בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מה יש בהררי שמעורר בקרב הציבור הדתי אנטגוניזם כה ר...

מה יש בהררי שמעורר בקרב הציבור הדתי אנטגוניזם כה רב?

,
רוב ההתקפות על יובל נח הררי, כאשר בוחנים אותן מקרוב, מתגלות כלא משכנעות. כך גם ההתקפה האחרונה על מאמרו בשבחה של החילוניות.

שיטוט קצר ברשת החברתית מלמד כי מעטים הם האינטלקטואלים, המעוררים להט ואיבה כה גדולים כמו אותו היסטוריון צעיר שהפך לשם דבר בעולם. הררי מייצר תגובות רבות, אך לעולם אינו מייצר אדישות. דבר זה מפתיע, בפרט כאשר לוקחים בחשבון שספריו הפופולריים מעולם לא ביקשו לחדש דבר מבחינה מחקרית. דבר ממה שהררי כתב אי-פעם לא היה פורץ דרך, ואלו הן פריצות דרך שנויות במחלוקת אשר מושכות, בדרך כלל, אש ועניין ציבורי. מבחינתי, הלוואי והיו לנו עוד הרבה חוקרים כהררי. הציבור בישראל צמא לבעלי דעה שיוכלו להעביר תובנות מחקריות בצורה בהירה, כפי שעשה הררי בשני ספריו הפופולריים. חוקרים, המרשים לעצמם לצאת מגבולותיו הצרים של מגדל השן ולשתף את הציבור בנעשה בעולם המחקר, ראויים להערכה ולחיזוק – גם אם אנחנו לא מסכימים עם כל מה שיש להם לומר. במקום שמתנגדיו החריפים יעודדו את החושבים אחרת מהם לומר את דברם, במקרה של הררי רבים הם האנשים הסבורים שטוב היה עושה לו מילא פיו מים. עצוב.

הסיבה לסערה הנוכחית סביב הררי הייתה מאמר קצר, שפרסם האחרון בשבחה של החילוניות ובגנותה של הדתיות, כחלק מהויכוח אודות ההדתה המתרחשת, לכאורה, במערכת החינוך. מאמרו של הררי זכה לאין-ספור שיתופים ותגובות, וביניהן גם לתגובתו המאתגרת של נעם אורן באתר זה תחת השם "השקרים של הררי", שלבחינתה המדוקדקת נפנה מיד. למרות שאינני מסכים עם כל מה שטען הררי על אודות החילוניות והדתיות, אני חושב שבגדול הצדק נמצא עמו. כלומר, אני חושב שהוא עומד בצורה יפה על מאפייניה של החילוניות, ועל יתרונותיה אל מול הדתיות, אם כי אני סבור שזוהי טעות לדבר על חילוניות ככזו. במקום לדבר על ״חילוניות״, היה על הררי לדבר על ״הומניזם-חילוני״.

הומניזם-חילוני, אם נגדירו בקצרה, הוא תפיסה הדוחה את השקפת העולם הדתית אודות הקיום, אך בו-בזמן מחויבת לביטחונו, שלמותו, רווחתו, אושרו והגשמתו העצמית של האדם. על כן, זוהי טעות לזהות בין הומניזם-חילוני לבין אתיאיזם שכן האתיאיזם, כשלעצמו, הוא אינו אלא שלילת התאיזם. לנין, למשל, היה אתיאיסט, אך לא הומניסט. בהומניזם-חילוני יש הרבה יותר, בקצרה, מסתם דחייה של אלוהים. זוהי תפיסת עולם חיובית, ולא שלילית, כפי שציין הררי, הרואה את צמיחתו והגשמתו העצמית של הפרט כמטרה החשובה ביותר בחייו.

ההומניזם-החילוני נבדל מן ההומניזם-הדתי. אם האחרון מוצא את ההצדקה להומניזם בדת, הרי שההומניזם-החילוני גורס שהצדקה שכזו אינה נחוצה. מה שמייחד את ההומניסט-החילוני זו הטענה לפיה אין קשר בין דת לאתיקה; שהאתיקה היא אוטונומית ביחס לתיאולוגיה, ושבכדי לעשות טוב, אין שום צורך בפנייה אל טרנסצנדנטליות. באותה הרוח, ההומניסט-החילוני רואה בדת תוצר אנושי, ועל כן היא פשוט לא יכולה להיות המקור, הבסיס או הצידוק להתנהגות מוסרית. מכל האמור עד כה, אין להסיק שההומניזם החילוני הוא אנטי-דתי. ממש לא. אין לו בעיה עם דתות שאינן מזיקות – כלומר, עם דתות שאינן מנסות לכפות את עצמן על אחרים. ההומניסט החילוני הוא, בפשטות, לא-דתי. הוא לא זקוק לדת בכדי לחיות חיים בעלי משמעות, גם אם הוא מאמץ תוצרים אנושים חיוביים שהולידה הדת.

לבסוף, כפי שציין הררי, להיות הומניסט-חילוני זה להיות מחויב למדע כמתודה אקספרימנטאלית שהיא האמצעי האמין היחיד לגילוי אמיתות אודות העולם. לא משנה באיזה תחום, רק המתודה המדעית יכולה לאפשר לנו לגלות את ״האמת״, בין אם מדובר במוסר, בפוליטיקה, בדת או בכלכלה. הומניזם-חילוני היא תפיסת עולם אשר מקבלת את האמיתות המדעיות על אודות הקיום – למשל, שבני האדם הם מין ביולוגי אחד, תוצר של ברירה טבעית ארוכת שנים – ומבקשת להרחיב את השימוש במתודה ובאתיקה המדעית גם לתחומים אחרים. לכן, ההומניסט-החילוני יהיה ספקן, אמפריציסט וכדומה.

עד כאן, על רגל אחת, ההגדרה של מהו הומניזם-חילוני. הררי כתב אמנם במאמרו אודות החילוניות, אך אנחנו יכולים להבין את החילוניות שלו כהומניזם-חילוני, המבוסס על אותם העקרונות שזה עתה מניתי, גם אם יש מספר נקודות – בהן אגע בהמשך – שבהן אני חולק על הררי. כעת, כשדבר זה נמצא לפנינו, אנחנו יכולים לפנות לביקורת של נעם אורן ולבחון אותה בצורה מדוקדקת.

הבה נתחיל ברגל ימין. את הביקורת הראשונה של אורן על הררי, לפיה הוא חוטא בהשוואתו בין החילוני האידיאלי לדתי הסטריאוטיפי, אני מקבל במלואה. אכן, ערכי האמת, החמלה, החופש, האחריות והשוויון הם נחלתם של דתיים רבים ולא קניינם הבלעדי של החילונים. אין מה להרחיב בנקודה זו, מלבד לציין שהררי תוקף אנשי קש וחבל שכך.

אך כאן נגמרת ההסכמה ומתחילה בחינה של מספר טיעונים של אורן, אותם אני מוצא כחלשים להפליא. כך, למשל, טענתו לפיה "החילוניות" הובילה ללא מעט עוולות מוסריות, היא טענה מוזרה הנובעת משגיאה לוגית: אי-אבחנה בין פשעים שביצעו חילונים, לבין פשעים שבוצעו בשם החילוניות. הבה נבהיר את ההבחנה באמצעות דוגמה. העובדה שאברהם הירשזון, אדם חילוני, מעל בכספי ציבור, אינה הופכת את עבירת המעילה לפשע חילוני, כשם שלא נכון יהיה לתאר את פרשות השחיתות של אריה דרעי כפרשות דתיות. לעומת זאת, הטחת נאצות כלפי אדם דתי ששואל ״מדוע אתם מפגינים בשבת?״ על ידי אדם חילוני יכולה להיחשב כ״פשע חילוני״, כפי שרצח שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים היה פשע דתי. כעת, מה שנכון לגבי מעשיו של אדם בודד נכון גם לגבי קבוצות. פשעי האינקוויזיציה, מסעות הצלב או מעשי דעא״ש הם פשעים דתיים שבוצעו בשם ולמען הדת. מצד שני, בזיזת הכנסיות בצרפת בתקופת המהפכה, תחת דגל החילוניות, הייתה פשע חילוני. אך המעניין הוא שקשה מאוד למצוא דוגמאות לפשעים שנעשו בצורה מפורשת בשם החילוניות בהיסטוריה האנושית. למעשה, המקרה של צרפת המהפכנית – המדינה היחידה שבה החילוניות היא זהות מדינתית – הוא המקרה היחיד שאני מצליח לעלות על דעתי. לא מעט מהפשעים המודרניים בוצעו אמנם על ידי אנשים בעלי תפיסות חילוניות, אך המעשים לא בוצעו בשם ולמען החילוניות. פשעי הקומוניזם, למשל, הם פשעים שבוצעו בשם האידיאולוגיה הקומוניסטית, ולא בשם החילוניות, גם אם הקומוניזם הוא חילוני. בכל מקרה, נעם אורן לא יצליח למצוא אף פשע שבוצע בשם ההומניזם-החילוני ואני מזמין אותו להראות לי שאני טועה.

אורן ממשיך ומבקר את הררי על כך שהוא מייחס את המדע לחילונים. לדבריו, העובדה לפיה מדענים רבים בעבר ובהווה הינם אנשים דתיים מוכיחה כי המדע אינו מפעל חילוני בהגדרתו. האמנם? חוששני שאורן טועה. אכן היו בעבר ויש כיום מדענים דתיים, אך מה בדיוק ניתן להסיק מכך שישנם כלכלנים, אנתרופולוגים, כימאים או היסטוריונים דתיים? הרי השאלה שמעניינת אותנו היא מה בדיוק 'דתי' במפעל המדעי, ולא האם בקרב ציבור המדענים ישנם כאלה המגדירים עצמם כדתיים? כאשר אנחנו שואלים מה בדיוק ׳דתי׳ במפעל המדעי אנחנו מגלים שהתשובה היא: כלום. חוקר כלכלה דתי משאיר את אמונתו הדתית מחוץ למאמריו האקדמיים; לאמונתו הדתית אין שום קשר לניסיונו לספק הסבר 'ארצי' לתופעת האינפלציה, למשל. אותו הדבר תופס גם לגבי ההיסטוריון, האנתרופולוג או הכימאי. כלל החוקרים בכל אותם תחומים משאירים את אלוהים מחוץ למעבדה, הארכיון או שדה התצפית. אף אחד מאותם חוקרים לא מספק הסברים דתיים – כגון התרחשות ניסים, התערבות אלוהית או פעולתם של שדים – לתופעות היסטוריות או כימיות. המסקנה, אפוא, היא אחת: המדע הוא מפעל אנושי חילוני שבו אין מקום לדת כגורם פעיל ונוכח. קיומם של מדענים דתיים לא הופך את המפעל המדעי לדתי כשם שקיומם של מדענים מעלימי מס לא הופך את המפעל המדעי לארגון פשע.

טענה מוזרה אחרת של אורן גורסת כי ״הזהות החילונית, החפצה בשימור המסורת והתרבות היהודית, צריכה גם צריכה את עולם הישיבות, לגווניו השונים, אשר משמר ואף מחיה את התרבות היהודית״. האמנם? המחשבה לפיה החילוניות היא עגלה ריקה העתידה לקרוס ללא עולם הישיבות – זוהי משמעות הטיעון של אורן, חשבו על כך – לא יכולה אלא להותיר את האדם החילוני המום. יותר מטענה אמפירית, נראה כי מדובר במשאלת לב, סוג של סיפור שאנשים דתיים מספרים לעצמם. האם אורן, בטענתו זו, אינו מנגיד בין סטריאוטיפ חילוני לדתיות אידיאלית?

הבה נעבור כעת לדיון קצר באתיקה. אורן בועט בטענתו של הררי לפיה האתיקה החילונית מתבססת על מושג החמלה, אשר נובע מהזדהות עם סבלו של האחר. כך הררי:

"המוסר החילוני אינו מבוסס על ציות לצו אלוהי כזה או אחר, אלא על הבנה עמוקה של הסבל בעולם. להתנהג באופן מוסרי פירושו לעזור לעצמי ולאחרים להשתחרר מסבל. החילונים נמנעים מרצח לא מפני שספר כלשהו או אדם כלשהו אמר פעם "לא תרצח" – אלא מפני שרצח גורם סבל עצום."

אורן טוען כי הררי נופל בכשל הנטורליסטי, לפיו לא ניתן להסיק על ערכים מעובדות. במקרה זה, ״עצם קיומו של סבל בעולם לא גורר שום חובה מוסרית״, כך הוא כותב. אבל האמת היא שהמין האנושי לא יכול שלא להסיק ערכים מעובדות. אנחנו עושים זאת כל הזמן, על אף חוסר הנוחות הפילוסופית. אחרי הכל, מי מאיתנו מתרגש מהעובדה לפיה קיומה של תחושת רעב לא גוררת עמה שום חובה לאכול? טרם פגשתי אדם אחד המחפש צידוק פילוסופי לאכילה. אנחנו מבינים בצורה אינסטינקטיבית, ואם צריך גם בצורה רפלקטיבית, שאם לא נאכל נמות, ואנחנו לא רוצים למות. באותו האופן, אנחנו מבינים בצורה אינטואיטיבית ורפלקטיבית, שעדיף לחיות בעולם נטול סבל מאשר בעולם המאדיר סבל. לו נצטרך, נוכל למנות סיבות טובות לשאלה מדוע עדיף למעט בסבל שאינו מוצדק, אך נתקשה, לעומת זאת, לעלות על דעתנו סיבות משכנעות להפצת סבל. לא בכדי תכונות כגון סימפטיה, אמפתיה, הבנה והכלה התפתחו בקרב המין שלנו. הכשל הנטורליסטי פשוט לא צריך להטריד את השכל הישר שלנו.

בהקשר זה חשוב לציין שהדת אינה פותרת את הכשל הנטורליסטי. אחרי הכל, מדוע שציווי אלוהי, שהוא בגדר עובדה עבור האדם המאמין, יחייב אותנו להתנהגות ערכית מסוימת? העובדה שאלוהים, או כל בעל כוח אחר, דרש משהו לא גוזר ציות אוטומטי, בדיוק כשם שסבל, אליבא דאורן, אינו גוזר הימנעות מסבל. הדת, במילים אחרות, לא פותרת אף דילמה אתית שאנחנו נתקלים בה. אורן מכיר בכך גם הוא, כאשר הוא כותב שהוא ״נוטה להסתייג ממוסר דתי שנסמך רק על ציוויו הישיר של אלוהים…״. איזה יופי.

עם זאת, חשוב לי לציין כי אני לא מוצא את התפיסה האתית של הררי, לפיה כל האתיקה החילונית מתבססת על הימנעות מסבל, כמספקת או משכנעת. לא זה המקום לפרט על אודות תפיסות אתיות נטורליסטיות משכנעות אחרות – כאן אומר רק, ברוחו של הפילוסוף של ג׳ון דיואי, שהציווי האתי החילוני העליון הוא להיות אינטליגנטיים, שכן רק אינטליגנציה ביקורתית תוכל לומר לנו מהי דרך הפעולה הטובה ביותר שעלינו לנקוט בה בהינתן קונפליקט מוסרי. בנוסף, חשוב להדגיש, כפי שעושה אורן, שהמחשבה לפיה החילוניות גוררת התייחסות שוויונית לחלוטין לזרים, שכן אדם-הוא-אדם-הוא-אדם, וכל אדם עשוי לחוות סבל, היא מופרכת. מציאות שבה כל אדם מתייחס לכולם באופן שווה היא חלום שווא. סבלה של משפחתי נוגע לליבי יותר מסבלו של אדם זר.

רגע לפני סיום, חשוב לעמוד על טענתו של הררי, לפיה בניגוד לעולם הדתי, אשר מסיר את האחריות למעשיו ומעביר אותם לידיו של האל, האדם החילוני מקבל את האחריות המלאה למעשיו ולתוצאותיהם. אורן עושה לעצמו חיים קלים כאשר הוא טוען ששאלת האחריות קשורה לוויכוח בין הדטרמיניסטים לבין המאמינים ברצון חופשי, ולא לוויכוח בין החילוניות והדת, שכן הררי לא ביקש לפתוח לדיון את המחלוקת הפילוסופית הנושנה, אלא להצביע על תפיסות דתיות רווחות. הנקודה היא שלאמונות דתיות שונות – כגון תכלית או כיוון להיסטוריה, ביאת הגאולה או סתם קיומו של אל קורא מחשבות ושומע תפילות – יש השלכות פרקטיות. אם הגאולה קרבה, אם אלוהים שומע אותנו ומגלה עניין בגורלנו, ואם כל זרם התופעות אינו אלא מעשה ידי השגחה – מדוע עלינו לדאוג? מדוע עלינו לקחת אחריות על גורלנו? כיצד, אחרי הכל, עלינו להבין את האמרה הידועה ״הכל בידי שמיים״?

לסיכום, האם אורן הפריך את טענותיו של הררי? לדעתי, הראיתי שלא. האם הוא הראה כי יש להתייחס לרעיונותיו של הררי בביקורתיות רבה? אני סבור שכן. הביקורתיות של אורן חשובה לא פחות לקהל הקוראים הישראלי מנכונותו של הררי להשמיע קול בנוגע לענייני השעה.


שגיא ברמק

מנהל ומייסד זווית אחרת. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.