בחירת העורך

ניתוח: כל האמת על פוסט-אמת

,
האם האמת חלפה לה מן העולם או שהיא רק הגיעה לשיאו של תהליך ארוך שנים? יובל דויק ויונתן ארז טוענים במאמר מעמיק במיוחד כי לא שהפכנו אדישים לאמת, אלא שאנחנו פשוט מבולבלים לגביה.

השאלה מה היא אמת היא שאלה עתיקה. לכאורה מדובר בשאלה דיי פשוטה, כל פעוט יודע כיצד לענות עליה, 1+1=2, מכונית היא יותר גדולה מקופסת הנעליים ומים הם H2O, כל אלה הם דוגמאות פרדיגמאטיות לפסוקים אמיתיים, שאין עוררין לגביהם. אבל, כמו עם הרבה מושגים יום יומיים, כאשר נכנסים לעובי הקורה ומבקשים לבחון לעומק למה בעצם אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שזה אמיתי או כשאנחנו מבקשים לגלות איזו "אמת גבוה", אנחנו מגלים שאנחנו הרבה יותר מבולבלים משחשבנו.

לאחרונה, הצטרף שחקן חדש לדיון בנוגע לאמת, קרוב משפחה רחוק שנקרא בפי כל, פוסט אמת. מה היא פוסט אמת? לפי מילון אוקספורד, פוסט אמת היא התופעה שבמסגרתה עובדות מושלכות הצידה לטובות טענות רגשיות במסגרת השיח הפוליטי והציבורי. כלומר, האמת איבדה מבכורתה בתור סטנדרט הזהב לעיגון של עמדות חברתיות כרלוונטיות לשיח שלנו. בעוד שבעבר העובדה שאדם לא דיבר אמת הייתה מספיקה כדי לפסול את הטענה שלו כ"לא מעניינת". כיום ישנו מאפיין נוסף להערכה של הטענה: מה הרמה שבה היא "מהדהדת" עם דעותיי שלי.

זה לא שבעבר אנשים היו יותר רציונאליים ממה שהם היום. זה לא שבעבר אנשים לא היו "פגיעים" לפופוליזם או לדעות לא מבוססות. אנשים תמיד התחברו למי שטען שהם צודקים, לאותם אנשים שדעותיהם הצדיקו את אשר "ידעו" עוד קודם לכן. אבל פעם היה ניתן להגיע להסכמה עם נתונים ועובדות. כאשר הייתה חוסר הסכמה בין הצדדים, עדיין הייתה הסכמה על כלי שיכריע את המחלוקת. הייתה תפיסה של אמת אובייקטיבית שהייתה מקובלת על כולם, ובאמצעותה ניתן היה להשוות בין עמדות שונות. מי שהיה יותר קרוב לאותה אמת אובייקטיבית, הוא זה שעמדתו צודקת.

הטענה שנבקש לטעון במאמר, היא שאותה תפיסה ציבורית של איזושהי אמת אובייקטיבית היא זו שעומדת למבחן, ולכן הכותרת של "פוסט אמת" הינה שגויה ולא מתארת נכונה את הטלטלה שאנו חווים בנוגע למעמדה של האמת. שכן, המושג פוסט אמת בעצם אומר שוויתרנו לחלוטין על מושג האמת, ושלמעשה היום הוא איננו קיים עוד. דעתנו היא, שכבר שנים רבות שמושג האמת עומד למבחן על ידי כלל הציבור. אנו נמצאים בשיאה של תנועה כללית במסגרתה איננו מרגישים בנוח לטעון שדברים הם אמתיים, לא רק ברמה המופשטת הגבוהה, אלא גם ברמה היום יומית. התהליך הזה, שהתחיל עם ערעור מושג האמת באקדמיה, בא לידי ביטוי לאורך ולרוחב המאה ה-20, בתהפוכות החברתיות והמדיניות שהאנושות חוותה. אלו לבסוף השאירו אותנו עם קרקע מעורערת עליה אנו מנסים להיאחז בוודאות שהאמת הציעה לנו בעבר, אך מגלים שהיא איננה יציבה כשהייתה.

החל מסוף המאה ה-19 האקדמיה והציבור בעולם המערבי מתאפיינים בקשר דו כיווני, במסגרתו תנועות של התקרבות והתרחקות. התקרבות באה לידי ביטוי בכך שיותר ויותר מהציבור הרחב הם משכילים ומתעניינים בנעשה במגדל השן על ידי חוקרים מתחומים שונים. בנוסף, ישנו ניסיון כן מצד אותם חוקרים להנגיש את עבודתם לכמה שיותר אנשים כדי שלא תישאר בידי מתי מעט.

התנועה הנגדית היא זו של התרחקות. על אף כל הרצון הטוב, ככל שהידע האנושי התרחב כך גם הנושאים אותם חקרו נהיו ספציפיים ומופשטים יותר. לא זו אף זו, רק בכדי להבין אותם נדרשת כמות אדירה של ידע מקדים, ולבסוף כשזוכים להיחשף בצורה מוצלחת אל אותם נושאים, מגלים שבמקרים רבים הם שונים ולא "הגיוניים" ואף סותרים את "השכל הישר" ואת ה"היגיון הבריא".

למרות זאת, תנועת המטוטלת לא נפסקה. כך, נוצר מצב שפעמים רבות נולדות בחטא תפיסות שגויות של רעיונות מורכבים מהאקדמיה בבחינת צל של דבר מה. כמו שהצל קשור באופן ישיר לאובייקט שמטיל אותו, כך אותן תפיסות פופולאריות קשורות לאב הרוחני שלהן, אבל חסרות את העומק ואת הממשות שמאפיינת את המקור. אנחנו מבקשים להראות שתהליך זה מופיע בהרבה תחומים לאורך השנים, ובפרט בנושא חקר האמת, כמושג. למרות שהתופעות האלו מוכרות וכבר ידועות לציבור הרחב, איכשהו בדוגמא של "אמת" הן הצליחו להישאר מתחת לרדאר ולא לקבל את ההכרה המלאה שמגיעה להן.

מטרת המאמר היא להציף אל פני השטח זרם תת קרקעי שמאפיין בצורה מובהקת את המאה ה-20, וזהו מושג האמת. עם זאת יש לציין שהתמקדנו בהיבט האקדמאי – חברתי של אותה תופעה, שלמעשה היא רבת פנים. במאה ה-20 יש משהו בוודאות עצמה של החיים שהתערערה בצורה מאוד חריפה. זוהי מאה של מלחמות, שבירה של מוסדות תרבותיים, לאומיים ועל-לאומיים, ובאופן כללי שבר של חלום הקדמה. כל אילו ללא כל ספק השפיעו אף הם על כך שהאדם המודרני מוצא את עצמו, היום יותר מאי פעם, ניצב בפני עולם של אי וודאות, בלבול וחשש. ועל כן, אין להתפלא שהוא קורא תגר על אותה מציאות של אי וודאות וספק, בדמות יצירת אמת אישית כזו שיכולה ללוות אותו בכל אשר יפנה ועם כל האתגרים שהוא עתיד להתמודד איתם.

ממוצא המינים לגזע העליון

למדענים לא תמיד היה התפקיד החברתי של בעלי הידע בחברה מדעית כפי שהיא באה לידי כיום. בעבר מדען לא היה שונה מפילוסוף במובן התמים של המילה: אדם שיושב בחדר ותוהה על העולם. רעיונותיו אולי היו יכולים להוות דוגמא לחשיבה זהירה והגיונית, אולם כל קשר בינם לעולם האמיתי היה מקרי לחלוטין. ישנן דוגמאות רבות לכך, כגון: דברים כבדים נופלים מהר יותר (לא נכון), בטבע יש רק ארבעה יסודות (כיום ידועים על 118 יסודות) או חוסר יחסיות הזמן (התיאוריה של הנרי ברגסון שמנעה מאיינשטיין לקבל נובל על תורת היחסות).

דוגמאות הנ"ל מדגימות מקרים בהם ההיגיון הבריא באמת ובתמים תומך בהשערה מסוימת, אך העולם שלנו פשוט לא תואם לה. רק כאשר מדענים יצאו לשטח והחלו לא רק לתהות על טיבעו של העולם, אלא להתבונן בו, למדוד אותו ולהתנסות עימו בצורה מתודולוגית, נוצר קשר בין התיאוריה לבין להמציאות.

נהוג לייחס את המצאת המתודה המדעית לסר פרנסיס בייקון, שהניח את קווי המתאר של העבודה האמפירית של המדען בשנת 1630. כלומר, במקום שמדענים יעלו תיאוריות במוחם הקודח, ואז יניחו שהן נכונות, כי זה נראה להם הגיוני, על מדענים להציע תחזיות, ניסויים שיאששו את התחזיות הללו, וחייבת להיות אפשרות לשחזר את הניסויים האלה על ידי אנשים אחרים. מרגע שהמדענים אימצו את הרעיון הזה, קרתה מהפכה; המדע החל לתאר את העולם באמינות, ולבצע תחזיות שדיוקן הלך וגבר. אך לא רק זאת, המדע גם הצליח להפוך לשימושי ביותר, מנשקים ועד תרופות, מכלי תחבורה ועד אמצעי בידור, כולם תוצאה ישירה של ההצלחה הכבירה של המתודה המדעית. זה נכון שבמהלך ההיסטוריה היו פיתוחים וקפיצות דרך טכנולוגיות, אך הם הגיעו במשורה. רק לצורך המחשה ראו את הקצב ההתקדמות של הטכנולוגיה במאה ה17, שלא לדבר על המאות שבאו אחריה, ביחס לכל המאות שקדמו לה.

ב-200 השנים שחלפו מאז, צבר המדע הצלחות רבות בחיזוי ובתיאור העולם ותופעותיו ומשכך, יוקרתם של המדענים ושל המדברים בשם המדע הלך ותפח. בניגוד לעולם הכנסייה שנתפס בתור מסואב ומלא באינטריגות, עולם המדע נתפס בתור אמין ונטול פניות. המדען, לפחות כך סבר הציבור, משרת רק את האמת המדעית, חף ונטול כל פניות, ומכשיריו נותנים לו ידע בלתי אמצעי ובלתי ניתן לערעור על העולם הסובב אותנו.

ב24 לנובמבר 1859, צ'ארלס דארווין פרסם את הספר בעל השם הקליט "על מוצא המינים בדרך הבירור הטבעי או השארת גזעים מחוננים במאבק החיים", או בקיצור "מוצא המינים". התיזה של הספר הייתה פשוטה ועמוקה בו זמנית. דארווין הבחין בהתאמה ה"פלאית" בין מין מסוים לבין סביבתו מחד, ובין מינים בלתי קשורים לכאורה מאידך. מכך הוא הסיק שלמינים יש "מנגנון" שעוזר להם להתאים את עצמם לסביבה, וגם שלמינים שונים יש מוצא זהה, "אב קדמון" משותף. כלומר, דארווין דיבר על תופעה שלימים תקרא "אבולוציה". מושגים מפורסמים נוספים שנולדו בספר הזה הם: "ברירה טבעית" ו-"מלחמת הקיום".

תוך זמן קצר, הספר הזה, וגרסאותיו המאוחרות יותר, עורר סערה בכל רחבי העולם המערבי. לראשונה, המדע קרא תיגר על ההסבר התיאולוגי של הבריאה, והניח תשתית מדעית הסברתית שעד כה נעדרה מהשיח. התגובות לא איחרו לבוא, מהכחשה גורפת של אמינות המחקר עליו הספר התבסס, ועד האשמת דארווין בתור כופר ואיש השטן. מנגד, תפסו זאת אחרים כהוכחה ניצחת ליכולתו של האדם לחקור את סביבתו ולהגיע לשורש האמת האבסולוטית, היחידה.

בעוד שהדיון התנהל בצורתו העמוקה בין קירות האקדמיה, ההדים שלו נשמעו למרחוק. בשנת 1925 פורסם "משפט הקופים" שדן בחוקיות הלימוד של האבולוציה בבתי הספר, ומקבילו המודרני משנת 2005 שדן בחוקיות הערעור על אותה תיאוריה בדיוק. תיאורית האבולוציה קיטבה את הציבור הרחב, אבל השאלה היא האם הציבור הרחב מקוטב מהסיבות הנכונות, כלומר האם כשהאדם מן הרחוב מדבר על "אבולוציה" הוא מדבר על אותו דבר שמלמדים בקורסי אבולוציה באוניברסיטאות?

בציבור מקובל לדבר על החוק האבולוציוני, "רק החזק שורד", לפעמים זה ידוע בתור, "חוק הג'ונגל". לפי החוק הנ"ל, העולם הוא מקום מסוכן ורק המינים החזקים ביותר מצליחים לשרוד. שאר המינים, "החלשים" נידונו לכליה. יש לשים לב, שהחוק הזה, שהוא חוק "מדעי", מבטא גם רעיון מוסרי, בכך שאין פגם בפגיעה בחלש, שכן כך הטבע מתקדם, וכך כל אחד ממלא את תפקידו הטבעי. הרעיון הזה השתרש בצורה כל כך חזקה בתרבות הפופולארית, שניתן לראות "רשעים" בסרטים, קומיקס וסדרות שמצדיקים בכך את מעלליהם הנלוזים.

אולם, דארווין מעולם לא טבע את הביטוי הזה, ולא ביטוי שדומה לו בשום צורה. מדובר בפרפראזה לעיקרון המנחה של האבולוציה, לפיו המינים שיצליחו להסתגל בצורה המיטבית לסביבתם הם אלו שישרדו וישגשגו. על כן, אין מדובר במין "החזק ביותר", אלא במין הסתגלן ביותר. כך, מובן למה הניאנדרטליים, שאין חולק על כך שהיו חזקים מבני האדם (הומו-ספיאנס), מוצגים היום רק כמאובנים במוזיאונים, בעוד שעד היום בני האדם הולכים ומשגשגים ברחבי כדור הארץ.

בעיה נוספת היא היאחזות באמתלה של מדע, על מנת לבסס שיפוטים ערכיים פסולים. דוגמא לכך תהיה פרשנויות גזעניות מודרניות של תורת האבולוציה מחד, ודחייה של נכונות התורה בכללותה על סמך ההשלכות המוסריות הקלוקלות שלה מאידך. כך, האימפריה הבריטית של שלהי המאה ה19, ראתה בחוק הנ"ל הצדקה מוסרית ומדעית לשעבודם של "מינים נחותים" כמו ההודים, האבורג'ינים והאפריקאים, שכן הצפון אירופאים הם לבטח המין הכשיר ביותר ומשום כך, להם ניתנה הבכורה על שאר האנושות.

התיאוריה הנ"ל קנתה אחיזה בדעותיהם של רבים מבני התקופה שהעמיקו וביצרו את יסודותיה "המדעיים".
הביטוי הקיצוני וההרסני ביותר של התפיסה הזו הגיעה בשנת 1883, עם הצגתה של תורת האאוגניקה על ידי פרנסיס גלטון. גלטון סבר שהיות ויש גזעים כשירים יותר וכשירים פחות, אזי על ידי הרבעה של הגזעים העליונים זה בזה, בו בזמן שנמנע מאותו גזע עליון מלהתערבב עם גזעים נחותים יותר, נוכל אט אט ליצור גזע אחד שיהיה מושלם בתכונותיו, הן הגופניות, והן הנפשיות. התפיסה הזו היוותה את השתיל שממנו יצמח העץ של "דארוויניזם חברתי" על כל ענפיו המכוערים.

חשוב להבין את הדברים כפי שהם הובנו באותה תקופה. אם עד תקופת הראנסנס, המדען היה פילוסוף של הטבע, ומעמדו לא היה שונה מזה של המשורר והאומן; הרי שבסוף המאה ה-19 למדענים היה מעמד רם ונישא בחברה המערבית. הם ביטאו את האמת, ותיאוריה מדעית הפכה בלתי ניתנת לערעור. עד כדי כך, שאם "המדע" קבע שאדם או גזע זה או אחר הוא נחות, הרי שהם באמת נחותים.

יש לשים לב, שדארוויניזם חברתי הוא לא ביטוי לתיאוריה מדעית שהופרכה, או לכיוון מחקרי טבעי שתורת האבולוציה רמזה אליו ואנחנו נרתעים ממנו מסיבות שאינן מוצדקות. דארוויניזם חברתי הוא ביטוי של "פסבדו מדע". מדובר בחבורת הוגים שמתפרסת על פני הדורות, שנאחזת באמתלה של מדעיות כדי לבסס את עולם הערכים השגוי שלהם. הם למעשה כבר מחזיקים בתשובה ומשתמשים ב"נימוקים והוכחות" שהושגו בדרכים מפוקפקות כדי להצדיק אותה בדיעבד. התיאוריות הללו פסולות, לא משום שהן שייכות למחנה שהוא "פוליטיקלי אין קורקט", הן פסולות בגלל שהמתודה שבה הם עובדים היא מתודה שגויה.

יש להדגיש כי חשוב להבחין בין הדעות של המדענים בתור אנשים פרטיים, לבין התיאוריות המדעיות שהם מעלים. כך לדוגמא, ישנם מכתבים בהם דארווין מצר על כך שהעניים מתחתנים בגיל צעיר ומביאים הרבה ילדים, בעוד שהעשירים "בעלי הערכים" מתחתנים מאוחר ומביאים מעט ילדים. כך יצא שהעניים "ישלטו" בעתיד הגזע האנושי. השיפוט הזה של דארווין הוא מוסרי\ערכי בטבעו והוא לחלוטין איננו מדעי. כך, דעתו של דארווין בנושאים הללו, אינה מורידה ואינה מעלה כהוא זה מתקפותה של תיאוריית הברירה הטבעית שלו. כמו כן, העובדה שדארווין היה מדען גדול, לא הופכת אותו למומחה מוסרי (moral expert).

ראינו איך רעיון שצומח מהאקדמיה, מתעוות בדרכו לציבור בשני אופנים שונים, פעם אחת מלמעלה למטה מהמקור האקדמאי שלו עד לביטוי הפופולארי שלו, המעבר מה"המתאים שורד" אל "החזק שורד". ופעם שנייה על ידי ערבוב של אקדמיה מדעית בין לא לה, מוסר. ניתן לחשוב על דוגמאות נוספות, מתורת היחסות עד למשפט "הכל יחסי". עולה השאלה כיצד קורה שישנה שונות כה גדולה בין התיאוריה המקורית אל מול הביטוי "הפופולארי שלה"? ניתן למנות מספר רב של גורמים לפער הזה. ראשית, מורכבותן של התיאוריות הנ"ל גורם לכך שאדם שאיננו בקיא במטריה המדוברת, מנוע מלגשת אל חומרי המקור. כך יוצא שאותו פלוני ששמע על "התיאוריה החדשה", נאלץ להסתמך על "מומחים" ו"מגשרים" בכדי להבין במה מדובר. באופן כזה, הסיכון לעיוות או לתרגום לא נכון של החומר עולה בכל פעם שמישהו "מסביר" את התיאוריה הנ"ל לאדם הבא אחריו בשרשרת.

שנית, לא אחת מתקיים בלבול בין הטענה המדעית של מדען, שאכן מבוססת על שיטות אמפיריות ועל המתודה המדעית, לבין דעתו האישית, שכאמור לא שונה מדעתו של אחרון התגרים בשוק. שכן בעוד שדעתו המקצועית מבוססת על מחקרים ושיטות עבודה המקנות לה נכונות שלא ניתן לערער עליה, הרי שדעתו האישית מבוססת על רגשות ושיפוטיים ערכיים, תחומים בהם עצם היותו מדען לא מעלה ולא מורידה דבר. כשאנחנו מקשיבים לדעתו האישית של מדען רק משום שהוא מדען, אנחנו נופלים בכשל לוגי, פנייה לסמכות. בכשל הזה אנחנו משתכנעים בדבר נכונותה של טענה מסוימת לא משום שאמיתותה אכן בלתי ניתנת להכחשה, אלא משום שגורם סמכות אמר לנו שהיא נכונה. כך, אנשי מדע יכולים לנצל את הקרדיט שניתן להם בצדק בתחום מומחיותם, ולפדות אותו, שלא בצדק, בתחום שבו הם הדיוטות גמורים.

עתה נצלול אל עומקו של מושג האמת, ונבקש לראות היכן ניתן לזהות ביתר קלות את התהליך הנ"ל, ואף להיזהר ממנו. כאשר אנו עוסקים בתהליך מופשט ורחב כמו אמת, הדקויות נהיות הרבה יותר קשות להבחנה. בהתאם לכך ניתן להסביר מדוע עדיין לא זוהה המהלך הנ"ל בנוגע לאמת בתקופתנו אנו.

האמת באקדמיה

המושג "פוסט-אמת" נוכח כיום בצורה דומיננטית בכל הספירות הציבוריות, אבל למעשה הופיע לראשונה עוד ב- 1992. הביטוי בא לתאר מצב שבו דמויות הפועלות בספירה הפוליטית אינן מסתמכות על עובדות במסגרת הדיון הציבורי, אלא פונות לרגש. כאשר הפנייה לרגש נסתרת על ידי עובדות, יש התעלמות נחרצת מהעובדות וחזרה על הרעיון המקורי.

לנו כצופים מהצד, נראה הגיוני לקרוא לתופעה הזו "פוסט-אמת", משום שהיא מבטאת שחיקה של מה שאנחנו מצפים לשמוע מהאחר במסגרת דיון עובדתי. "פוסט-אמת" לא בא לבטא רק מעבר דסקריפטיבי אלא גם נורמטיבי. כלומר, לא מדובר רק בתיאור מצב העניינים אלא בתיאור ערכי. הציבור עייף והוא אינו מעוניין בעובדות. כמו הציטוט הידוע מהסרט, "בחורים טובים"“you want the truth? You can’t handle the truth!”. עם עושר המידע והגירויים שמציפים אותנו ברמה היומיומית, אין פלא שאנשים נמשכים יותר לפוליטיקאי שפשוט מאשש את מה שהם חשבו כבר קודם ("מהגרים גונבים לנו את העבודות…", "העשירים בוול סטריט מושחתים…"), מאשר זה המציע להם עובדות ואת המורכבות שמתלווה אליהן ודורש מהם בכך קשב וחשיבה ביקורתית.

אבל, זה רק תיאור אפשרי אחד. אנו סבורים שניתן להציע תיאור אחר שונה מאוד מזה. האמת היא שמושג "האמת" עומד לבחינה ולדיון במסגרת האקדמיה כבר למעלה מ100 שנה. הדיון הזה מורכב ועדין באופיו ובהחלט אי אפשר לצבוע אותו בשחור ולבן. אבל, בדומה לדוגמאות אחרות לאורך ההיסטוריה, גם הדיון הזה חלחל לו ממגדל השן האקדמאי אל הציבור הרחב. כמו שהיום מתמטיקאים, פיזיקאים ולוגיקנים רבים מציעים תיאוריות רבות ל"מהי אמת", כך גם פוליטיקאים מרשים לעצמם לנכס הגדרות אוטונומיות לאמת מהי.

כל נקודת התחלה תהיה שרירותית ושנויה במחלוקת במידת מה, אבל אין ספק שאחד הרגעים שמאפיינים בצורה מובהקת את שאלת "מהי אמת" הגיע דווקא מעולם המתמטיקה. כולנו זוכרים את לימודי הגיאומטריה שלנו מהתיכון, וגם אלו שהתקשו בוודאי זוכרים שכשהיית מצליח להוכיח משהו, ראית בבירור איך כל שורה בהוכחה, רלוונטית ועוקבת אחרי השורה שקדמה לה ומוליכה בצורה בלתי נמנעת אל עבר ההוכחה המיוחלת. במשך אלפי שנים הגיאומטריה, שהנחותיה נוסחו על ידי אוקלידס עוד בימי יוון העתיקה, נתפסה בתור אידיאל היופי והמחשבה המתמטית. אולם לא לעולם חוסן, כבר מן ראשיתה של הגיאומטריה האוקלידית, מתמטיקאים התקשו רבות עם האקסיומה החמישית והאחרונה של אוקלידס לפיה, בהנתן קו L ונקודה שאיננה על הקו, P, ישנו רק קו אחד שעובר דרך P שלעולם לא יפגש עם הקו L (בדו מימד) , הקו הזה נקרא: "הקו המקביל". כאמור, מתמטיקאים ניסו להוכיח את האקסיומה הזאת במשך שנים רבות, והגיעו לכל מיני משפטים שקולים שאולי אנחנו זוכרים עוד מימי התיכון כמו, "סכום הזויות במשולש שווה בדיוק ל180 מעלות". אולם כל הניסיונות להוכיח את האקסיומה החמישית בהתבסס על ארבעת האקסיומות הקודמות, עלו בתוהו. לקראת סוף המאה ה18, מספר מתמטיקאים, בראשות פרידריך גאוס, ניסו קו חדש ומקורי לחלוטין. במקום להוכיח את האקסיומה החמישית של אוקלידס, הם ניסו לראות איך יראה העולם בהנחה שהאקסיומה הזו לא קיימת. הם הגיעו למסקנות מרחיקות לכת, שאת תוצאותיהן מתמטיקאים חוקרים עד היום.

ישנן שתי דרכים להתקדם אם האקסיומה החמישית שגויה. הראשונה, להניח שאין דבר כזה קווים מקבילים שאינם נפגשים לעולם. השנייה, להניח שיש הרבה מאוד קווים מקבילים שעוברים באותה נקודה ולעולם אינם נפגשים.

האופציה הראשונה, לפיה כל הקווים המקבילים נפגשים, מולידה את הגיאומטריה הספרית. בעולם של הגיאומטריה הספרית, המרחב שבו אנו פועלים הוא כדור, או ספירה, ולא מישור דומי דף נייר. המשמעות של שינוי המרחב הזה, היא שמשולש הוא בעל סכום זוויות שעולה על 180 מעלות, או ליתר דיוק, הוא בסכום של 180 מעלות + שטח המשולש הנידון. הגיאומטריה הזאת הייתה לאבן הראשה של תורת היחסות הכללית של איינשטיין. בלעדיה, איינשטיין לא יכול היה לנסח את תורת היחסות הכללית, תורה שממצאיה אוששו במספר רב של ניסויים.

האופציה השנייה, לפיה ישנם הרבה מאוד קווים מקבילים שאינם נפגשים, מולידה את הגיאומטריה ההיפרבולית. בעולם הזה, המישור הוא דימוי אוכף, וסכום הזויות במשולש הוא פחות מ180 מעלות, או ליתר דיוק, 180 – שטח המשולש הנידון. הגיאומטריה הזאת ממשיכה לסקרן מתמטיקאים עד היום, ועדיין רב הנסתר על הגלוי בתחום הזה. מה שחשוב להבין זה שהטלטלה שהגיאומטריה עברה על ידי מתמטיקאים לא הובילה להשלכה של זו האוקלידית לפח האשפה של ההיסטוריה, אלא ההבנה שיש מסגרות התייחסות שונות בהן האמיתות והאקסיומות שלנו משתנות אף הן. כך, יהיה זה שיקרי לחלוטין לומר שבמישור למשולש יש סכום מעלות ששונה מ-180 מעלות.

לשון אחרת, בעוד שבעבר האמת הייתה "פשוטה" וחד ממדית, במובן של אמת אחת בכל מסגרת שניתן להעלות על הדעת; כעת קיבלנו אמת "רבודה" ורבת מימדים, שתלויה במספר גורמים שגדל והולך. כלומר יותר לא ניתן לענות בפשטות על שאלה, ולו השאלה הפשוטה ביותר. עתה "האמת היא" שזה מאוד תלוי במסגרת שבה אנו מדברים. נשוב אל הדוגמא הגיאומטרית, פעם על השאלה: "האם זה נכון שבמשולש יש 180 מעלות" התשובה הייתה חדה וברורה: "כן". עתה, התשובה לאותה שאלה תענה מיידית בשאלה "באיזה מרחב אנחנו מדברים?" ורק לאחר שיתברר שמדובר במישור ניתן יהיה לענות שכן, ואילו אם לא מדובר במישור נאלץ לומר שלא.

זו דוגמא נקייה למדי לדרך לפיה "מה שאמיתי" יכול להשתנות ממקום למקום, אבל כל זה נשאר במסגרת הדיון התיאורטי של מתמטיקאים. בזכות פיזיקת קוונטים ותורת היחסות אנחנו רואים שמסגרות ייחוס שונות קיימות בתוך המציאות עצמה. כך, חלקיק יכול להיות בשני מקומות בו זמנית (סופר-פוזיציה), והזמן של אסטרונאוט בחללית שנעה במהירות שנושקת למהירות האור, יחלוף לאט יותר מהזמן שאנו חווים בכדור הארץ. גם לחוקי הפיזיקה יש תחומי חלות. כך, יהיה זה נכון מצד כל אחד להתייחס למערכת הייחוס שלו כאמיתית, כל עוד הוא זוכר שזה ביחס למערכות אחרות, שאצלן האמת היא אחרת.

בדומה, גם הלוגיקה מבקשת לא רק לתת דוגמאות לאמיתות, אלא גם להגדיר מהי אמת. בהתאם לכך, אנחנו עדים למערכות שונות המציעות אפיונים שונים. בעוד שבלוגיקה אריסטוטלית ישנו את "חוק השלישי הנמנע" לפיו דבר יכול להיות או אמיתי, או שקרי, אך לא שניהם בו זמנית. ב"לוגיקה עמומה" (Fuzzy Logic) פסוק יכול להיות אמיתי בחלקו אבל לא בכולו. לדוגמא, בלוגיקה עמומה אין זה יהיה נכון לומר ש"לוח שחמט הוא לבן" היא אמירה שקרי, מאחר ואכן לוח שחמט הוא בחלקו לבן. לכן אמירה זו בחלקה אמיתית ובחלקה שקרית.

ההתקדמות הנ"ל בתחומי המתמטיקה, הפיסיקה והלוגיקה, לא נעלמה מעיניהם של הפילוסופים והאינטלקטואלים בני התקופה. אם עד כה המדע התיימר להעניק תשובה אחת ויחידה לכל שאלה, הרי שמעתה התשובה תלויה במספר רחב של משתנים ואיננה חד משמעית ונכונה בכל "מציאות" שניתן להעלות על הדעת. דבר זה, חותר תחת הדימוי של המדען כפי שהוא השתרש בחברה החל מימי הרנסנס: המדען הוא איש אמת שהצליח לחלץ אותנו מהמבוכה של הבורות שלנו, ולהצעיד אותנו לא רק אל עבר עידן של קדמה, אלא גם אל עבר נאורות. אולם עתה, המדען משיב בתשובה לשאלתנו ש"זה מורכב", ו"זה תלוי בX, Y ו-Z". כך במקום לייצג וודאות הוא מייצג בלבול פשוט ברמה גבוה ומורכבת יותר.

השבר הזה במודרנה אחראי, בין היתר, להולדת התיאוריה החברתית פילוסופית שאנו מכירים היום כ-"פוסט מודרניזם". ישנן דרכים רבות לתאר את ההתפתחות ההיסטורית של הפילוסופיה הזאת, וקצרה היריעה (וידיעתנו) מלתאר את כל האופניים הנ"ל. עם זאת, אנו נבקש לסרטט באופן גס את העקרונות המנחים שלה, לפיהם האמת באופן גורף נקבעת על ידי הסובייקט ונקודת ההתייחסות שלו. כך אנו מבינים שאדם לא יכול לדבר על אמת היסטורית כלשהיא מבלי לקחת לידי שיקול את ההיסטוריה האישית שלו. לכן כאשר אני כאנתרופולוג מגיע לחברה ילידית מסוימת ומבקש לחקור אותה, אני צריך לזכור שעצם השפה, ההיסטוריה האישית שלי, והמעמד שלי כמבקר שמייצג את המערב המודרני בחלק נידח של העולם, כל אלה כמקשה אחת לוקחים חלק בעיצובה של "האמת המדעית" שאני מתיימר לחתור אליה.

התיזה הפוסט-מודרנית בפני עצמה מעניינת, מקורית ומעלה שאלות מאוד חשובות בפני המפעל המדעי. עם זאת עולה השאלה מה קורה כשלוקחים את זה צעד אחד קדימה. דבר זה אכן נעשה על ע"י ז'אק דרידה במחצית השנייה של המאה ה-20. לדידו, האבחון הביקורתי של אמת כנקבעת על ידי משתנים שעל פניו לא היו קשורים לאופן ישיר לחקירה, הלכה למעשה מתירה את הרסן לקביעה שרירותית של האמת על סמך המשתנים שאתה מעוניין לאמץ. דרידה ותלמידיו יצרו כלי ניתוח ספרותי שנקרא "דקונסטרוקציה", לפיו ליצירה ספרותית אין "משמעות" אובייקטיבית. כך שאפילו הסופר\משורר שיצר את היצירה הנ"ל לא יכול לומר בצורה מכרעת ובלתי ניתנת לערעור מה "המשמעות" של היצירה. אני בתור אדם שקרא את היצירה מעניק לה את המשמעות שלה, והמשמעות של היצירה שאני הענקתי לה, לא נופלת כהוא זה מזו המקורית שייחס לה היוצר.

ניתן לראות בקלות איך מהלך שכזה יכול להוביל להתפשטות של ייחוס מאפיינים סובייקטיביים כגון: רגשות, תחושות, והסיפור האישי שלי אל דברים אובייקטיבים בעולם. מיצירה ספרותית, ועד מחקר בנושא מסוים. הרמה הקיצונית ביותר של זה תהיה לא רק להעניק משקל לחוויה הסובייקטיבית שלי, אלא להפוך את אותה חוויה סובייקטיבית לחזות הכל. אם זה נראה לנו טיפה מוזר, הרי שכיום יותר ויותר אנשים מכירים ומקבלים שזאת זכותם להגדיר את מגדרם כפי שהם מוצאים לנכון. כך שגם אם המין הביולוגי שלי הוא גבר, אבל אני מרגיש שאני אישה, לא זו בלבד שהחוויה הסובייקטיבית שלי היא משמעותית בדיון הזה, אלא שהיא בעלת משמעות מכרעת גם על פני ה"אמת הביולוגית". שכן, אין חולק על כך שאותו פלוני הוא בעל שני כרומוזומים שונים, כמו כן אין חולק על כך שלאותו פלוני יש מערכת רבייה גברית; אולם במערכת ההתייחסות הזאת השיקולים הרלוונטיים לקביעת האמת הם לא ביולוגים אלא פנומנולוגים, חווייתיים.

כאן המקום להבהיר שאין בכוונתנו לדון או להכריע בסוגיית המגדר, ואיך נכון\צריך\כדאי\ראוי להשפיע על מגדרו של אדם זה או אחר. כל שברצוננו לעשות זה לתאר את ההנחות הסמויות של הדיון הזה ולהעלות אותן אל פני השטח.

הגרוטסקה של טראמפ

עד כה תארנו את התהליך שבמסגרתו המדע, הפילוסופיה והתרבות התרחבו למחוזות שלא נצפו. כמו שמיכה שמבקשת לכסות משטח גדול מדי, הם גילו שמושג האמת במובנו הקלאסי אינו רחב ועשיר מספיק כדי להתמודד עם מגוון האתגרים שעלו. כדי לבצע את הדיון הזה בצורה רצינית, מה שנדרש מהמדען או מהפילוסוף זה כל הזמן להבין באיזה "מרחב רעיוני" הוא פועל, ומה הן הנחות היסוד שמשמשות אותו. אקדמאים מאוד טובים בלעשות את זה, בין היתר בגלל שזה העיסוק שלהם. השאלה היא מה קורה כאשר "הוגה הדעות הפופולארי" מנסה לקחת חלק בדיון. בדיוק כמו שאנשים לקחו את תיאורית ההתפתחות הטבעית של דארווין והשתמשו בה באמתלה של הצדקה מדעית כדי לבסס את השיפוטים הערכיים הגזעניים שלהם, כך היום אנשים לוקחים את מושג האמת רב הממדי ומשתמשים בו כדי להצדיק את השיפוטים הרגשיים הסובייקטיביים שלהם.

הרי מה קורה כאשר מישהו נחשף לשיר ומבקש לבצע לו דקונסטרוקציה? אותו בן אדם פועל במסגרת ספרותית ביקורתית של זרם מחשבה מסוים, ועל סמך כללים מסוימים מציע לנו תוצר מקורי שלו ("השיר הזה בעצם מדבר על פחד מאהבה, ולא על תקווה. בניגוד להצהרה של המשורר, וזאת משום שהוא יתום"). הביטוי הגרוטסקי של הרעיון הזה, יהיה לדוגמה כאשר אותו אדם ייגש למישהו ברחוב ויניח שהוא  מחבל רק משום שהוא ערבי. מה שהוא עושה, זה לקחת פרט ביוגראפי אחד של אותו אדם ולהחליט על סמך דעתו הסובייקטיבית שהוא יהיה זה שיכונן את האמת לגבי אותו אדם, ע.ע. היותו מחבל. כך אנחנו יכולים לראות איך בעוד שבעבר גזענות הוצדקה בתיאוריות מדעיות, משום פריכותה של האמת, כיום ניתן לתלות את אותם שיפוטים ערכיים המתיימרים לאובייקטיביות בדעות אישיות.

נראה על פניו שהדוגמא האחרונה הייתה גסה באופייה, ואין בה כדי להעיד על תופעה רחבה, אבל אנו אכן מכירים תיאוריות פוליטיות שצומחות מאותו מנגנון בעייתי של קביעת מסגרות התייחסות שרירותיות. פוליטיקת הזהויות היא הרעיון לפיו במסגרת האינטראקציות הציבוריות והפוליטיות שבין קבוצות, יש חשיבות לפרספקטיבה של כל קבוצה בתור עיקרון מנחה ונמצאת כיום במרכזו של דיון אקטואלי סוער. לדוגמא, אין חולק על כך שהמזרחיים בישראל מהווים קבוצת מיעוט שבאמת סבלה מאפליה ממוסדת וחברתית לאורך שנות דור. עם זאת, הדרישה להכיר בהם בתור "הקבוצה המדוכאת ביותר" אינה עולה בקנה אחד עם מחקרים שמעידים שדווקא היא הקבוצה שהצליחה לשפר את מצבה באופן הכי דרמטי בשנים האחרונות בהיבטים של חוסן כלכלי ותפקידי מפתח בחברה. הנקודה החשובה היא שלפי פוליטיקת הזהויות לנתונים האלה אין משמעות, שכן זוהי הפרספקטיבה של הקבוצה לגבי עצמה שקובעת את האמת לגביה. אם לומר זאת בצורה גסה, אם אני חושב שאני מסכן, הרי שאני מסכן, אין שום עובדה או נתון שיכולים להפריך את הקביעה הזאת. כמו כן, אם אני סבור שאתה מדכא אותי, הרי שאתה מדכא אותי רק משום שכך אני מאמין, בלא כל קשר למה העובדות אומרות.

המקרה הקיצוני ביותר, וזה שאחראי כפי הנראה לטלטול המערכות שאנו חווים כרגע, הוא זה שמוביל דונלד טראמפ. טראמפ אימץ בצורה הקיצונית ביותר את רעיון "האמת שלי".  אין צריך לטעון שהוא מבין מה שהוא עושה, או שהוא רק תוצר של הנסיבות – זה לא משנה אם הוא עצמו מודע למשמעויות של ההתנהגות שלו או לא לענייננו. עצם העובדה שנשיא ארה"ב יכול לעמוד מעל דוכן הנואמים או לצייץ בטוויטר "עובדות", וכאשר מעמתים אותו בעובדות ממשיות הוא ממשיך לדבוק "באמת שלו", מראה לנו עד כמה השיח הזה מבולבל ולא מאופיין. אנחנו רואים שכאשר אני בא ואומר "זאת האמת שלי" אני מצפה מאנשים לקבל את זה, זה נראה סביר. אבל כאשר נשיא ארה"ב עושה את זה, אני נע באי נוחות בכסא.

זו הסיבה למה הכותרת "פוסט אמת" לתקופה שלנו, לא באמת מצליחה לתפוס את גודל המהלך שקורה. ניתן היה לחשוב שתומכיו של טראמפ אינם אלא אדישים לשקרים שלו או רואים בהם כאמצעי שפל למען מטרה ראויה (הפלת התקשורת, חזרה לערכים "לבנים"). אולם למעשה הם מתייחסים אליהם כאמת העומדת בניגוד לעובדות (האלטרנטיביות?) שמצגים הגופים אותם הוא מבקר. איך הם מצליחים לשרות במצב התודעתי הזה מבלי להגיע לקונפליקט פנימי? בגלל שהאמת היא, שאנחנו לא יודעים מהי "האמת", והאמת היא שאנחנו מאוד מאוד מבולבלים לגבי השימוש בה ולגבי משמעויותיה. אך בעוד שבאקדמיה הדיון הזה מצליח להיות מוכל ולהתנהל בצורה אחראית ואנליטית, מרגע שהוא חלחל לתרבות הפופולארית הוא לבש צורה חדשה, כזו שהקשר שלה לאב הרוחני המקורי קלה וחיוורת ביותר.

ננסה לעמוד על מה המשמעות של תופעה זו. ככל שהגדרות סובייקטיביות יבקשו לעצמן מקום שקול ערך לאלה האובייקטיביות לגבי מושגי היסוד שמשמשים אותנו, יכולתנו לקיים דו שיח עם האחר, תלך ותפחת עד כדי העלמות. לדוגמא, כאשר רייצ'ל דולזל (Rachel Dolezal) טענה במשך שנים שהיא אדם "שחור" ושהיא נמנית על האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארה"ב, והצדיקה זאת בפני עצמה בכך שהיא "מרגישה שייכות" לאותה קהילה, היא הלכה למעשה קוראת תגר על ההגדרה שלנו למה הוא גזע. כאשר אנו חושפים אותה, אנו מסוגלים כקהילה לגנות אותה בין היתר בגלל שאנו נמצאים בהסכמה רחבה לגבי מאפייני השייכות לגזע, וקל לנו לפסול את דעתה הסובייקטיבית. אולם, ניתן לראות שהרחבה של הנטייה הזאת תצליח אט אט לנגוס ביכולת שלנו להבין על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על גזע, מוסר, גזענות, זכויות וכד'.

אחד מעקרונותיה המנחים של שפה, היא שכולנו יודעים כיצד להשתמש בה באופן זהה (פחות או יותר). כך לדוגמא, ניתן להתווכח אם עלה מסוים הוא בצבע ירוק כהה או סתם ירוק, אבל כולנו מסכימים שמדובר בעלה, ואין חולק על איך בדיוק מחליטים מהו הצבע של משהו וכן הלאה. אולם ברגע שתינתן לכל אדם ואדם האפשרות לקבוע לעצמו מה המשמעות של מילה או ביטוי, הרי שבעצם כרתנו את הענף של עץ השיח עליו אנו יושבים ומדברים. אם כל אחד מגדיר בצורה אחרת מה הוא חלק משמעותי מהגדרה ומה לא, הרי שלא ייתכן שיח משותף איש עם רעהו. אם אני מגדיר גזע באמצעיים ביולוגים, ואתה מגדיר גזע באמצעיים רגשיים, הרי שאין ביני ובינך כל שיח, שכן אנחנו מדברים על שני דברים שונים לחלוטין. ניתן לראות שהמצב הזה יכול להוות מדרון חלקלק בלשון המעטה שבסופו אנשים לא ידברו אחד עם השני, שכן אף אחד לא באמת מבין את שפתו של האחר, גם אם המילים לכאורה זהות. בתחתיתו של מדרון זה המילים בשפה הן זהות פונטית אך לא זהות סמנטית.

פנינו לאן?

עד כה הצגנו מספר דוגמאות ואירועים היסטוריים כאשר הקו המחבר בין כולם היא אותה תנועת מטוטלת שציינו בהתחלה. צריך לשים לב להבדל בין האמת הגיאומטרית לבין האמת של הדקונסטרוקציה, שכן על פניו נראה שמדובר באותה תופעה רק בשדות שונים. זאת כיוון שהן בגיאומטריה והן בדקונסטרוקציה לא ניתן לענות בוודאות מוחלטת על שאלה כלשהי. אולם ישנו הבדל דק אך מהותי ביותר: בעוד שבגיאומטריה ישנה תשובה אחת ויחידה שנכונה בהחלט ובהכרח בכל תחום דיון, הרי שבדקונסטרוקציה היא נעדרת לחלוטין, ולא במקרה כי אם בכוונת מכוון. אמנם בלתי אפשרי לענות על השאלה מה הוא סכום הזוויות במשולש, הרי נתון נוסף בדמות המרחב בו המשולש מתקיים ייתן תשובה אחת, בלתי ניתנת לערעור. כלומר, יש תשובה נכונה, ומי שחולק עליה, דעתו לא מעניינת ולא חשובה, היא פשוט שגויה. זה לא בגלל שהוא פחות טוב, זה בגלל שהוא טועה. זה שגוי לחלוטין לומר שבמרחב כדורי יכול להיות למשולש רק 160 מעלות, ואם מישהו מסרב לקבל את זה, זה יהיה לא נכון לסיים את הדיון ב"זאת הדעה שלי, וזאת הדעה שלך, ונסכים שלא להסכים". אין שום ערך לדעה של מי שחושב שזה נכון.

השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא האם, כמו במקרה של הגיאומטריה שבו הטענה השגויה לגבי סכום הזויות במשולש פשוט מעידה על בלבול מושגי, כך גם מצב העניינים במרחב הציבורי. כלומר, האם אנחנו, כחברה, חושבים שיש איזושהי אמת אובייקטיבית שניתן לגלות אותה, או שאנחנו בוחרים לאמץ את השיח של אמיתות סובייקטיביות ויחסיות שנקבעות על סמך רגשות, נרטבים והקשרים חברתיים וטמפורליים.

אנחנו כבר יכולים לראות שישנם תחומים שבהם קרה מעבר מתפיסה קלאסית, יחידנית, של אמת לתפיסה מורכבת ורבת גוונים של אמת. מושג האמת באמנות הוא כזה, שבמסגרתו במובנים רבים קשה לטעון על משהו שהוא אומנות "טובה" או אומנות "רעה". ניתן לחשוב על התקרית במהלכה ההתבטאות הציבורית של יהורם גאון כי מוסיקה מזרחית היום כבר לא טובה ביחס למוסיקה של פעם, זכתה לבוז ציבורי ולטענות נגד שכיוונו ליחס הסובייקטיבי של האנשים למוסיקה, ולא ליחסים אובייקטיבים בהם היא משתווה למוסיקה של פעם.

דוגמא נוספת היא המהפכה הפרוידיאנית בפסיכולוגיה, אף היא ביקשה להגדיר מחדש את אופיו של הדיון בנוגע לנפשם של אנשים. לא עוד בחינה מדוקדקת, חיצונית, התנהגותית ועל פיה קביעה שרירותית בנוגע למצבם הפנימי של מטופלים, אלא ההבנה שההכרה של הסובייקט היא שחקן אקטיבי שמסנן תכנים שמאיימים עליו ומקבל את אלו אשר מאששים את תפיסת עולמו. כך, המדד לאמת בתחום של הפסיכולוגיה הפך לעשיר יותר, כזה שמכיל מאפיינים סובייקטיביים ואובייקטיבים כאחד. יש לשים לב, שגם הפסיכולוגיה שמקבלת את זה שלחוויות סובייקטיביות יש משקל בקביעת ה"אמת", לא טוענת שיש להן בלעדיות או אפילו בכורה בקביעות האמת. היא רק טוענת שיש להן משקל בקביעות האמת, ושצריך לקחת גם אותן בחשבון בבואנו לאבחן סוגיות נפשיות.

אם כן, ניתן לראות כיצד מושג האמת יכול להיות עשיר ורב מימדי, אובייקטיבי בצד אחד ואילו סובייקטיבי באחר, עם רמות שונות של ערבוב באמצע. מה שמשנה הוא תחום הדיון שבו אנחנו עוסקים, כך כמו שזה לא נכון לשלב תובנות סובייקטיביות בפיזיקה (טענות בסגנון "המדע הוא יצירה גברית"), זה גם לא נכון לטעון לאומנות לא לגיטימית באופן אובייקטיבי (כמו שעשו משטרים פאשיסטיים מסוימים). השאלה שנותר לנו לענות עליה היא איך אנו בוחרים לאפיין את מושג האמת במרחב הציבורי והפוליטי. ברגע שנבין מה הם המדדים שבהם אנו רוצים להשתמש ולהם אנו בוחרים ליחס ערך, נוכל לקיים דו שיח כן ופורה בין הצדדים השונים.

לאורך המאמר עשינו מאמצים רבים כדי לשמור על נימה אובייקטיבית. באמת ובתמים ניסינו לחשוף את הנחות המוצא של דעות כאלה ואחרות, מבלי להכניס שיפוט ערכי או דעה אישית. ניתן להניח שדעתנו נחשפה בין השיטין, אולם ניסינו לשמור על הגינות ולייצג נאמנה א הדעות השונות, הגם שאיננו מסכימים עם חלקן. עם זאת, המגמה שחשפנו, השחיקה של האמת האובייקטיבית במובן היום יומי, אותו מובן שמשמש אותנו בפוליטיקה, במדיניות ציבורית, בשיח תוך ציבורי, היא מדאיגה. אם סופו של התהליך היה רק פילוג וויכוח, עז ככל שיהיה, אז ניתן היה לאפיין אותו כחלק מהמאמץ המשותף שלנו לחשוף את התשובות בנוגע לסוגיות שעומדות על סדר היום. אבל זה לא מה שקורה בפועל, הלכה למעשה אנו מתחלקים לקבוצות ופלגים שונים, כל אחד ו"האמת" שלו, ובעצם, כל אחד ו"המציאות".

אם בעבר היינו מסבירים או לכל הפחות מתרצים אירוע שלא נוח לתפיסת עולמנו, הרי שהיום כל שאנו עושים זה לכנות את זה בשם "פייק ניוז". אין הסבר למה זה לא נכון, אין טענה לגופו של עניין בנוגע לפגם שנפל בדיווח או במתודה של השגת הידיעה. הפגם היחיד שנפל בידיעה, זה שהיא מצדו "הלא נכון" של המתרס הוויכוחי. כך שבעצם איננו מדברים אחד עם השני, איננו מחליפים מידע או דעות, אלא כמו שאומרים באנגלית:we are not talking to each other, we are talking past each other. ובאמת, הקורא הממוצע שיפתח את אתר עיתון הארץ ואת אתר מידה, לא ירגיש שישנם סיקורים שונים של אותם אירועים שבתורם מציעים זוויות שונות, אלא שמדובר בעולמות שונים לחלוטין, שכל מה שמשותף להם זה שבמקרה יש בהם את אותם דמויות.

מה שאנחנו צריכים להבין הוא שאם אנחנו רוצים להיות מסוגלים לחיות ביחד, אנחנו צריכים קודם כל להיות מסוגלים לדבר אחד עם השני. אין כאן כמובן נוסחת קסם, וזה לא ברור בכלל איך אנחנו יכולים להשיג תוצאה שכזו בהתחשב בתהום שנפערה בין קבוצות שונות. אך אין שום ספק שכיוון אחד מוצלח יהיה להקשיב, בלב שלם, לצד השני. כלומר, לא רק לשמוע את הטענות, אלא באמת ובתמים לשקול אותן, ולהגיב בהתאם, לא רק למשקלן אלא להתייחס לאדם שעומד מאחוריהן. חלק מההשלכות של התפיסה של "זאת האמת שלי" היא שמי שלא חושב כמוני, פשוט לא מבין, כי הרי זאת "האמת". וכך יוצא שבעצם לא מתקיים דיון שבו אנו מנסים לברר מה היא האמת, או איך ראוי לנהוג וכד', אלא מתקיים דיון שבו אנו מנסים לגרום לשני "לראות" את מה שבאופן כה ברור מונח לפניו. כאשר הדיון הזה נגמר בחוסר הסכמה, הרי שלא אחשוב שהאדם השני מחזיק בעמדה שהיא שוות ערך לעמדה שלי, אלא שיש פה אדם שפשוט "חי בסרט" או "בעולם אחר" ואילו רק היה משכיל "לפתוח את עיניו ולראות את המציאות כפי שהיא באמת, אזי לבטח גם הוא היה חושב בדיוק כמוני". במצב כזה, אני בעצם לא מכבד את האדם השני כאדם שווה ערך ושווה דעת אליי, כאדם שעשוי להבין משהו שאני לא מבין, או לדעת משהו שאני לא יודע. האדם השני הוא אדם מנותק, טיפש, אדיש, חסר הבנה או סתם אידיוט, שהרי המציאות טופחת על פניו והוא בוחר להתעלם.

לבסוף, זה לא שהאמת פסה לה מן העולם, אלא שמושג האמת עצמו עומד למשפט, וכולנו המושבעים, וזה תלוי רק בנו מה יהיה גזר הדין בסופו של יום.

 

יובל דוויק: סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מתעניין באתיקה, אפיסטמולוגיה, הגות חברתית וההיסטוריה של רעיונות.

יונתן ארז: סטודנט לרפואה באוניברסיטת ת"א. כותב על פוליטיקה מקומית, יחסים בין לאומיים, פילוסופיה, כלכלה ומשפט.