בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מאמר תגובה: שבעים גוונים של אדום...

מאמר תגובה: שבעים גוונים של אדום

,
דווקא לאחר שהסכים עם תום מהגר, מצא טל קופל לנכון לצאת למסע עיוני קטן אחרי 'תום' שמאחורי התום. תום מייצג ארכיטיפ שמלווה את התנועה הציונית כמעט מראשיתה: למן הצעדה שהחלה את פרעות תר"פ ועד למכירת סודות צבאיים לברית המועצות, מלווה הארכיטיפ המרקסיסטי הנ"ל, לסוגיו, את התנועה הציונית. "השאלה איננה "מי תום?" אלא "מה תום?"

תפקיד המפלגה, ובייחוד חבריה היהודים, הוא להוקיע את הבורגנות היהודית
והמיעוט היהודי […] המשמשים אמצעי בידי האימפריאליזם הבריטי לרדיפת
תושבי המקום, הערבים […] על המפלגה לעקור מן השורש את אשליות הפועלים
היהודים ביחס לעתידם [במסגרת הבית הלאומי]. אשליות אלו יתנדפו עם ניצחון
תנועת השחרור הלאומית והקמת ממשלה של פועלים ופלאחים. – מהחלטות הוועידה השביעית של ה-פק"פ (המפלגה הקומוניסטית), 1930.

ברצוני לפתוח בדברי שבח לתום מהגר, מחבר המאמר "על העיוורון: התרפקותו של השמאל האשכנזי על נוסטלגיה שמעולם לא הייתה". תום עקבי עם הנחות היסוד האידיאולוגיות אותן ינק מאבותיו הרוחניים הרדיקליים: 'מצפן' ו-'שיח' בשנות ה-60-70, תנועת של"י וחלקים ממפ"ם בשנות השמונים; קידוש מושג האדם והפיכת זכויות האדם לדוקטרינה פולחנית בשנות ה-90, על בסיס מהלכיו המשפטיים של אהרון ברק; שינוי הערכים באליטה הישראלית – כפי שתיאר פרופסור עוז אלמוג במאמרים שכתב, ובספרו "פרידה משרוליק" – אשר הוליד את התחזקותה האלקטוראלית של מרצ ל-12 מנדטים (10% מציבור המצביעים); וכמובן, קבוצות חשובות פרי הקרן החדשה לישראל – למשל, הקשת הדמוקרטית המזרחית והאגודה לזכויות האזרח.

מטענותיו כלפי הטריו – הגברת טליה ששון, ד"ר תומר פרסיקו ועו"ד מיכאל ספרד, צפה ועולה אמת מרירה, אשר משמשת גם אותי בבואי לטעון טענות כנגדם, ולפיה לא ניתן לאחוז במקל משני קצותיו. עמדותיהם של שלושת אלו בדורם עשויה להפוך, בדור שלאחר מכן, לשלילה מוחלטת של הציונות ותוצריה. על כן, נדרש הטריאומוויראט הזה לתת דין וחשבון על המורליזם שלו, ועל כך שבמסגרת מסעו הטהרני הוא זרע את הזרעים לצמיחתם של 'גידולי פרא'; ללא ספרד לא היה תום, ומי יודע מה יוליד תום.

בין פעיל מזרחי ופעיל שאיננו מזרחי

עתה, ברצוני לעסוק בתום עצמו. לא כביקורת אד-הומינום – כלומר, לא על תום כאדם ספציפי – אלא לדון על תום כארכיטיפוס, דמות המייצגת תופעה. הבנת הייצוג העצמי או ההסמלה של תום, כמו גם הבנת שייכותו הרעיונית הכללית, מעניינות הרבה יותר מאשר הטחת ביקורת על אי-עקביות השמאל הישראלי ההגמון (לשעבר) אל מול עמדותיו שלו עצמו. לשם הבנת המאמר, יש להבין קודם את תפיסתו העצמית של תום, הרואה עצמו כזר ביחס למסגרת היהודית-לאומית שקמה בארץ ישראל; מסגרת זו, בין היתר, קמה על בסיס פעולותיה של מפא"י – "מחוללת העוולות" ו"הדמון" בעולמו של מהגר. הזרות הזו נובעת הן מהתייחסותו של תום למדינת ישראל במאמר, והן מפעילותו הפוליטית בארגון 'עדאלה'. נקודת מבטו היא של אדם הנמצא מחוץ לנרטיב-העל שנקרא ציונות, ומכאן שפעולתו נכנסת למסגרת המתאימה: יישום 'הציונות השנייה' או 'תיקון הציונות', באמצעות הקמת מדינה ערבית-עברית, דו-לאומית ורב-תרבותית.

ראשית הארכיטיפ מופיעה בסוף תיאורו של תום, כפי שהופיע באתר 'זווית אחרת': "פעיל מזרחי ומכהן בוועד המנהל של עמותת עמר"ם". תהיתי לעצמי מה הופך פעיל ל'פעיל מזרחי'? אל תקלו ראש בשאלה זו, שכן הדרך בה מתואר תום היא המסגרת לכל המאמר.  תום משתמש בשמות התואר השגורים בפי כל 'שמאל חדש', על מנת לתאר, כביכול, את מדינת ישראל: אפרטהייד, זכויות-יתר קבוצתיות, הסללה, "שרשרת המזון הסגרגטיבית על רקע אתנו-לאומי", ועוד כלים לשוניים. שפה הינה כלי הכרחי לתיאור הקיום והחיים במציאות – היא מילון המאפשר לנו להגדיר את המרחב. שפה הינה 'מקרא המפה', אשר מאפשר לנו להבין את הניווט אל היעד – האידיאולוגי, במקרה הזה – הנכסף. שפה הינה כלי העבודה שלנו לטביעת צורות תרבותיות בחומר הגס שנקרא "מציאות חומרית". ובכן, שאלתי עומדת בעינה: מה הופך את תום ל-'פעיל מזרחי' ולא ל-'פעיל זכויות אדם' גרידא?

לו, כתגובה לשאלה זו, יאמר תום שפעיל מזרחי עוסק בסוגיות של מזרחיים, הרי שאני אטען כי האגודה לזכויות האזרח, או כל ארגון זכויות אדם אחר, עוסק בכלל בני האדם, לרבות בני עדות המזרח. בנוסף, לו יטען כי הדבר כך בשל מוצאו, אגיד לו כי זכויות האדם הן אוטונומיות ביחס למוצא עדתי ותובעות תוקף אוניברסאלי. יתרה מזאת, עלינו לשאול, על אותו משקל, האם טליה ששון היא 'פעילה אשכנזייה'? הרי היא דאגה לקדם גם עמותות 'מזרחיות', אז אולי ראוי אף לכנות אותה 'פעילה מעורבת'?

אני שב ומוצא את עצמי נמשך לשרטט את תום מתוך המילים בהן בחר לתאר את המציאות הישראלית, כביכול, ומתוך שם התואר 'מזרחי' שהעניק לעצמו. אני מחפש את האובייקטיבי בתיאורו של הארכיטיפ-תום, ולא את הסובייקטיבי, ואני רואה את הגלוי המעיד על הנסתר –   שיוכו של תום אל השמאל החדש המטיח ביקורת בשמאל הישן. טיעונו של תום כלפי ששון את ספרד הוא מאוד פשוט – אתם לא עקביים. אולם, מקומו במרקם האידיאולוגי של ישראל בשנת 2017 מעניין הרבה יותר, ולכן אני מתכוון לדבר על תום מתוך ניתוח אידיאולוגי של עמדתו, תוך התייחסות, בין היתר, גם לתחום השירה.  

מר יהודה ויזן, משורר ועורך כתב העת 'דחק', כתב מסה על שירה מזרחית, ובה דן בשאלת תוכנו של שם התואר 'מזרחי' בתחום השירה. על פי ויזן, "כיוון שלא תיתכן הפרדה בין תוכנו של השיר לצורתו, לא ייתכן ששיר הנכתב במתכונת צורנית אנגלוסכסית בעיקרה […] יזכה לתואר 'מזרחי' […] עלינו לתהות מדוע משוררים הדבקים במזרחיותם והרואים עצמם כמייצגים של התרבות המזרחית, מוסיפים לכתוב במתכונת צורנית בלתי מזרחית בעליל".

בדבריו של ויזן מצוי שורש טענתי כלפי תום, על דרך הנמשל: כפי שלא תיתכן הפרדה בין הפעילות 'המזרחית' של תום (תוכן השיר), לבין הביטויים המילוליים והנרטיביים של הפעילות (צורת השיר), כך לא ייתכן שפעיל המיישם הגות שכל-כולה אירופאית ושהשקפת עולמו מערבית יזכה לתואר 'פעיל מזרחי'. זאת ועוד, עלינו לתהות מדוע פעילים מזרחיים – הדבקים במוצאם, והרואים עצמם כמייצגי התרבות המזרחית והיהודים המזרחיים – מוסיפים לכפות על יהודים מזרחיים, ועל העולם בכלל, מושגים שאין בינם ובין 'מזרחיות' דבר? מה ההבדל בין 'פעיל מזרחי' לבין 'פעיל לא מזרחי'? האם זה אך ורק בשם המשפחה?

הגדרת תום את עצמו כמזרחי, מציבה אותו בפוזיציה של חדשנות ושונות אל-מול השמאל הישן, ומאפשרת לו להרוויח הון סמלי. תום מציית לכללי ההביטוס, אשר לפי הסוציולוג הצרפתי פייר בורדיה, הם "מערכת התנהגויות הנרכשות על ידי הפרט עקב תנאי קיום אובייקטיביים בתהליך חיברות"; תום מגדיר את עצמו בדרך זו על מנת לצבור הון סמלי ומעמד, והוא מקבל תוקף מוסרי לטעון טענות, להשמיען ולהפיצן.

אם כן, עמדנו על הגדרתו העצמית של תום ועל השדה בו הוא מתפקד. עתה, נעבור למהות הטענה הסמויה של תום, וליתר דיוק – של הארכיטיפ, אשר בעבורו תום הוא תת-קבוצה: עיקר טיעונו בנוי על הנחת יסוד, לפיה שורש מדינת ישראל בגזל, בנייתה והתמסדותה בעוול גזעני מתמשך מ-1948, והתבססותה ב-1967 היא ראשיתו של עוול נוסף. לדעתי, זוהי דה-קונסטרוקציה – פרשנות מחדש של המציאות, ובנייתה מחדש בהתאם לסיפור אותו תום רוצה לספר. במהלכיו הפרשניים של תום עובדות מסוימות יזכו להאדרה, ואילו עובדות אחרות יזכו להדרה, למען שירותה של מסגרת תודעתית מורליסטית-מרקסיסטית. מהלכים  אלו אינם חדשים, אולם לצערי, לא רבים עמדו על עומק חשיבותם להגדרה העצמית של המשתייכים לארכיטיפ – אלו הם יסודות בנייתו של עולם מעין-דתי שבו תביעות אתיות (מצוות) מוחלטות.

האתיקה של הארכיטיפ – מזרחי, אשכנזי, אישה או להט"ב: מהו מורליזם מרקסיסטי ומה תפקידו?

מהו המורליזם המרקסיסטי? מורליזם הוא תביעה טוטלית של אדם בעל תפיסה מוסרית לנתח ולמדוד כל דבר במציאות לאור אמת המוסר המדוברת. המרקסיזם הינו שיטת ניתוח פילוסופית-כלכלית בעלת מבנה אידיאולוגי. המרקסיסט מנתח את המציאות על בסיס מטריאליסטי – כלומר, הממד היחיד שקיים הוא הממד החומרי, ובו מתגלמים מאבקי השליטה – ועיקר עניינו בפערים שבחלוקת המשאבים ובשליטה על אמצעי הייצור. המורליסט המרקסיסטי תובע את קיום האתיקה הנובעת מן המרקסיזם בכל מחיר; תביעה מוחלטת לשינוי המציאות, באמצעות איזון פערים בכוח ויצירת שוויון בין כלל הקבוצות. באופן אירוני, תום, כפעיל מזרחי, מיישם כלי ניתוח שאין בינם ובין מזרחיות לא דבר ולא חצי דבר. כמו כן, אירוני לגלות כי הוא בונה 'מציאות' שכל-כולה מימיקה אקטואלית לרדיקליזם של הקומוניסטים.

בביקורתו הנוקבת של תום, ובעולמו האידיאולוגי המצטייר ממנה, ישנה התעלמות מהמגמות הרחבות של נישואי תערובת בין עדות ושל שינויים באחוזי ההשכלה של יהודים מזרחיים – כפי שהשכלתו שלו מעידה. אולם, בעבור תום, העוול הוא מוחלט, נצחי ונטול נסיבות. ראוי להדגיש כי אין בכוונתי לטעון שלא היו עוולות – ואף עוולות חמורות מאוד – אולם תום לא רואה את המסגרת הלאומית שנוסדה ברקע ואת השייכות המזרחית למסגרת הזו. בעיניו, קיים אך ורק ציווי מוסרי מוחלט למלחמה בעוול, שכן הוא מורליסט-מרקסיסטי; הוא לא מסוגל לשאת מראה של אי-שוויון, ואיננו מסוגל לראות במציאות דבר מה מעבר לו.

מבחינה היסטורית, קבוצות בעלות אידיאולוגיה מורליסטית-מרקסיסטית, אשר הגיעו עד כדי מאבק נגד המפעל הציוני, התקיימו עוד משנות העשרים. כך, למשל, ניתן למצוא את חברי המפ"ס, את חברי הפק"פ – המפלגה הקומוניסטית טרם הקמת מדינת ישראל – ולבסוף את מק"י. קבוצות אלו ראו את ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל ככיבוש וניצול של הפרולטריון הערבי על ידי הבורגנות היהודית כבר משנות ה-30, כפי שהציג ד"ר שמואל דותן בספרו "אדומים". המורליזם-המרקסיסטי קרם עור וגידים גם בקרב קבוצות אוונגרדיות, שפרשו ממפ"ם מאמצע שנות החמישים, והגיע עד לפרישת קבוצות קיצוניות כ-'מצפן', 'שיח' ולאחר מכן של"י.

לשם הבנת האידיאולוגיה של הקבוצות הללו נמצאת דוגמה נהדרת בספר "ישראל האחרת" שכתב חבר מצפן, אריה בובר, אותו תיאר עודד פילבסקי (ממייסדי מצפן) כך: "בין הראשונים שהצטרפו והפך לפעיל חשוב […] הוא היה אחד המסבירים הטובים והחשובים שלנו. הוא גם היה העורך של הספר  The Other Israel– קובץ מאמרים שלנו שהיה חשוב מאוד". אריה בובר, בספרו "ישראל האחרת", מציג הנחת יסוד לפיה המדינה הציונית נולדה מתוך הפקעה אלימה של אדמות וגירוש של ערבים מן הארץ, וזאת במטרה להמשיך, כביכול, את תהליך הקולוניזציה שכבר היה בעיצומו. מסקנתו של בובר ומסקנותיו של תום לא רחוקות משמעותית זו מזו: על ההמונים היהודיים לפרוק את עול הציונות ועול השליטים הציוניים, לשים קץ למדינת הציונית ולהצטרף למאבק נגד הקולוניאליזם והאימפריאליזם. אליבא דבובר, "אם המוני היהודים בישראל לא יינטשו את הציונות – הם צפויים להשמדה". אני יכול להמשיך ולהביא מרחבי דיון נוספים החל במאמרים של חברי כנסת אחרים ממק"י ו-רק"ח, דרך דברים שכתב פרופסור יהודה שנהב, ועד מאמרים מן העיתון "מצפן" – שבהם המשוואה הזו מוצגת בצורה ברורה. במילים אחרות, החלף את המושג 'ערבים' ב-'מזרחיים', או שמא מזג את המושגים לכדי מושג אחד, ונימוקיו של תום מתגלים כמימיקה מעודנת של כרוזי המפלגה הקומוניסטית – ומאוחר יותר גם של קבוצות קצה מרקסיסטיות אחרות.

נקודה הממחישה את הדמיון בין 'הפוליטיקה של הזהויות' של המפלגה הקומוניסטית בשנות השלושים ו-'הפוליטיקה של הזהויות' שתום מקדם כפעיל מזרחי, נמצאת במאבקה הנואש של המפלגה הקומוניסטית, עד לקום המדינה, במטרה למלא את שורותיה בחברים מן הציבור הערבי. הצורך ליצור לגיטימציה למפלגה באמצעות התנכרות לציונות, דומה מאוד לצורך של ארגונים, כגון 'עדאלה', לגייס יהודים בכדי ליצור תדמית דמוקרטית ולא-ערבית. הצורך הזה דומה במידה רבה גם לניסיון של ארגוני חברה אזרחית בישראל ליצור חזית מזרחית, או בלשון אחרת – עמותות בעלות הרכב אנושי מזרחי, על מנת לקבל לגיטימציה כ-'שמאל הומאני' ולא 'שמאל לבן'. דווקא אלו מחזקים ומעוררים את טענותינו לפיהן לתום, כפעיל מזרחי, יש משקל רב בשדה השיח של השמאל הישן אותו הוא תוקף. אך יותר מכך, השמאל הישן זוכה ללגיטימציה כאותנטי דווקא מן הביקורת של פעיל מזרחי, שכן הביקורת היא עדות לשותפות.

"מראה-מראה שעל הקיר"

תום עצמו, כפעיל מזרחי, לוקח חלק בעמותת 'עדאלה'. מזה מספר שנים העמותה מפרסמת חזון אידיאולוגי, בשם 'החוקה הדמוקרטית', ובו קריאה ליישום החזרת אדמות שעברו לשליטה של יהודים; הקמת מדינה דמוקרטית דו-לשונית ורב-תרבותית; ביטול חוק השבות; שינוי סמלי המדינה; תביעה ממדינת ישראל להכיר באחריותה לעוולות ההיסטוריות שגרמה לעם-הפלסטיני; להכיר באחריותה לעוולות הנכבה והכיבוש; להכיר בזכות השיבה של הפליטים הפלסטינים על בסיס החלטת 194 של האו"ם; להכיר בזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, לרבות ההכרה בזכויות הפלסטינים בישראל כמיעוט מולדת; וכן לסגת מכל השטחים הכבושים משנת 1967.

תום מלין במאמרו על חבריו לתפיסת העולם האידיאולוגית, וטוען כי הם אינם טוטליים עם המהפכה כמוהו. בלשון פשוטה, הוא מכה על חזהו וזועק כי הוא-הוא המורליסט הגדול מכולם. תמהני, מה ההבדל בין תום ובין אנשים כאריה בובר ואחרים בשנות ה-60 וה-70? לדעתי אין זה מוצאם העדתי, אלא תמיכת רשת נרחבת של ארגוני החברה האזרחית המהווה כר פורה לאנשים בעלי עמדות רדיקליות.

כמה כפיות טובה יש בביקורתו. הבן 'רוצח' את אביו, בשל אי-אדיקותו האידיאולוגית, החקיין מלין על הדגמים אותם הוא מחקה. אלמלא פעולותיו של ספרד בשנות השמונים לא היה ל-'עדאלה' חומר גלם משפטי ליישם את מטרות העמותה; וטליה ששון, מצידה, הייתה ממנהיגות מאבק זכויות האדם – בו גם תום לוקח חלק – כאשר כיהנה כנשיאת הקרן החדשה לישראל. בביקורתו של תום אני מוצא ממד אדיפאלי: הנה מרד הילדים בהורים בקוראם "לימדתם אותנו תורה ולאורה לא הלכתם" – תופעה ידועה המתרחשת כאשר האידיאליזם המורליסטי נוגע במציאות, ובה פורשת קבוצה רדיקלית בשל אי-מימוש טהור של האידיאולוגיה.

כאמור, תום הוא דוגמה לתוצרים של רשת החברה האזרחית הרדיקלית שהקימו מספר קרנות אידיאולוגיות ומדינות זרות, במימון ישיר או עקיף, בתוככי ישראל. מהגר הוא 'רדיקל מקצועי', הממלא נישה מזרחית בשיח החברה האזרחית, יחד עם חברים נוספים ו'אבות-אידיאולוגיים' – כמו ד"ר יוסי יונה או פרופסור יהודה שנהב מן הקשת הדמוקרטית המזרחית. הקבוצות הללו פועלות באופן מוצהר ליצירת "שיח חדש", כך על פי הלוגו של עמותת 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'; והממד הקומוניסטי, כמורשת מעניינת, חזק מאוד בעמותה – כך, למשל, מנכ"לית העמותה הנוכחית וקודמתה הן חברות חד"ש.

היפר-מזרחי בפארק השעשועים 'מאבק-לנד'

אני מתריס בפני 'המזרחיים' המקצועיים ושואל מהי מידת זהותם עם המזרחי למעט מוצאם? אין בקרבם מסורתיים או דתיים, ועמדותיהם הפוליטיות והאידיאולוגיות נמצאות בקוטב הנגדי לרוב הציבור המזרחי.

דוברת 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' אמרה זאת מפורשת: "'הקשת' היא באמת ארגון דמוקרטי במובן זה שקיבצה אליה אנשים מעמדות פוליטיות שונות […] בהקשר הפוליטי־מדיני הדעות היו חלוקות. היה איזה זרם שהגדיר את עצמו כאנטי־ציוני, כפוסט־ציוני, שחשב למשל שהסוגיה הפלסטינית צריכה ללכת בד בבד עם הסוגיה החברתית. אי-אפשר להזניח את נושא הכיבוש ולדבר רק על חברה. הוא ייחס לעצמו זהות של יהודי־ערבי. של תרבות משותפת. שאנו גשר לשלום. יהודה שנהב וגם סמי חשבו כך, לפחות בהתחלה. הייתי בגדה השמאלית של חד"ש. התחברתי לזרם שראה את הסוגיה הפלסטינית לצד הזהות של יהודי־ערבי. יש כאלה שעם השנים התעגלו בדעות והתרחקו מהרעיון. אני לא, אם כי כיום כבר לא מדברים על זה בקשת במושגים האלה, כי הפעולות של התנועה לא עוסקות בזה. זה מבריח מזרחים גם אם אף פעם לא היינו וגם לא נהיה תנועת המונים".

בעוד 'הקשת הדמוקרטית המזרחית' עוטה על עצמה מעטה של אובייקטיביות – למרות שזהו רק מעטה, כך לפי דברי בכירים בעבר ובהווה בארגון – תום שייך לאותה 'פרקציה יהודית-ערבית', ולכן הוא מצא מקום בעמותה המספקת מענה לבעלי זהות זאת בדיוק: 'עדאלה'.

בסופו של יום תום מיישם תפיסת עולם 'אשכנזית' לחלוטין, רדיקליזם בן מאה וקצת שנים, ובאמצעותה הוא מגדיר את המזרחי מחדש – או ליתר דיוק, הוא בורא 'היפר-מזרחי' העונה, באורח פלא, לתנאים הנדרשים לשם יצירת סדר העולם של המורליזם המרקסיסטי. ה'תום מהגרים' עד שנות התשעים הינם בעלי שמות משפחה אשכנזיים ומוצא בורגני אליטיסטי. להם הייתה ביקורת דומה מאוד על מפא"י ואף על מפ"ם – "אינכם מרקסיסטים דייכם". הצעת 'המהגרים' הללו דומה בתוכנה, גם אם שונה מעט בצורתה, מאז 1930:  "לעקור מן השורש את אשליות הפועלים היהודים ביחס לעתידם [במסגרת הבית הלאומי]. אשליות אלו יתנדפו עם ניצחון תנועת השחרור הלאומית והקמת ממשלה של פועלים ופלאחים".


טל קופל

בוגר תואר בראשון במדעי המדינה ותקשורת ציבורית, בוגר תואר שני במורשת ישראל עם התמחות בתקופת ההתגבשות של הציונות (עד שנות החמישים). בעל הבלוג הפוליטי "כה אמר קופל", מורה ומחנך.