בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מאבק עובדי הניקיון: תלמדו סטודנטים, סולידריות זו ל...

מאבק עובדי הניקיון: תלמדו סטודנטים, סולידריות זו לא כפייה

,
האם מאבק הסטודנטים באוניברסיטה ת"א למען עובדי הניקיון הוא יוזמה ברוכה או כפייה לא לגיטימית?

לפני מספר שבועות, פרסמתי טור בו פרשתי את משנתי, לפיה התוצאה הטובה ביותר תתקבל כאשר האדם הפרטי יקדם את מטרותיו בעצמו, במקום שתעשה זאת המדינה (או כל גוף שלטוני אחר), הנשענת על מיסוי לשם קידום המטרות. במצב הזה, המדינה גובה מס באופן כללי, ללא פירוט סדור לגבי אופן השימוש הצפוי בו (למעט בתקציב המדינה) והתוצאה היא שייתכן שכספים אלה יקדמו מטרות שלא על דעת המצביעים. אני טוען כי כאשר כל פרט פועל בהתאם לאמונות האישיות שלו ומקדם את המטרות החשובות לו, מתקבלת תוצאה אופטימאלית. לכן, בעת שאנחנו מבקשים לקדם משהו, אל לנו לצפות מאחרים לעשות זאת בשבילנו, אלא עלינו לעשות זאת בעצמנו.

בתגובה לטור, פרסמה סטודנטית לסוציולוגיה והיסטוריה באוניברסיטת ת"א טור דעה המתייחס באופן חלקי בלבד לטענות שהעליתי, לאורכו טענה שלא התייחסתי בכלל לעובדות הניקיון ומאבקן להעסקה ישירה באוניברסיטת ת"א. היא כמובן צודקת, אכן לא הקדשתי מילים לאלו. אך זאת, כיוון שהשאלה שמאמרי ביקש להתמודד איתה לא הייתה בנוגע למאבק הנקודתי של עובדות הניקיון, אלא בנוגע לדרך הרעיונית שבה אנחנו כפרטים וכחברה, צריכים לפעול כדי לקדם מטרות שונות.

גילוי נאות – אני חושב שמאבק עובדות הניקיון באוניברסיטה במתכונתו הנוכחית, משקף דה פקטו את טענתי. מדובר בהתארגנות סטודנטים, שהדבר אשר חשוב להם הוא קידום העסקתן הישירה של עובדות הניקיון באוניברסיטה. הם רואים בהחלטה להעסיק אותן במעמד של עובדות קבלן כחטא ממש, ופועלים על מנת לשנות מציאות זו בכלל האמצעים העומדים לרשותם כחברה אזרחית.

כאשר הפילוסוף אלכסיס דה טוקוויל ביקר לראשונה באמריקה, הדבר שהפעים אותו יותר מכל הייתה היכולת של האמריקאים להתאגד כדי לקדם מטרות. הם לא המתינו ל"מדינה" או לכל גוף אחר שיגאל אותם מייסוריהם, יציל אותם מאובדנם ויביא אותם אל הארץ המובטחת. הם חברו יחד באמצעות האגודות האזרחיות ופעלו באופן משותף כדי להשיג את מטרותיהם. הדבר היפה ביותר באותן אגודות אמריקאיות, הוא העדר הכפייה להצטרף אליהן. הן לא אילצו אף אחד לממן את האג'נדה שלהן, או לתמוך במאבקן בכל דרך אחרת.

למרות זאת, הכותבת בחרה לשלול, תוך שימוש ברטוריקה בולשביקית קלאסית, את מושג הוולונטריות מבלי להבין אותו לעומק. היא טענה כי חייבים לתמוך בעובדות הניקיון בשם מושג ה"סולידריות". יתרה מכך, היא בחרה לשלוח את הקוראים לחפש את מושג הסולידריות בגוגל. אז "עשיתי על זה גוגל" ולהלן התוצאות:

במילון האינטרנטי "מילוג" מוגדרת סולידריות כ"הזדהות, שותפוּת גורל, נֶאֱמָנוּת"

בויקיפדיה בחרו בהגדרה סוציולוגית יותר: בסוציולוגיה ובפוליטיקה, סולידריות היא רגש של אחדות המבוסס על שותפות של אינטרסים, מטרות או העדפות בין בני אדם. המונח מצביע על היחסים החברתיים הקושרים אנשים אחד לשני.

באף אחת מההגדרות האמורות, לא נדרש ממי שלא מאמין במאבק, להצטרף אליו תוך כפייה ושימוש ברטוריקה אלימה. באף אחת מההגדרות האלו לא נקבע מהי מהות הצדק; מי צודק ובאיזה אופן צריך לקדם את מטרותיו. כל שנכתב הוא "הזדהות ושותפות גורל". דווקא הרעיונות הוולונטריים, בעיקר באופן בו מתאר אותם דה טוקוויל, ממצים בצורה מלאה את מושג הסולידריות. הם מבקשים ממי שחש הזדהות ושותפות גורל או מטרה מסוימת, לפעול להגשמתה. הם לא מחייבים איש להצטרף בניגוד לרצונו או בניגוד לאמונותיו. אנשי מאבק הניקיון בוחרים בטקטיקה אחרת, שבאה מעולם אידיאולוגי יריב – טקטיקות של כפייה והכרח.

באופן לא מפתיע, במאמר התגובה מבטאים אנשי מאבק עובדות הניקיון את אותה פנטזיה שמאפיינת את השמאל הכלכלי בישראל ולמעשה, היא אפילו לא הסוותה באף דרך שהיא:

"סטודנטים, סטודנטיות – במאבק הזה אתם איתנו או נגדנו. כשיחסי הכוחות כל כך ברורים, והמצב הקיים כל כך מקומם, הימנעות מפעולה (ובוודאי נקיטת פעולה שפוגעת במאבק) היא תמיכה בצד החזק – כלומר בניצולן של העובדות".

פעילי מאבק הניקיון יוצאים בטענה ברורה מאד – האמת היא בידינו, אנחנו הצודקים. לא רק שאנחנו צודקים, אם אתם לא מסכימים איתנו, או דוגלים בדרך פעולה אחרת, אתם "תומכים בניצולן של העובדות" ואתם בעצם "נגדנו". כל שאוכל לעשות הוא להצר שזו הרטוריקה של פעילי מאבקים כגון אלה, שבמסווה של נאורות, שוויון או כל ערך נשגב אחר, מוכנים לנקוט בכל אמצעי שהוא לטובת השגת המטרה.

לעומת זאת, הטענה שלי כפי שהבעתי אותה בטור האמור, שונה בתכלית. לעניות דעתי, מאחר שלא כולנו חולקים את אותו סט של אמונות, אם כל אחד יקדם את הדברים החשובים לו באמצעות ארגוני חברה אזרחית, בדיוק כמו ארגון המאבק של עובדות הניקיון, כולנו נרוויח יותר. כך, נעודד סולידריות אמיתית, הנובעת מרצון ולא מהכרח או כפייה ונעודד את הפרט להשקיע מזמנו ומשאביו לטובת המטרות בהן הוא מאמין. במדינת ישראל ישנם אינספור עוולות ופגמים שונים ויעדים קהילתיים רבים אותם אנשים שונים רוצים לקדם. יש כאלו הבוחרים לקדם את מאבקן של עובדות הניקיון. אחרים מבקשים לקדם את הזכות (כפי שהיא מעוגנת בחוק) של פרטים שונים לדיור ציבורי או סיוע משפטי, ולכן הם מתנדבים בארגון הל"ב ועוד רבים נוספים.

ההבחנה המשמעותית, היא בין פעולה וולונטרית הנובעת מרצונו של כל פרט כישות בעלת חירות לפעול כאוות נפשה ובהתאם לסט הערכים בו היא מאמינה; לבין פעולה באמצעות מוסדות שאינם ולנוטרים, תוך שימוש בכספם ומשאביהם של הכלל, גם של אלה שאינם דווקא תומכים באותה פעולה. מאמרי הקודם, ביקש לבחון את המקרה הקונקרטי של מאבק עובדות הניקיון במטרה להצביע על מגמה כללית.

כמובן, ניתן לטעון שאם מועצת הסטודנטים תחליט באופן דמוקרטי לתמוך במאבק עובדות הניקיון, ההחלטה מייצגת את דעתם של מרבית הסטודנטים. יש סיבות טובות לחשוב שבמאבק כזה, שאף רבים מאוחזי העמדות הליברליות יתמכו בו (ואינני מתכוון לפרוט את השיקולים בנוגע להעסקה ישירה, והסיבות ההיסטוריות ליצירתה בשל מנגנון הקביעות שמושל במשק הישראלי), תיווצר תמיכה יחסית רחבה של סטודנטים. במצב כזה, אכן הנזק שעלול להיווצר לסטודנטים שאינם תומכים במאבק המסוים הזה, הוא נמוך יחסית. עם זאת, כדברי המשורר, מדובר ב"רגל בדלת". מה יקרה אם מרבית הסטודנטים ידרשו מהמועצה לתמוך בהדרת נשים מהאוניברסיטה ללא כיסוי ראש? מה יקרה אם מרבית הסטודנטים ידרשו מהמועצה לתמוך במאבקים פוליטיים כמו המאבק בפינוי עמונה, או לחלופין, לתמוך בצד השני, שקרא לפינויה? אלו שאלות קשות, המחייבות מחשבה מעמיקה. כאשר אנחנו מבצעים שינויים, קשה לנו לחזות את ההשפעות העתידיות שלהם. השפעה עתידית משמעותית יכולה להיות זו, שבה מועצת הסטודנטים למשפטים, בשם הטיעון הדמוקרטי שתכליתו היא שעמדת הרוב קובעת, תתחיל לתמוך בסוגיות שונות אשר יכולות להיות בעלות השפעה פוגענית על ציבורים שונים מקהל הסטודנטים.

האמת איננה אחת, והאמת איננה נמצאת אצל מובילי מאבק מסוים כזה או אחר. על כל עמדה, יש מאה עמדות אחרות, סותרות, תומכות חלקית או סותרות חלקית. גם המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס מנחם אלון, קבע:

"דומה שאין לך ביטוי יותר קולע וממצה לחופש הבעת דעה ולחשיבותה של כל דעה ודעה – ואף זו שדעת יחיד היא – מהכלל שטבעו חכמים לעניין מחלוקת בית שמאי ובית הלל – ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים". לצרכי המעשה, כהתנהגות מחייבת, ההלכה היא כבית הלל, "מפני שנוחין ועלובין סבלני היו". אך דעת בית שמאי ממשיכה להוות דעה לגיטימית ומהותית בעולמה של הלכה. גישה זו הייתה לאחד מקווי אופיה של הלכה. ה"זקן ממרא", גם לאחר שהסנהדרין – בית הדין העליון של האומה – פסק כנגדו, יכול הוא להמשיך ולדבוק בצדקת דעתו "וללמד כדרך שהיה למד", ובלבד שלא יפסוק כך למעשה. יתרה מזו: דעת המיעוט יכול ותבוא שעתה ותיהפך לדעה המקובלת שינהגו לפיה".

הכותבת, ושאר חבריה למאבק, לא מבינים שאפשר גם אחרת. ניתן להשיג מטרות בצורה איכותית, באמצעות פעילות שנובעת מרצונם הפנימי של הפרטים, מאנשים שחושבים שמטרה מסוימת חשובה. ניתן לפעול גם בלי לחייב את אלה שאינם מסכימים להשתתף במאבק המסוים העומד על הפרק בעל כורחו. בין היתר, יכולים אנשי המאבק לגייס כספים בהד סטארט (אשמח לתרום); לפעול לייצוג משפטי ולמימוש זכויותיהן החוקיות של העובדות, או רחמנא ליצלן, לפעול מול האוניברסיטה כדי שבמכרז הקרוב, יוכנס סעיף המתנה העברת הכספים מהאוניברסיטה לקבלן באישור ששכר העובדות שולם כדין, וכל זכויות העבודה שלהן מולאו. את כל זה ניתן לעשות.

פעילי המאבק טוענים שאם אתם לא איתם, אתם נגדם. אם הפעילים רוצים לקדם את מטרותיהם, שיכול להיות שעבודת קודש הן, תוך כפייה, אז לצערי, אני לא איתם, אני נגדם.


אהוד אפרים

חבר מערכת האתר. סטודנט למשפטים באוניברסיטת ת"א, בוגר תואר ראשון בכלכלה והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. מנכ״ל מרכז עומק - המכון לעיצוב מדיניות וחקיקה, הפועל להעמקת החשיבה והאיכות בתהליכי עיצוב מדיניות ציבורית וחקיקה, משמש כעוזר מחקר של פרופ' ישי בלנק ושל פרופ׳ דניאל פרידמן, טרום מתמחה במשרד בוטיק מסחרי בת"א, ומכהן כסיו"ר פורום הסטודנטים למשפט ועסקים.