל", דווקא מפלג ויוצר צד אחד שהוא לא-לגיטימי ומוקצה מחמת מיאוס. ישנם הבדלי תפיסה בין ימין ושמאל בנושאים מדיניים וכלכליים, וטוב שכך. אין דבר הראוי ממחלוקת "לשם שמיים", משום שהיא זו המוציאה את הטוב ביותר משני הצדדים, ומביאה לכינון מדיניות משופרת. בימים בהם לכל אדם יש קול ויכולת להשפיע בצורה ישירה על דעת נבחרי הציבור ועל חבריו הווירטואליים, ראוי שניקח אחריות ונגבה את עצמנו בנתונים המסייעים בדיון, ולא רק ברגשות; הדבר המביא, כאמור, לקיטוב ותו לא. כולנו רוצים מקום טוב יותר לחיות בו, ובאופן כללי, לאחר הדיונים כולם רוצים להיות האחד בקרבתו של האחר.


קרדיט תצלום:
Engin Akyurt
שתף:
 
  • אביחי פלח

    בן 27, בוגר תואר בתקשורת ופסיכולוגיה מאוניברסיטת אריאל.