בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מאמר תגובה: ההפרדה השקרית בין תועלת ומוסר...

מאמר תגובה: ההפרדה השקרית בין תועלת ומוסר

,
ההפרדה שמציע נועם אורן במאמרו מאלצת את הליברלים לבחור בין שתי אלטרנטיבות פסולות, ועלולה לפגוע במטרה הליברלית. התגובה כוללת מסקנות מכנס החירות.

"הזווית התוצאתנית, לפיה תפיסה מדינית מסוימת מוגדרת כנכונה כאשר היא מובילה לתוצאות הטובות ביותר; והזווית הדאונטולוגית, לפיה מתייחסים למעשה עצמו, ללא כל קשר לתוצאותיו". את הדברים הללו כתב נועם אורן במאמרו "הבחנות לקראת כנס החירות: קפיטליזם תוצאתני וקפיטליזם דאונטולוגי".

דאונטולוגיה היא תפיסה לפיה טיבו של מעשה אינו תלוי בתוצאותיו. כך, למשל, האיסורים והמצוות המופיעים בתורה הם נכונים, לדעת רבים, רק בשל עצם הופעתם בתורה. אולם הבעיה היא שהתורה אינה מוסרת לנו פילוסופיה פוליטית, ודורשת מאיתנו להתמודד בכוחות עצמנו. לעומת הדאונטולוגיה, תועלתנות היא תפיסה לפיה יש לפעול על מנת להבטיח כמה שיותר טוב לכמה שיותר אנשים. השיטה הזו אינה חפה מקשיים ומבעיות, ולמרבה האירוניה היא מתגלה כשיטה מוסרית אידיאליסטית וכמעט בלתי אפשרית ליישום, בדיוק כמו המוסר ממנו מנסים התועלתנים להתנער.

האמת היא, בניגוד להנחה האינטואיטיבית הרווחת, שהישגים ותועלות יכולים להימדד רק באמצעות מוסר, ומוסר בהכרח כפוף לתוצאות המעשים. בהינתן שהמוסר שלנו הוא מוסר של בני אדם שחיים על פני כדור הארץ, מעשים נכונים ולא-נכונים נמדדים לפי התוצאות שלהם – כאן ממש, ולא בשום מקום אחר. המחשבה לפיה יכול להתקיים רעיון שהוא נכון מבחינה מוסרית, אך לא תואם את המציאות הנתונה, היא שגויה מן היסוד. כך, למשל, ניתן לבחון את האמירה "קומוניזם הוא רעיון טהור מדי בשביל בני אדם", וכי ראוי הוא להיקרא "מוסר חייזרי", ולומר כי האידיאולוגיה הקומוניסטית כלל אינה תקפה לעולם שאנו מכירים ולישות המוסרית היחידה – האדם. ערך הוא אלמנט שאותו שואפים להשיג; כלומר, כל התוצאות שאנחנו רוצים להשיג, התועלות, הן בהכרח ערכיות. לא ניתן למדוד תוצאות ללא קוד ערכי, שכן אחרת כיצד נדע כי התוצאות שהשגנו הן טובות?

לא תרצח

הדוגמה הראשונה שנועם אורן הציג היא איסור על רצח. לפי הסברו של אורן, מבחינה תוצאתנית האיסור על רצח הוא נכון "משום שהוא ימנע, או יפחית במידה ניכרת, את כמות הרציחות". ובכן, הסיבה היחידה שבגינה הצידוק הזה הוא הגיוני נובעת מהנחת היסוד לפיה רצח הוא רע – הנחה שהיא מוסרית לחלוטין – אך אי-אפשר להחיל את אותו הצידוק על דברים שאינם רעים מבחינתנו. לצורך המחשה, חוק האוסר על שימוש בצבע ירוק הוא חוק ראוי, רק משום שהוא ימנע את השימוש בצבע ירוק, ודאי יישמע אבסורדי לכולם, ולכן צידוקים מסוג זה אינם עומד בפני עצמם. ולא זו בלבד, אלא שהצידוק הדאונטולוגי, על פי אורן, נובע מכך ש"חוק שאוסר רצח הוא חוק ראוי, משום שעלינו, כחברה, לאסור רצח". לטעמי, כלל אין מדובר בצידוק, אלא בחזרה על הטענה במילים אחרות. ההבדל במשמעות המשפטים "חוק שאוסר רצח הוא חוק ראוי" ו"עלינו, כחברה, לאסור רצח" הוא קטן מאוד, ואף כלל לא קיים.

דוגמה נוספת אליה התייחס אורן היא סוגיית המס. על כך כתב אורן במאמרו כי "נשמעת לעתים קרובות הטענה לפיה 'מס הוא שוד'. ובכן, טענה זו שייכת לאגף הדאונטולוגי, לפחות על פי פירושה הסביר ביותר, וזאת משום ששוד נתפס כמעשה לא לגיטימי גם כאשר התוצאות שהוא גורר הן ריבוי האושר; הרי גניבת ממתק מילד קטן אינה מעשה ראוי, גם אם הגנב ייהנה מהממתק יותר מהילד". אולם אורן שכח לציין כי הוא הציב מראש את ערך ההנאה כסטנדרט לפיו מעריכים את טיבן של פעולות – כלומר, הוצגה כאן הנחה ערכית. בחלקים אחרים של המאמר המשיך אורן להתעקש על כך שהתייחסות למיסוי כאל פעולה פסולה איננה נובעת משום סיבה הגיונית; משתמע מדבריו שמיסוי הוא דבר רע מתוך צו עליון. אין בכך צדק.

פילוסופים בשירות הדיכוטומיה

אורן הציג את הפילוסוף הבריטי ג'ון לוק, שהשתייך לזרם האמפיריציסטי, כדוגמה לקפיטליסט דאונטולוגי, וכתב את הדברים הבאים: "הוא טען כי אסור למדינה לפגוע בזכות הקניין של אזרחיה, שכן הסיבה לכך שהאזרח העניק למדינה את הכוח מלכתחילה היא שימור הזכויות שלו בכלל, וזכות הקניין בפרט". לאחר מכן הציג אורן ציטוט של לוק: "שהרי בני-אדם לא היו מוותרים למען אלו על החירות שבמצב הטבעי וקושרים את עצמם בקשריהם, אילו לא התכוונו לשמור בדרך זו על חייהם, על חירויותיהם ועל רכושם, ולהבטיח לעצמם חיי שלום ושלוה בעזרת תקנות מפורשות בדבר זכות קניין". כלומר, תפקיד המדינה הוא להעניק לאזרח תועלת, המתבטאת בהגנה מפני פגיעה ברכוש ובחיי אדם, ולאפשר לו לחיות חיים שלווים. לצידוק זה אין שום קשר ל"צידוק" הדאונטולוגי הקודם שהציג אורן לפיו "חוק שאוסר רצח הוא חוק ראוי, משום שעלינו, כחברה, לאסור רצח". הצידוק של לוק מבוסס על עקרונות ותועלת, שאינם סותרים אלא משלימים זה את זה.

יתרה מזאת, כדוגמה לקפיטליסט תוצאתני, אורן לא הציע כלכלן שחישובו הכלכלי תומך במדיניות שוק חופשי, אלא את ג'ון סטיוארט מיל, פילוסוף בריטי נוסף, העוסק בתורת המוסר, ובנושאים כמו חירות ותפקידה הראוי של ממשלה. על פי אורן, "מיל בעצם טען כי זכויות אדם אינן מוצדקות כשלעצמן". אולם השוני בין העמדות של לוק ושל מיל נובע מהשאלה מי מספק סיבה לקיומן של זכויות ומי מקבל אותן כשלעצמן; שניהם מעלים סיבות שונות המצדיקות את רעיון הזכויות באופן אחר, ושניהם מעלים תשובות שונות לשאלה ערכית מוסרית.

הצידוק הראוי לקפיטליזם

הסופר והמרצה האמריקאי, אנדרו ברנשטיין, נשא בכנס החירות הרצאה תחת הכותרת "הטיעון המוסרי והמעשי לקפיטליזם". הצידוק של ברנשטיין, כפי שניתן להסיק משמה של ההרצאה, הוא מוסרי ופרקטי כאחד. ברנשטיין הסביר שבתגובה לשאלה שהעלה דיוויד יום – פילוסוף בריטי נוסף מזרם האמפיריציזם – "האם יש קשר בין עובדות ובין ערכים?", ראנד השיבה בשאלה נוספת: "מה היא העובדה שהכרחית לקיומו של מוסר?". ראנד עצמה השיבה לשאלתה שלה בפשטות – "חיים". לכן, הגישה שמאפשרת לאדם לממש את הפוטנציאל שלו כחיה רציונאלית, לפי המושגים של אריסטו, וללא חסמים מלמעלה, הרי היא הקפיטליזם; זו הגישה המוסרית היחידה. כלומר, הקפיטליזם אינו "מעמיד את כל המוסר על ערך החירות", כפי שכתב אורן, אלא מבוסס על ערך החיים והמימוש העצמי. לעומת זאת, ערך הכרת התודה שמזכיר אורן, אינו רלוונטי לשאלת הליברליזם כלל. בניגוד לקפיטליזם עומד הסוציאליזם, המבוסס על הפעולה האי-רציונאלית של לקיחת החיים מהאדם לטובת החברה, בדיוק כמו שהשם "סוציאליזם" מציע. אם כן, נתונים המראים על צמיחה ושגשוג תחת מערכת ליברלית, או עיוותים תחת מערכת סוציאליסטית, ממחישים את העקרונות הערכיים שעומדים מאחורי השיטות.

ראוי לציין כי גם אם אינכם מסכימים עם פילוסופיית האובייקטיביזם של איין ראנד, כפי שהוצגה על ידי ברנשטיין, ההתנגדות התקיפה ועקרונית להתערבות ממשלתית מעבר לקו אדום ברור שנקבע מראש, היא אבן בסיס באידיאולוגיה הליברלית. אותו עיקרון נמצא גם בדבריו של ג'ון סטיוארט מיל: "לטעון לזכותו של עיקרון אחד שהוא פשוט מאד, ולהעמידו כעיקרון היחידי שעל-פיו צריכה החברה להתנהג עם היחיד בענייני כפייה ופיקוח […] וזהו העיקרון האמור: ההגנה העצמית היא המטרה היחידה שלשמה רשאים בני-אדם, כיחידים או כקיבוץ, להפריע בעד חירות-הפעולה של כל יחיד ויחיד בקרבם; התכלית היחידה שבשבילה מותר להשתמש בכוח-הכפייה כלפי חבר אחד בציבור מתורבת, נגד רצונו של אותו איש, היא למנוע היזק מאחרים […] מבחינת היושר אין שום רשות להכריחו לעשות איזה מעשה או לחדול ממנו מפני שעל-ידי כך יוטב לו, או מפני שמתוך כך יהי מאושר יותר" [ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, מאגנס, תרגם: אריה סימון, ירושלים, תש"ם, עמ' 20]. דבריו של מיל סותרים את הניסיון להצדיק בשמו הפרה של החירות מתוך ניסיון להגדיל את ההנאה.

הסברה ליברלית

העקרונות הפילוסופיים הם מופשטים, אך ניתן להחיל אותם גם במישור הפרקטי. הצגת נתונים, סטטיסטיקות וידיעות מהשטח היא שיטה יעילה במיוחד לשכנוע ולהסברה. כפי שהסביר אריאל וייטמן, כתב כלכלי בישראל היום – כחלק ממושב העברת מסרים בכנס החירות החמישי – מה שפונה אל הקהל הרחב ביותר הוא סיפורים שקל לתפוס אותם, כמו למשל הכתבה שלו שפורסמה תחת הכותרת "מועצת הלול דרשה להשמיד 500 פרגיות; בג"ץ הוציא צו ביניים". את הרעיונות הפילוסופיים המורכבים רוב האנשים אף פעם לא יבינו. סיבה נוספת ליעילות הרבה של השיטה הזו על פני אחרות היא הקושי הרב שקיים בשכנוע אנשים שבטוחים לחלוטין בצדקת הצד שלהם. הפתרון לקושי זה הוא לערער את נכונות הטענות המושמעות לעיתים קרובות בצד השני. זו הסיבה שפעמים רבות ליברלים מדברים על צעדים סוציאליסטיים שאינם משיגים את התכלית שלשמה נועדו.

ככלל, רבות מן הטענות הסוציאליסטיות קלות במיוחד להפרכה. "הטענה לפיה קפיטליסטים אינם דואגים לרווחת העניים או החלשים בחברה", למשל, אינה ראויה לשמה, שכן השיטה הקפיטליסטית אינה נמדדת על פי מידת החמלה של המצדדים בה. גם הדרישה של אורן, בדבר נטישת העמדה המקורית כאשר אחד הטיעונים העומדים בבסיסה הופרך, אינה מציאותית. ברוב המקרים, דעותיהם של אנשים אינן תלויות רק בטיעון אחד, ובכל זאת יש לשקול את ההשלכות של הטענה שהופרכה וגם להודות בטעות. לאף אחד אין שום סיבה לנסות ולהוכיח שהוא "תוצאתן אמיתי", או שהוא עומד בכל הגדרה אחרת, ובטח שלא להפוך ל"דאונטולוגים במסווה", כדבריו של אורן. טענה נמדדת רק על ידי הנכונות שלה, ולא על ידי תכונותיו של האדם שהציג אותה.

בנוסף, הליברלים אינם טוענים ש"בכל מקרה אפשרי התערבות המדינה תוביל להרעת המצב", כפי שמציע אורן, אלא ש"בחברה הסוצאיליסטית, כל שינוי כלכלי הופך להרפתקה שהצלחתה אינה ניתנת לחיזוי מראש ואף לא לקביעה בדיעבד. כל שיש זה גישוש באפלה", כפי שטען לודוויג פון מיזס. כלומר, התערבות אינה הבחירה הנכונה, גם אם יש סיכוי להצלחתה. "גם אם מקבלים את מרכזיותה של החירות", טוען אורן, "ישנן דרכים רבות להבין את אותה 'חירות', ואיני סבור שהתפיסה הליברטריאנית על אודותיה היא המשכנעת ביותר". למעשה, הרעיון המעוות לפיו חוסר פעולה של גורם חיצוני מפר את החירות של אדם, הוא אי-רציונאלי בבסיסו, ובכדי לבסס תפיסה ליברלית יש להתמודד מולו. אי-ודאות רעיונית אינה מועילה לתנועה הליברלית בשום אופן.

לסיכום, ההפרדה שמציג נועם אורן היא מסוכנת, ומעניקה לגיטימציה לקבלת החלטות חסרות היגיון ומזיקות. לאורך ההיסטוריה, ההפרדה שימשה אנשים אשר רצו לשכנע שכפייה היא הדבר הנכון. מדובר באחד מהפגמים המרכזיים בתרבות הפוליטית והאינטלקטואלית, וכנגדה יש להילחם.

קרדיט תמונות: Given by George Frederic Watts, 1895StefanoRR

נדב פרלמן

תומך בשיטת קו ישר www.kav.org.il ותלמיד פילוסופיית האובייקטיביזם של איין ראנד.