בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מאמר תגובה: ראנד ו"קפיטליזם: האידאל" מול...

מאמר תגובה: ראנד ו"קפיטליזם: האידאל" מול האייק

,
בועז ארד, מנהל מרכז איין ראנד בישראל, מגיב ביסודיות לביקורתו של שגיא ברמק על הספר "קפיטליזם - האידאל" של ראנד, שפורסמה באתר.

שגיא ברמק הצדיק את המטרה של זווית אחרת בבקשו אחר שיח מעמיק ומנומק, וכתב את אחת הביקורות היותר מקיפות שמתייחסות להגותה של איין ראנד – על כך ראוי לברכו. יחד עם זאת, ראוי גם להעמיד את הקורא על דיוקם של דברים, כאשר דבריה העמוקים של ראנד מוצאים מהקשרם או עוברים השטחה.

עבור מי שאינו מכיר לעומק את כתביה של ראנד, ואת מכלול יצירתה, ביקורת שכזאת היא משימה מאתגרת; המהפכניות של דבריה, המקוריות והגישה העקרונית הבלתי מתפשרת שלה, מובילים לעתים את הקוראים להיכשל בהנחות יסוד מוטעות ובמתן פרשנויות שגויות – פרשנות שגויה שכזאת עלולה להסיט את הדיון ל"אנשי קש". לא די בכך שיש קושי בהבנת ראנד – קושי עליו גם אני יכול להעיד כתלמיד של הגותה במשך שנים רבות (וככזה אני גם כותב מאמר זה)  – הרי שברמק אף נטל על עצמו ליצור ניתוח השוואתי מול האייק, תוך שהוא "בוחר צד", מה שמעמיד אתגר נוסף. בנוגע למידת ההצלחה ישפטו הקוראים.

משימת הביקורת והשיפוט לא קלה למבקר המוטה מראש, וברמק בהגינותו מציין את אי-הנחת הראשוני בו חש בעת הקריאה: "עליי להודות כי העיון במאמריה עורר בקרבי אי-נחת, לא משום שאני חולק עליה בנקודות חשובות – בהן אגע בהמשך – אלא בעיקר בגלל נחרצותה, עמדותיה הטהרניות וסגנונה הלוחמני". אי-הנחת המתואר מייצג מצב רגשי של התנגדות – והוא אינו בגדר טיעון מנומק – וככזה יש להניחו בצד; זהו אתגר לכל מבקר המבקש לשפוט באופן אובייקטיבי, ולא על פי תחושות בטן, אלא על פי נתונים, עובדות ונימוקים. התכונות שמציין ברמק: "טהרנית", "נחרצת" ו"לוחמנית" הן ביטויים לשלילה מראש, אך ניתן גם לפרשם לחיוב כ"אחידה", "עקבית" ו"אמיצה".

איין ראנד מציעה "הכל או כלום", לטענתו של ברמק, אשר גרס כי "אצל ראנד מדובר בעסקת חבילה אינטלקטואלית ארוזה היטב: זה הכל או כלום – חירות בדרכה שלה או שעבוד מוחלט". זו דוגמה לפרשנות מחוסרת ביסוס. ראנד – שביקורת מסוג זה כבר הוטחה בה בעבר, כמי שרואה רק שחור או לבן, בעוד שהמציאות מורכבת גם מגוונים של אפור – ענתה לטענה כי שחור או לבן הם אלו המרכיבים את כל גווני האפור. רצוי שלא לבלבל בין המרכיבים, שאותם ראנד מנתחת באיזמל מנתחים אינטלקטואלי, מבודדת ומציגה באופן ממוקד כעקרונות שליליים או חיוביים, לבין הבנת "התמונה המלאה" של סך כל הרכיבים המוצגים בתערובות שונות בכלכלה ובפוליטיקה; ועדיפה תמיד התמיכה במכלול החיובי יותר מאשר בזה השלילי.

על בסיס זה ניתן גם להבין את תמיכתה הנחרצת בישראל, למרות הסוציאליזם שפשה בכלכלתה וההשחתה של עקרון זכויות האדם בה, שהיו מוכרים לה היטב. היא בהחלט הבינה כי בישראל לא נהוגה חירות "בדרכה שלה", ושמדובר במדינה המבוססת על כלכלה מעורבת הנוטה לסוציאליזם, אך הכירה כי לא מדובר "בשעבוד מוחלט", אלא בנווה מדבר של חירות יחסית בהקשר בו היא נמצאת (ראו בספר: Ayn Rand Answers). הנושא עולה גם בקטע וידאו מפורסם מתכנית הטלוויזיה של פיל דונהיו ששודרה בשנת 1979. הפרגמאטיות הזאת היא למעשה ניתוח המבוסס על היררכיה של ערכים, היררכיה שמי שלא זיהה אותה יתקשה לעיתים להבין את ראנד ולזהות כי לא מדובר בוויתור על עקרונות.

גישה זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים, בין השאר בהתייחסותה לשאלות בנושאי פשרה, "שהיא", לפי הגדרתה של ראנד, "ההתאמה בין טענות מתנגשות על ידי ויתור הדדי. פשרה משמעותה שלשני הצדדים בקונפליקט יש טענה מבוססת וערכים להציע זה לזה, ומשמעות הדבר כי שני הצדדים מסכימים על עיקרי יסוד מסוימים המהווים כבסיס לעסקה שביניהם […]" (קישור לציטוט). כך פועל שוק, על ידי גילוי שיווי המשקל בין דרישות מתנגשות לטובת כל הצדדים. ההתנגדות החריפה של ראנד היא לפשרות המוותרות על רציונליות, ולפשרות החותרות תחת ערכי מוסר יסודיים יותר, המקריבות ערך גבוה לטובת ערך נמוך ויוצרות, בפועל, חוסר מוסריות.

אדם יכול להתווכח ולהגיע לפשרה על מחיר מוצר, כאשר שני הצדדים מסכימים כי יש זכות קניין – למוכר על המוצר, ולקונה על כספו; אך לא ניתן להתפשר עם שודד על דרישתו להכיר בזכותו לשדוד אותך. בנוסף, כהערה כללית, אחלוק על ההנחה של הכותב לפיה "יהיה זה בזבוז מקומם של מילים אם נתעכב על סגנון כתיבתה של ראנד במקום לדון בהגותה". במקרה של ראנד הסגנון והתוכן משלימים זה את זה באופן שיש לו משמעות, אך לא אתעכב על נקודה זו במאמר זה. מאמר הביקורת מתייחס לשלושה מרכיבים: עיקרי הפילוסופיה הפוליטית של ראנד, היבטים בהגותה ו"בעיות" בהגותה. להלן התייחסותי בסעיפים תואמים.

 עיקרי הפילוסופיה הפוליטית של ראנד

כאן מתבצע דילוג בין ציטוט חלקי של ראנד לבין פרשנות של ברמק, המציין כי "התבונה היא, אפוא, הערך העליון בפילוסופיה של ראנד". ראנד אמנם ראתה את התבונה האנושית, בעקבות אריסטו, כמאפיין המרכזי של המהות האנושית והייחוד שלה – והיא אכן בעלת חשיבות מרכזית – אולם התבונה אינה משרתת את עצמה כ"ערך עליון", אלא משמשת כלי להשגת ערכים. התבונה היא מאפיין מהותי ומרכזי של האדם, כלי הקיום המרכזי שלו, אך לא הבלעדי, המאפשר לו להשיג ידע; אולם, יש כאן בלבול בין רמות פילוסופיות שונות, שכן המונח "ערך" הוא מונח מתחום האתיקה.

האתיקה עוסקת בהגדרת קוד ערכי המנחה את הפעולות והבחירות של האדם, וערך הוא כל מה שאדם רוצה להחזיק בו או להשיגו. אנו לא פועלים על מנת לשרת את התבונה כ"ערך עליון", אלא משתמשים בתבונה על מנת לשרת את חיינו, וככזו ראנד מגדירה את התבונה כ"מעלה" (Virtue) ולא כ"ערך" (Value) בלבד. מעלה, להבדיל מערך, היא הכלי או האופן בו אנו פועלים על מנת להשיג ולשמור ערך. (כדי להרחיב על תפיסת הערך של ראנד – ניתן לקרוא כאן)

על פי ציטוט נוסף, המלמד על בלבול בין "מעלות" ו"ערכים", מהמאמר: "ראנד התנגדה לכל קוד מוסרי הגורס כי חובתם המוסרית של בעלי הכישורים היא לשרת את חסרי הכישורים". שוב, אנו רואים עירוב של "חסרי כישורים" מול "בעלי כישורים" בזמן שהדיון של ראנד נמצא במקום אחר, באתיקה של זכויות מול אתיקה של חובות. אין קשר בין מידת התבונה ורמת כישוריו של אדם לבין יכולתו להיות מוסרי, ואין קשר בין איכות הכישורים של אדם לבין זכותו לחייו ורכושו. העובדה שאדם בעל כישורים גדולים מסוגל לייצר ערך גדול, אינה מורידה במאום מזכויותיו של אדם מוכשר פחות.

על איין ראנד והאייק

איין ראנד ביקרה את הנכונות של האייק לקבל "כלכלה מעורבת" ברמה העקרונית, ובמובן זה היא לא ראתה בו קפיטליסט במובן הערכי והעקרוני אותו היא זיהתה. גם היחס השונה של כל אחד מהם כלפי אריסטו מלמד על הבדלי הגישה בין ראנד להאייק, כפי שמסביר ברמק: "אריסטו היה אחד מהפילוסופים שהאייק תקף בארסיות מיוחדת. כך, למשל, בספרו האחרון – ״היוהרה הקטלנית״ – האייק לעג לאריסטו על כך שלא השכיל להבין את המקור האמיתי לשגשוגה של יוון בת-זמנו, וביקר את גדול הפילוסופים של העולם העתיק על כך שלא גילה אלא יחס של בוז כלפי השוק והפעילות המסחרית".

מה שחסר בתיאור הוא המקור להבדלי הגישות, שהרי אפשר לתקוף את אריסטו עבור טעויות שונות שלו וחוסר ההבנה הכלכלית שלו – במאה הרביעית לפני הספירה – ולהעריכו באותה הנשימה בזכות הגילויים החשובים במטפיסיקה, אפיסטמולוגיה ואתיקה. ראנד לא מדדה את אריסטו בעיניים של ביולוג או כלכלן, כהאייק, אלא בעיניה של פילוסופית, אשר הכירה בכך שיצירתו אפשרה את עבודתם פורצת הדרך של ביולוגים וכלכלנים, וזאת באמצעות הנחת המסד לשיטת החשיבה המדעית והלוגית.

לא ברור מה הערך של פיסקה שלכאורה מעמתת את האייק וראנד, כאשר שניהם מדברים על נושאים שונים בחשיבותם ובמיקומם בהיררכיה של המחשבה והידע. גם ראנד הייתה מסכימה שאריסטו טעה בניתוחים שלו בתחומים שונים באתיקה, בביולוגיה, בכלכלה וכיוצא בזה; אולם הייתה גורסת שאין הדבר מוריד מערכו כמי שייסד את הבסיס למחשבה המדעית והרציונלית וכמי שהניח את הבסיס לנאורות, שכן לדבריה: (אריסטו) "נושא את הציביליזציה המערבית על כתפיו" (מקורות והרחבה).

הצידוק לקפיטליזם

בפרק זה עומד ברמק על ההבדלים שבין ראנד והאייק בהקשר של הצדקת הקפיטליזם. מעצם השימוש במונח "הצדקה" נדרשים טיעונים הנוגעים לצדק ולאתיקה, שאותם מציעה ראנד ולא מציע האייק (למרות שהם מובלעים באופן בלתי מפורש בהנחותיו). האייק, בניגוד לראנד, מוותר על העיסוק הישיר בתחום המוסרי ומסתפק בתיאור של מגבלת היכולת לרכז את כל המידע בשוק: "אף מתכנן מרכזי, טוען האייק, אינו יכול לרכז את הידע הדרוש להפעלתה של כלכלה מתוכננת, שכן ידע זה מפוזר ומבוזר בקרב אין-ספור פרטים שונים, שרק הם בלבד חשופים לנסיבות משתנות שלאיש אין עליהן שליטה". על פי האייק "הסוציאליסטים פשוט טועים עובדתית, כאשר הם טוענים שביכולתם לתכנן את הכלכלה".

אכן, מצב של "מלך פילוסוף" יודע-כל אינו אפשרי, אך גם אם היה מצב דמיוני שבו הדבר אפשרי, לא היה מוסרי להקנות לאותו "מלך פילוסוף" שליטה כפויה על חיי אחרים. בעוד האייק מדגיש את הסיבות לחוסר היכולת לנהל מערכת שכזאת, ראנד הדגישה את חוסר המוסריות שבניסיונות לפגוע בזכויות האדם ואת העובדה שלא כל דבר הוא מוסרי – ויתרה מזאת, הדגישה ששוק חופשי אינו אמור לספק דרישה שתוביל לפגיעה בזכויות האדם או בחירותו.

חשיבות זיהויה של ראנד את הצורך להצדקה מוסרית של הקפיטליזם, מומחשת לנו היטב במקרים בהם אנו עוקבים אחר התנהגות של אנשים, שבמקרים רבים מבקשים לעשות את המעשה המוסרי, וגם כאשר הוא פוגע בהם. כאשר מקבלים את הנחות היסוד המוסריות, המבססות את הסוציאליזם כאידאל מוסרי של הקרבה עצמית למען האחר – ויהא האחר אשר יהא: השבט / הגזע / העם / הכלל / הלאום – הסוציאליזם ונביאיו יחזרו לנהל את חיינו כשהם נישאים על גל אהדה ציבורית ותחושת עליונות מוסרית (ע"ע ונצואלה, כחלון וכל פוליטיקאי אחר כמעט). העובדה שאנשים במדינות דמוקרטיות וחופשיות יחסית מצביעים למען משטרים אטטיסטיים, מלמדת מדוע חיונית האבחנה המוסרית – בנוסף, ואף על פני, ההצדקה התועלתנית – שכן בכל מקרה נידרש לביסוס מוסרי; גם אם נקבע שמרכיב התועלת הוא החיוני ביותר, נידרש לבחינה מוסרית ולו רק כדי לזהות מה היא תועלת ומי ראוי לקבלה.

היחס למסורת

ברמק טען כי "בקריאת ספרה של ראנד לא ניתן שלא להבחין במידת הבוז שהיא מפגינה כלפי המסורת והמסורתי", ומסיק כי "ראנד מנגידה – כפי שעולה מהדברים שזה עתה ציטטתי – בין תבונה למסורת, כאשר האחרונה ראויה לבוז, בעוד הראשונה היא בגדר ערך עליון".

את הטעות ביחס ל"תבונה" הבהרתי בסעיף קודם, אך כעת היא משולבת בגישה מוטעית נוספת. ראנד אכן יוצאת ברוב המקרים נגד הצדקת מסורת, שכל ביסוסה הוא בהיותה עתיקה במידה זו או אחרת, אך היא אינה יוצאת כנגד שימור של ערך חיובי – בוודאי שהיא לא יוצאת כנגד מסורות של חשיבה רציונלית, מסורות של הישגים אנושיים או מסורות של ערכים חיוביים. למשל, בציטוט הזה מתוך המאמר, "המיעוט הנרדף של אמריקה: העסקים הגדולים", מעלה ראנד על נס את המסורת המשפטית האנגלוסקסית:

החוק הרטרואקטיבי (או חוק בדיעבד), כלומר חוק המעניש אדם על פעולה שלא הוגדרה כפשע בעת שביצע אותה, נשלל על ידי מסורת המשפט האנגלוסקסית כולה, והוא אף סותר אותה. זהו סוג של רדיפה הנהוג רק בדיקטטורות, ואסור על פי כל שיטת חוק תרבותית. הוא נאסר במפורש בחוקה האמריקנית. הוא אינו אמור להתקיים בארצות הברית, והוא אינו חל על איש – מלבד על אנשי עסקים. מקרה שבו אדם אינו יכול לדעת עד שהורשע אם פעולה שעשה בעבר הייתה חוקית או בלתי חוקית הוא ללא ספק מקרה של חוק רטרואקטיבי.

הטיעון שראנד מעלה מקובל על ידי כל גישה רציונלית ולוגית – לפיו מסורת, כשלעצמה, איננה נימוק ואינה מהווה הוכחה לנכונות או לצדק שבעמדה כל-שהיא. הניסיון להכחיש זאת מוכר גם ככשל הפנייה למסורת.

במאמר "הספד לשמרנות" – מתוך ספרה "קפיטליזםהאידאל" – בו מתמקדת ראנד בנושא, היא מסבירה את הכשלים בהלך החשיבה השמרני, המנסה להגן על עקרונות הקפיטליזם והמסורת האמריקאית באופן מוטעה לשיטתה. אולם הביקורת של ברמק לא הביאה את הנימוקים, ובמסגרתה אף הוטחה טענת ה"בוז למסורת" באופן כזה המציג את ראנד כמתנגדת ללא הסבר. הטיעון של ראנד דווקא ביקש להציל את "השמרנים" האמריקאים מטעות, כדבריה: "קבוצות מסוימות מנסות להחליף את מובנה של המילה "שמרן" בניגודו המוחלט של המובן האמריקני המודרני שלה, ורוצות להשיב לה את מובנה מן המאה התשע-עשרה, בלי שהציבור יבחין בכך. קבוצות אלה קובעות שלהיות "שמרן" פירושו לדגול בסטטוס-קוו, בקיים, ברוֹוֵח, ואין זה משנה מהו בדיוק, האם הוא טוב או רע, צודק או בלתי צודק, והאם אפשר להגן עליו או לא. הם קובעים שעלינו להגן על השיטה הפוליטית האמריקנית – לא מפני שהיא צודקת, אלא מפני שאבותינו בחרו בה; לא מפני שהיא טובה, אלא מפני שהיא ישנה".

ברמק מנסה להנגיד את יחסם למסורת של האייק וראנד ומציג את הטענה ה"אבולוציונית" של האייק, לפיה רצוי "לראות במסורות השונות שלנו 'סדרים ספונטניים', כלומר סדרים מורכבים שהתפתחו בהליך ארוך ולא מתוכנן, שבמסגרתו אומצו צורות מוצלחות בסביבה משתנה ובלתי ניתנת לחיזוי – מה שניתן לכנות כברירה תרבותית. חשוב להדגיש בהקשר זה את מרכזיותה של התיאוריה האבולוציונית בחשבונו של האייק, שכן האבולוציה התרבותית היא זו המעמידה סדרים ספונטניים, וככזו היא הכוח המניע המרכזי של הקיום האנושי. המסורות שלנו מכילות, אפוא, יותר חכמה ממה שאנו מסוגלים להבין – הן מכילות את חכמת הדורות".

אינני מומחה להגותו של האייק בכדי לקבוע שאכן זה הוא ייצוג נאמן של עמדתו, אך ראוי לציין כי בניגוד לתכונות ביולוגיות העוברות אבולוציה, רעיונות ותרבות אנושית אמנם מתפתחים, אך אינם מועברים באופן ביולוגי וגנטי. על פי ראנד, רעיונות ותרבות אנושים הם פרי יצירתו של האדם ואינם "נתון מטאפיזי" וככאלה הם ניתנים לשינוי על ידי האדם. הבחירות התרבותיות והערכיות לא מועברות לצאצאים ללא חינוך והשכלה. ספק אם האייק היה מקבל את תרבות הקרבת האדם של שבט המאיה, סקילות ותליות של "חוטאים וכופרים", או את פולחני המלחמה הקניבאליים של שבטים בפולינזיה, ככאלו המייצגים "חכמת דורות" שאין אנו משיגים את עומקה. אם יש משהו שראנד הייתה מתנגדת לו, הרי שהייתה עושה זאת כלפי בן תרבות המערב המבטל באופן בלתי רציונלי את הישגי הפילוסופיה, המוסר והמדע בשם "חכמת דורות" ש"אין אנו מסוגלים להבין".

הערות על הקטע: "המגרעות והבעיות בהגותה של ראנד"

ברמק פונה לקורא השמרני בניסוח המכין אותו להשיב מלחמה שערה: "לאור גינויה של ראנד את השמרנות, יכולים השמרנים להרגיש בנוח לעמוד על הבעיות המהותיות הקיימות בהגות הפוליטית של ראנד – המהלך האחרון של מאמר זה". הבה נפנה למה שנדמה כמגרעות ובעיות עליהן מצביע ברמק.

ההערה הראשונה נוגעת ל"אינדיבידואליזם מתודולוגי". ברמק מציע להגדיר את גישתה של ראנד כ"אינדיבידואליזם מתודולוגי", ומסביר כי בגישה זו קיימת מגרעת אחת ברורה, "שכן דבקות בלעדית בשיטה מחקרית זו הופכת את ראנד לעיוורת בכל הנוגע לתופעות חברתיות קולקטיביות". אך ראנד לא מגדירה את גישתה ככזו ואינה מתעלמת מתופעות חברתיות, תרבותיות, לאומיות וקולקטיביסטיות. אכן, ראנד טוענת כי היחיד הוא אמת המידה לבחינת צרכי הקיום האנושי, ולא ברור מדוע זו מגרעת, שכן כל עוד האנושות איננה בנויה כנחיל ביולוגי עם מוח משותף, יחידת היסוד של הקיום האנושי תהיה האינדיבידואל. הבנת האינדיבידואל כוללת גם את האפשרות של אינדיבידואלים לוויתור על עצמיותם ועל בחירותיהם לטובת אמונה קולקטיבית, קלישאות, תפיסות מוסר אלטרואיסטיות ודעות רווחות אחרות; ספריה של ראנד לא רק שאינם מתעלמים מהתופעה או עיוורים לה, אלא מנתחים אותה לעומק.

"בניגוד לטענתה של ראנד", מסביר ברמק, "האינדיבידואליות היא הישג תרבותי, ייחודי ומקרי בהיסטוריה האנושית, והיא "מוצר" שהאדם יכול לרכוש רק בהינתן תנאים חברתיים-כלכלים-תרבותיים ופוליטיים הולמים המעודדים את פריחתה של האינדיבידואליות ורואים בה מעלה". אכן, וגם הרעיון של קיום ממשלה מוגבלת הוא תוצר המחשבה של אינדיבידואלים, המהווה הישג תרבותי של אינדיבידואלים ואשר אומץ על ידי חברות (קבוצות של אינדיבידואלים) שהפכו בזכות זה למצליחות יותר בכל קנה מידה של קיום אנושי. ממשלות נבחרות של ציבור חופשי אינן יכולות להבטיח חירות לאורך זמן לציבור שחבריו אינם מבינים מהי חירות ומבקשים אותה ברמה האישית.

ההערה השנייה נוגעת לסתירה, לכאורה, בין תפקיד המדינה לספק ביטחון לבין גיוס החובה. לדבריו של ברמק, "מוזר לגלות כי ראנד טוענת שתפקידה היחיד של המדינה הוא להגן על חיינו מפני אויבים פנימיים וחיצוניים, כאשר באותה הנשימה היא מתנגדת לגיוס חובה". ובכן, על פי ראנד תפקיד המדינה הוא להגן על חיינו ורכושנו במסגרת ההגנה על זכויות הפרט, בין אם מדובר בהתקפה מצד אויב חיצוני הדורשת מעורבות של הצבא, ובין אם מדובר בהתקפה מבפנים הדורשת מעורבות של המשטרה. בנוסף, אחראית המדינה גם על מערכת המשפט, כאשר העיקרון הוא הפקדת מונופול הפעלת הכוח בידי המדינה, על מנת לייתר את הצורך של האזרחים ביישוב סכסוכים באלימות. לא מפליא כלל וכלל שההכרה כי תפקיד המדינה בהגנה על זכויות דורש כי לא תפגע בהן; ודווקא המצב הנוכחי, בו מנסים לקיים סתירה ובשם ההגנה על זכויות הפרט לפגוע בהן, הוא המצב ה"מוזר".  האם העובדה שהמדינה נדרשת להפעיל מערכת משפטית גוררת את הצורך בגיוס בכפייה של שופטים ועורכי דין?  האם השוטרים או עובדי זרועות הביטחון, כמו השב"כ והמוסד, חייבים להיות "עובדי כפייה"?

בנוסף, ראנד מזהה ועונה גם למקרים של  מצבי חירום הדורשים התגייסות מיוחדת. ראנד כותבת במאמרה "האתיקה של מצבי חירום": "חיוני להבדיל בין האופן בו נוהגים במצבי חירום לבין מצבים נורמליים של קיום אנושי. אין הדבר מהווה מדד מוסרי כפול: המדד והעיקרון הבסיסי נותר כשהיה, אך מימושם בכל מקרה דורש הגדרות מדויקות. מצב חירום אינו נגרם מבחירה, אינו צפוי, מוגבל בזמן – כמו שיטפון, רעידת אדמה, שריפה, טביעה. במקרה חירום, המטרה העליונה של אדם היא להילחם באסון, להימלט מהסכנה ולהשיב את התנאים הנורמליים לקדמותם". לא במקרה הוגדר גם גיוס החובה בצה"ל כתלוי "מצב חירום" – בפקודת ההקמה שנחתמה על ידי בן גוריון בשנת 1948, בה נרשם "במצב חירום יונהג גיוס חובה".

ברמק הוסיף וכתב כי "ראנד הרי יודעת שמדינה, ולא משנה עד כמה מינימלית תהיה, מחייבת פגיעה בזכויות קניין. אך כפייה ופגיעה בזכויות קניין הן בדיוק העקרונות שחברת הסוחרים של ראנד שוללת". לא נותר לי אלא לחלוק על קביעה זאת, שכן במצב נורמלי, שאינו מצב חירום, אין חיוב בפגיעה בזכויות קניין; ומדינה צודקת, חופשית ומשגשגת, צפויה להיות עשירה דיה על מנת לאפשר את קיומו של צבא מתנדבים מקצועי. לא חסרים חיילים למען מטרה צודקת, ולא במקרה הצליחה אפילו מדינת ישראל לנצח במלחמה הקשה ביותר, בה נאבקה על קיומה, בעזרת צבא מתנדבים.

ההערה השלישית נוגעת לסוגיית שיטת ממשל שהועלתה על ידי ברמק, אשר טען ש"ראנד קובעת כי ההגנה על זכויות הפרט היא המטרה הראויה היחידה של הממשלה. אך בהינתן שראנד חיה בחברה מרובת דעות, עליה להשיב כיצד היא מציעה ליישב את הוויכוח סביב תפקידיה הראויים של המדינה?". ברמק מציע את המודל הדמוקרטי ומוסיף: "אך חשוב להדגיש שתחת הפילוסופיה הפוליטית של ראנד לדמוקרטיה אין מקום".

לא רק ראנד סלדה מהמודל הדמוקרטי. גם האבות המייסדים שבנו את השיטה האמריקאית לא בחרו לבנות מדינה דמוקרטית, אלא רפובליקה חוקתית. שיטת הזכויות בה דוגלת ראנד הניחה שיטת ממשל חוקתית. ראייה לכך ניתן למצוא בציטוט מן המאמר "מהותה של ממשלה", מתוך ספרה של ראנד: "אם בני האדם מעוניינים לחיות יחד בחברה רציונלית, יצרנית ושוחרת שלום, ולהתקשר זה עם זה לתועלת הדדית, עליהם לקבל את העיקרון החברתי הבסיסי שבלעדיו לא תיתכן חברה מוסרית: העיקרון של זכויות הפרט". זכויות הפרט הן לא רק הישג חסר תקדים, אלא הבסיס לבניית ממשל באמצעות עיגונן בחוקה, כאשר תפקיד החוקה הוא להגן על האזרח מפני פגיעה של המדינה או של רוב מזדמן. כל עוד מוגנות זכויות היסוד של כל אזרח, פחות חיוני כיצד מוכרעות ההחלטות שבמחלוקת.

בניסיון לחזק את הרעיון שארצות הברית היא ביסודה דמוקרטיה, ולא מדינה קפיטליסטית, כותב ברמק: "אלכסיס דה-טוקוויל כינה את ספרו המונומנטלי ״הדמוקרטיה באמריקה״, ולא הקפיטליזם באמריקה". נכון, אך למרות הכינוי שהעניק דה-טוקוויל לספרו – שפורסם באירופה ונועד לקורא האירופאי – אמריקה לא הוגדרה כ"דמוקרטיה" על ידי מייסדיה, ובוודאי שלא ניתן היה לכנות אותה קפיטליסטית, שכן המונח טרם היה בשימוש עד תחילת המאה העשרים; וגם במאה העשרים, כפי שהדגישה ראנד, המונח "קפיטליזם" טרם הובן במלואו.

ההערה הרביעית נוגעת לסוגיית "טובת הכלל". ברמק תוקף את עמדתה של ראנד, השוללת את עיקרון "טובת הכלל" כעיקרון מוסרי ופוליטי להנחיית הפרט והמדינה. לדבריו של ברמק, "זוהי טענה משונה של ראנד משתי סיבות. ראשית, מפני שזוהי עובדה שקיימות בעולם ישויות שאינן אינדיבידואלים. למשל, העם היהודי, העם היווני או העם האנגלי הם ישויות שבחינתן לא יכולה להיעשות אך ורק על ידי אינדיבידואליזם מתודולוגי – בין היתר בתחום היחסים הבינלאומיים, כפי שהוצג קודם. לבטח שאותן ישויות יכולות להגדיר מהם האינטרסים שלהן, והן עושות זאת כל הזמן. שנית, וחשוב יותר, כל אחד יכול לזהות את טובת הכלל כשהוא רואה אותה. לדוגמה, בהקשר הישראלי, הורדת יוקר המחייה, צמצום האבטלה ושמירה על איכות הסביבה – הם כולם בגדר טובת הכלל".

ראנד הבינה היטב שיש ישויות שונות ושאנשים מחזיקים בעמדות שונות לגבי מה היא אותה "טובת הכלל". לברמק אמנם ברור כי "טובת הכלל" היא צמצום אבטלה ושמירת הסביבה, אך למרבה המבוכה לאדם אחר ברור כי "טובת הכלל" מתבטאת בביצוע מדיטציה המונית, ואילו אדם שלישי יקבע כי ציות למנהיג עליון הוא ההתגלמות של "טובת הכלל". לאן גישה זאת מובילה? ראנד השיבה היטב על כך.

ההערה החמישית נוגעת לדברי הסיכום – מדד "הנבואה של ראנד". ברמק כותב בסיכומו כי "ראנד הייתה משוכנעת שמדינת הרווחה תוביל את ארצות הברית להיות מדינה פאשיסטית. ״לא, עדיין לא הגענו לשלב זה״, היא כתבה בשנות השישים, אך התוצאה הסופית של הכלכלה המעורבת היא "התדרדרות לכיוון של מדינה פשיסטית". למרות אזהרותיה של ראנד, לפיהן הכלכלה המעורבת תוביל לרודנות, עברו קרוב לשישים שנה מאז התפרסמו מרבית מאמריה, וארצות הברית לא התדרדרה אל עבר הפשיזם. עובדה זו מכריחה אותנו לחשוב על הגותה בצורה ביקורתית. מאוד ביקורתית".

לא ברור מדוע קובע ברמק שאיין ראנד לא דייקה באזהרותיה על אודות תוצאותיה של כלכלה מעורבת. ארצות הברית התדרדרה, במהלך ששת העשורים שעברו מאז כתיבת הדברים, ברמת החירות הכלכלית והאישית של אזרחיה ובתוספות של חובות ושל נטל רגולטיבי חסרי תקדים. תהליכים כאלו הם איטיים והפיכים ומתרחשים בכל העולם. מלבד החשיבות הרבה שיש לביקורת על הגותה של ראנד – אותה ברמק מדגיש – יש גם חשיבות להכיר בכך שבכוחה של הגות זו לא רק להאט את התהליך של גלישת ארצות הברית ומדינות אחרות לסטאטיזם, אלא גם השפעה של ממש בשינוי המגמה – השפעה שאותה קיוותה ראנד להשיג בעזרת הרומנים והמאמרים שכתבה (סרטון לדוגמא, ומאמר רלוונטי של ד"ר אמון באטלר שפורסם בזווית אחרת).

ניתן לעיין במאמרים מפרי הגותה של ראנד באתר המרכז ובקמפוס הוירטואלי של מכון איין ראנד בארה"ב.

הספר "קפיטליזם: האידאל" זמין ברשתות הספרים המובילות בישראל ובאתר ההוצאה.


בועז ארד

בועז ארד הוא מנהל מרכז איין ראנד בישראל.