בחירת העורך

READING

מאמר נגד: "סאגת מכון הכושר" באוניברסיטת ...

מאמר נגד: "סאגת מכון הכושר" באוניברסיטת תל אביב

,
מדוע רגשות שמקורן מהדת אינם שווי ערך לרגשות "רגילים" במרחב הציבורי, ומדוע אין להתחשב בהם כשמדובר בקבלת החלטות הנוגעות למרחב הציבורי והמדיני. הפתרון לסוגיית השעות הנפרדות לנשים לדעתו של יונתן פינס.

הכל התחיל כשיערה בוכבוט העלתה פוסט לגבי הקצאת זמן אימון לנשים בלבד במכון הכושר של האוניברסיטה אשר מיד עורר סערה בתוך כתלי האוניברסיטה, ומחוצה לה. אדם חכים, עורך במערכת עיתון 'זווית אחרת', הגיב לראשונה תוך מתן סקירה סטרילית של האירועים וטען כי בשורשה של הסוגיה, מוטל עניין הפרדה בין הפרט למדינה אשר בהכרח ישפיע על הטיפול בחיכוכים מסוג זה. לכך, הגיבה, או יותר נכון הרחיבה, יערה בכבודה ובעצמה, ועתה אני השלישי ב"סאגת מכון הכושר" הזו.

הנחת היסוד של שני הכותבים היא כי עלינו לכבד רגשות שמקורן מן הדת ("רגשות דתיים" לצורך מאמר זה) במרחב הציבורי, כמו כל רגש אחר. במאמר זה, אני מבקש לערער על הנחת היסוד הזו. בעיני, אין אנו  צריכים לכבד "רגשות דתיים" כאשר הם באים על חשבון רגשות אחרים ומעבר לכך, עלינו למנוע זאת מלקרות במרחב הציבורי. כמו כן, אחווה דעתי על מה צריך להיות הפתרון לטווח הקצר והארוך לסוגיה הנקודתית המדוברת (כאמור, הדרישה להקצאת זמן מסוים לאימון נשים בלבד במכון הכושר של האוניברסיטה).

לפי חכים, "פתרון העל" האידיאלי הוא הפרטת מוסדות החינוך בישראל והפרדתם, עד כמה שניתן, מהשפעת הממשלה. אך למול זה, עומדת השאלה האם יש לכבד רגשות דתיים במרחב הציבורי, והמרחב המשותף הכללי? אציין בהתייחס לנקודה זו, שהמילה "לכבד" היא אמביוולנטית ונזילה ולחלוטין תלויה בסוג הדת, זרם הדת, והאינדיבידואל המאמין. מסקנתו של חכים היא שהפרדה בין פרט למדינה בדגש על הפרדה כזו במוסדות החינוך, היא הפתרון לכפייה הדתית ו"החילונית", ובעצם לכל כפייה של ערכים באשר היא. אם תרצו, שכל מגזר ילמד את ילדיו כרצונו, לפי ראות עיניו, ללא התערבות הממשלה. כלומר, הוא ביודעין (או לא) טוען שהעמקת השסע תסייע לריכוך הכפייה.

למול טענה זו, יש לציין מספר לא מבוטל של מגזרים שמחנכים, או רוצים לחנך, לכפייה מובנית, גם אם הם אינם קוראים לה בשמה (והם כמעט אף פעם לא):

א. זרמים מסוימים ביהדות המחנכים לכך שעל מנת להביא את המשיח יש לפעול להחזרתם בתשובה של כל אותם יהודים תועים המצויים בחושך.

ב. זרמים בחינוך הערבי-מוסלמי שמחנכים לג'יהאד באויב הציוני.

חכים אמנם הציע פיקוח ממשלתי מינימלי שיפעל למנוע החדרת תכנים "קיצוניים" מעין אלו למערכת החינוך והציע את המודל השוודי כמקרה בוחן. אולם, הוא לא התייחס לשיטות חינוך רבות המונעות, מצמצמות, או מצנזרות תכני בסיס שעליהן בנויה חברה מערבית בריאה. אלה, גם אם אינן מחנכות לכפייה, למעשה פועלות להפיכת תלמידיהן לאינדיבידואלים חסרי כישורי השתלבות בחיים השוטפים במדינה מערבית. התייחסותי כמובן היא לחינוך הדתי (ולא משנה איזו דת) המדיר תכנים "פוגעניים", בעיקר כאלו ממדעי החיים והפילוסופיה ובד בבד מחנך להשקפות עולם שעלולות לפגוע ב"מחונכים" עצמם ולפלג את החברה. מדובר למשל בהשמטתו תהליך האבולוציה מכמעט כל מוסד שאינו אקדמי, והתעלמות מפילוסופים דוגמת שפינוזה וקנט. מנגד, חינוך לקיום מצוות פרו ורבו (בלי קשר לסטטוס הכלכלי של משק הבית) ולדחייה טוטאלית של הומוסקסואליות ותופעות מגדר מסוימות וכן הגדרתן כמחלות נפש שיש "לרפא".

המודל השוודי שמציע חכים, אמנם נשמע טוב ויפה, אבל בעיני הוא אינו ישים במדינת ישראל, לא עתה ולא בעתיד הנראה לעין. ראשית כיוון שאנו כבר חיים במציאות בה לימודי הליבה, לעומת לימודי דת, הם בעלי חשיבות מינורית והממשלה אף פועלת לשמר ולהגביר את המימון למערכות חינוך אלו – מבתי הספר של החינוך הדתי-ממלכתי ועד לישיבות ובתי הספר התורניים של החרדים. הבעיה היא שבניגוד לשוודיה, אנו מדינה ״דמוקרטית ויהודית״ ולאף אחד למעשה אין הגדרה קונקרטית מה זה באמת אומר. לכן הדיון על מה צריך להיות אותו בסיס חינוכי, גם כשהוא כבר קבוע בחינוך הממלכתי, הוא בלתי אפשרי. הרי, כפי שנאמר, יש כבר חרדים ודתיים שמערכת החינוך הממלכתית מותאמת להם מאוד, ומכניסים ומוציאים ממנה לפי ראות עיניהם.

אין מנוס מלהפנים כי ישנה סתירה ברורה בין ערכי היהדות (כפי שהיא מוגדרת בפועל ע"י המדינה) לאלו של דמוקרטיה בה מגזרים רבים הנותנים העדפה ברורה לחלק ה"יהודי" בחייהם. מפאת כוחם הפוליטי ולצד האמפתיה שמגזרים אלה זוכים מצד נתח גדול באוכלוסייה שרואה בהם את ״שומרי היהדות״, הם מחזיקים אוטונומיה רבה על חינוך ילדיהם, ולצערי, תכנים אלו מחלחלים, במכוון ומתוך מיסיונריות יהודית משיחית ברורה, גם לחינוך הממלכתי-״חילוני״. האירוניה היא שחלחול בכוון ההפוך לא יכול להתרחש מכיוון שעלינו ״להתחשב ברגשותיהם הדתיים״, חס וחלילה שילדיהם ילמדו עובדות וחשיבה רציונאלית.

במצב הקיים לממשלה עוד יש איזשהו צוהר לתוך עולם החינוך, אך מה יקרה כשהוא יופרט לחלוטין כפי שמציע חכים? אני צופה שהממשלה תמשיך במימון החינוך הדתי והנטל לא יקטן.

שאלה זו כנראה אינה רלוונטית כיוון שכוחם הפוליטי של אותם מגזרים, לא יאפשר לכך לקרות. ואם כן, האם עלינו לאפשר לחלקים כ״כ נרחבים בחברה לחנך את ילדיהם להשקפות הכוללות כמיהה לבית מקדש שלישי, ביאת המשיח וחזרה בתשובה של יהודים חילונים כמוני? החינוך הפרטי, ומתן אוטונומיה, גם אם במגבלות, רק ירחיב את השסע – יגדלו פה דורות כל כך שונים זה מזה עד שהפתרון היחידי יהיה הפרדה לשתי מדינות, אם בהסכמה ואם לאחר מלחמת אזרחים. עלינו לפעול למערכת חינוך בעלת בסיס משותף, אמתי, לכלל האוכלוסייה, ולאכוף את לימודו. שוודיה לא כאן.

באשר לטענת ההתחשבות ברגשות דתיים, נשאלת השאלת מי קובע מהם אותם רגשות? אלף ואחד זרמים שונים יש ביהדות, באסלאם, בנצרות, ובכל דת בעצם כשהמאגד ביניהם חייב להיות חילוני על מנת שלכל הדתות הללו יהיה חופש מלא. לכן, על המרחב הציבורי להיות חילוני בבסיסו גם כן. מי שרוצה התחשבות ברגשות של הדת שלו על חשבון אותו בסיס חילוני, מבצע אקט לא מכבד בעצמו. אותו אדם נדרש לארגן לעצמו סביבה כזו באופן פרטי, מכספו ומכספי קהילתו – ובהחלט לא על חשבון המרחב הציבורי. לכל אדם דתי במרחב הציבורי ישנן זכויות בסיסיות: צריך להיות לו החופש להתלבש כרצונו, להתפלל כרצונו, וליהנות מכל החופש שמדינה דמוקרטית ומתוקנת צריכה להציע. הסייג הוא, שהחופש שלו לא יבוא על חשבון החופש של האחר – כי שוב, לדת, כל דת, יש אינספור זרמים, ואינספור סיבות, מופרכות ופחות מופרכות, להיפגע, אפילו ובעיקר מדתות אחרות.

אדגיש שלמרות שישנן דתות המטיפות אך ורק לשלום ואחווה ופציפיסטיות במהותן, הדתות ה"אברהמיות" לא נמנות עמן. לשלושת "דתות הספר" יש דווקא הרבה מה לומר על אלה שלא מאמינים בהן: על הגוי, על הכופר, על הגר, על החוטא, אחת על השנייה ועל הזרמים השונים בתוכן. אי אפשר, ולא צריך לתת לאף אחת מהן "כבוד" מחוץ לספירה של האינדיבידואל. על המרחב הציבורי להישאר חילוני ונקי מכל הכפפה לגחמות האקראיות של הדת: כשנותנים אצבע אחת… כולם כבר יודעים שיש גם את הבאות בתור.

בהתאם לכך, מי שרוצה לנוח בשבת שינוח בשבת – שלא יצפה שבגלל שהוא רוצה לשבות ממלאכתו כך גם על עסקים, על תחבורה ציבורית וכו׳. מי שלא יכול לשלוט בתאוותו לנשים, שיסתיר את עיניו ויסתום את אוזניו שלו ולא יבקש מהן לכסות עצמן, לנצור את לשונותיהן, להימנע משירה או להיעלם מסביבתו כליל. במידה ואינו יכול לעשות כן, על אותו אדם להיות מודר מהציבור. אין זה הגיוני שהציבור יתאים עצמו לגחמותיו. באותו עניין, גם מי שרוצה להתאמן שעה אחת בשבוע ללא גברים בסביבתה – במקום להירשם למקום שמראש אין לו כזאת אופציה ואז לכפות עליו שינוי, שתחפש אחד פרטי, המשרת את מגזרה ולא כזה השייך למוסד אקדמי, פלורליסטי וחילוני.

בעיני, רגש דתי אינו שווה ערך לרגשות אחרים. ישנם דברים עליהם כולם, גם דתיים, יכולים להסכים; וישנם דברים עליהם רק דתיים (מזרמים מסוימים, בדת כזו או אחרת), יכולים להסכים. ההבדל הוא, בדרך כלל, שהדברים שכולם יכולים להסכים עליהם שורשם בהגיון בריא שהולך יד ביד עם מוסר שהתפתח לאורך אלפי שנים.

כך למשל, סוגיית ערכה של גופת חלל. האם היא שווה עשרות, אם לא מאות או אלפים של מחבלים שעלולים לחזור ולבצע זוועות עם שחרורם? להבנתי, האדם הסביר, ההגיוני, שדעתו לא מושפעת מהיהדות, מהנצרות או בכלל מקרבה כלשהי למשפחת החייל, יאמר שבהחלט לא. עם כל הצער והאמפתיה שבדבר, אין זה רציונלי לסכן חיי אדם נוספים בשביל גופה. לעומתו, המאמין היהודי עשוי לטעון כי על יהודי להיקבר בתוך אדמת ישראל וזאת לקראת בוא המשיח. הנוצרי יאמר משהו לגבי תחיית המתים וחזרתו של ישו. האם עליינו לכבד טענות אלו כשמדובר בהחלטות קונקרטיות במרחב הציבורי/המדיני? התשובה היא פשוטה –לא.

כחילוני, אזרח במדינה דמוקרטית ונאורה, אני טוען כי כל גופה, גם של נשיא, ראש ממשלה או אלוהים בכבודו ובעצמו לא שווה טרוריסט אחד שעלול לפגוע בילד שלי (או של כל אחד אחר) ביום שאחרי. אך למולי, עומד האדם הדתי והאמונה מציגה מציאות אחרת.

להבנתי, אמונה היא בהכרח עיוורון, כיוון שהיא לא נדרשת להתבסס על ראיות קבילות אלא על קיומה כנכונה בראשו של המאמין. מי שרוצה לשבות באוטופיה מנותקת מהעובדות כי היא מנחמת אותו, כי נוח לו בקהילתו, כי הוא באמת ובתמים חושב שהיא האמת או מכל סיבה אחרת, שיבושם לו. אך אין זה נותן לו לגיטימציה לכפות ולו שבריר ממנה על האחר. בדיוק כמו שאיננו מכבדים את רגשות הסכיזופרנים, או הנרקומנים – אי אפשר לנווט ספינה עם אמונה.

אני דורש שמי שינווט את הספינה שלנו, יהיה אדם הגיוני ושקול, שינווט על פי הראיות וההיגיון. רק ככה צריך לנהל מדינה. משום כך, גם החינוך במדינה צריך להיות בבסיסו חילוני. חינוך שילמד בצמידות לראיות קבילות, שילמד לחשיבה הגיונית ולהטלת ספק, שילמד חשיבה מהי. כל שיטת חינוך הנוגדת גישה זו, למעשה מכרסמת בבריאות החברה שלנו.

לגבי המקרה הספציפי, זה שהתחיל ויסיים את מאמרי, יש להתחשב אך ורק ברגשות הנשים באשר הן נשים. זאת על ידי אפשרות זמינה, נוחה, ואפקטיבית למסירת תלונות בנוגע ולמקרי הטרדה וכן ענישה אפקטיבית. כמו כן, יש להעלות את המודעות למקרים ולסיטואציות מסוג זה, בין היתר גם בעזרת תליית מודעות המתייחסות לכך בשטח המכון. בנוסף, יש להעביר גברים ונשים (מנויים ונרשמים) סדנה קצרה על התנהגות ראויה בסביבת האימונים. הפתרון, הוא בהחלט לא להגביל שעות אימונים לגברים ונשים בנפרד, ולא לדרוש קוד לבוש מחמיר יותר. לצערי יש מספיק מגזרים וחברות אוטונומיות במדינה הזו שישמחו לספק כאלו תנאים כבר עכשיו – אין צורך לייצר עוד סניפים כאלו. אין להתחשב ברגשותיהן ה״איסלאמיים״ ה״יהודיים״ או ה״נוצריים״ של אותן נשים.

אומר לסיכום שהצעותיי הן בדיוק זה – הצעות. בסופו של דבר הפתרון הטוב ביותר יכול להגיע רק מהנשים עצמן ולא מאיזה סטודנט "פריבילג". מחאתי למען הוצאת האג'נדה הדתית מפתרון זה.