בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מבט אל הכלכלה האיראנית: אבטלה, אינפלציה, קללת המשא...

מבט אל הכלכלה האיראנית: אבטלה, אינפלציה, קללת המשאבים ואיום אמריקאי

,
בשבועות האחרונים החל גל של מחאות באיראן על המצב הכלכלי, זאת למרות שיפורים ניכרים בכלכלתה מאז הסכם הגרעין. עם זאת, המציאות הכלכלית האיראנית מראה כי היא פועלת לטובתו של המשטר ולטובתה של האליטה, ולא לטובתו של האזרח הממוצע.

בשבועות האחרונים החל גל של מחאות באיראן, כאשר במוקד ההפגנות עומד המצב הכלכלי במדינה. גל המחאות במדינה מתרחש למרות שיפור ניכר בכלכלה האיראנית; וזאת, בשל מגע עם שווקים שהיו חסומים בפני איראן לפני שנחתם הסכם הגרעין. כלכלת איראן צמחה ב-2016 בכ-12.5%, כאשר מרבית הצמיחה נזקפת לזכותם של ענפי האנרגיה השונים. כמו כן, ייצוא הסחורות והשירותים עלה ביותר מ-25% – מה שהוביל לעלייה של כ-80% בעודפי החשבון השוטף – ונרשם זינוק של כ-66% בזרם ההשקעות מבחוץ. קרן המטבע הבינלאומית צופה כי הצמיחה באיראן, לא כולל תחום האנרגיה, תסתכם ב-2018 בשיעור סביר מאוד של למעלה מ-4%.

לשם השוואה, בשנת 2013 נרשם שיא של 34.7% בשיעור האינפלציה; וזאת, בשל הגדלת ההוצאות הממשלתיות, ומימונן באמצעות הלוואת מהבנק המרכזי, שהנהיג אחמדינג'אד, נשיאה הקודם. רוחאני, נשיאה הנוכחי של איראן, הוביל רפורמה שהפחיתה באופן דרסטי את האינפלציה, כך שהיא צפויה לעמוד על 9.9% בסוף 2018. ניתן לטעון, אם כן, שרוחאני הציל את כלכלת איראן מפעולותיו ההרסניות של אחמדינג'אד.

כידוע, איראן היא מדינה עשירה במשאבים טבעיים ,כגון נפט וגז טבעי ;היא נחשבת כמפיקת הנפט השנייה בגודלה בארגון המדינות החברות באופ"ק, ועתודות הנפט המוכחות שלה מכילות כ-10% מכלל עתודות הנפט בעולם. לצורך המחשה, רק לרוסיה יש עתודות גז יותר מאשר לאיראן. לכלכלה האיראנית יש גם הצלחות מעבר לתחום האנרגיה, כמו למשל בשוק הרכב שבו היא החלה לפרוץ דרך, כאשר השוק האיראני מייצר מכוניות בקצב של כמה מאות אלפי יחידות בחודש לכל הפחות. 80 מיליון מאזרחי איראן הם עירוניים שנזקקים למכוניות, ותחום הרכב מספק פרנסה ותעסוקה למיליוני אזרחים במדינה.

אם כך, מדוע מתרחש גל של מחאות באיראן?

למרות הצמיחה, עדיין לא חל שיפור בשיעור האבטלה הגבוה, שאף טיפס מעט ב 2016 ל-12.4%. האבטלה גבוהה יותר באזורי הפריפריה, בקרב צעירים, ובפרט בקרב בעלי ההשכלה הגבוהה מביניהם. משטרו של רוחאני חושש מהגדלת האינפלציה, שעלולה להגיע בעקבות הגדלת ההוצאות הציבוריות, המיועדות לפיתוח וליצירת מקומות עבודה. על רקע הקשיים המתוארים בהגדלת ההשקעה המקומית, ועקב מצבן הגרוע של התשתיות במדינה, במרבית הסקטורים היצרניים, כולל בסקטור האנרגיה, מתחזק הצורך של איראן בהשקעות זרות. בעקבות הסכם הגרעין והסרת הסנקציות, נחתמו עסקאות חשובות, יחד עם עשרות הסכמי הבנות אל מול חברות רב-לאומיות; מימושם של אלו הוא קריטי לסקטור הנפט, הגז, הזיקוק, התחבורה, התשתיות והייצור.

אולם, אי-הוודאות ביחס למדיניות ארצות הברית כלפי איראן גובר בשל איומיו של הנשיא טראמפ, מה שמרתיע את החברות והמוסדות הפיננסיים הזרים. כך, למשל, הקושי של המשטר לנהל מגעים עם בנקים בינלאומיים גדולים, מקשה על הניסיונות של ממשלת איראן להרחיב את ייצוא המוצרים שאינם נפט. החברות האיראניות אינן מצליחות להתחרות עם שאר העולם, כך שהנפט ומוצריו מהווים כ-90% מהייצוא האיראני.

בשבועות האחרונים איים הנשיא טראמפ להחזיר את הסנקציות האמריקאיות – שהוסרו בעקבות הסכם הגרעין – במידה שהמשטר יפגע בזכויות המפגינים. ובכן, במצב כזה תוחמרנה הבעיות הכלכליות של איראן, וההשקעות הזרות במדינה תפחתנה משמעותית. מבחינת איראן תהיה זו פגיעה קשה מאוד בכלכלה ובתעסוקה.

שני הגורמים שימנעו את צמיחתה הכלכלית של איראן

מלבד הגורמים החיצוניים שתוארו לעיל, אשר עלולים לפגוע בצמיחה הכלכלית של איראן, ישנם גם גורמים פנימיים שעלולים לעשות זאת. הגורם הראשון הוא "תיאוריית קללת המשאבים" – הקרויה גם המחלה ההולנדית – לפיה שפע של כסף קל, הנובע מהפקת משאבי טבע, עלול להביא להזנחת המוסדות החברתיים, לפגיעה בתקינות הממשל ולבזבוזים ממשלתיים; עקב כך נוצרת פגיעה בצמיחה הכלכלית.

הגורם השני הוא היותה של איראן מדינה תיאוקרטית, בעלת אליטה מצומצמת, לה יש שליטה מכריעה על החברה והכלכלה. היכולת לבסס צמיחה בת קיימא תלויה במידה רבה באופי השלטוני ובמחויבותו לרווחת האזרחים. ובכן, האופי השלטוני באיראן אינו מאפשר צמיחה בת קיימא, משום שיש קבוצה קטנה של אינטרסנטים שנהנים מהמצב הקיים, ואלו אינם מאפשרים למשטר לקבל החלטות מורכבות וחשובות כמו כינון רפורמות – אלא אם כן הם עצמם ייהנו ממנה. בנוסף, גם מחויבותו של השלטון לרווחת האזרחים מוטלת בספק רב, מה שמתבטא בעיקר בשחיתות שלטונית. לצורך הדגמה, הוצאות לצורכי פנים, כמו השקעות בפרויקטים אזרחיים ובגורמים מעודדי צמיחה, פחתו בשנים האחרונות. זאת, לצד עלייה של למעלה מ-30% בתקציב משמרות המהפכה, בשל ההוצאות הגוברות לנוכח פעילותם במזרח התיכון. לכן, בהפגנות המתקיימות בימים אלה ברחובות איראן, מושמעות קריאות נגד הזרמת כספים לזירות שמחוץ למדינה.

אולם, גם אם נתעלם מהחשש מפני הסנקציות שהוטלו על איראן, הרי שככלל היא אינה יעד אטרקטיבי עבור משקיעים. פרויקטים פיננסיים הופסקו, וקיים חשש רב להמשך פעילותם בגלל האופי של איראן: מדינה תיאוקרטית, ביורוקרטית מאוד, שבה לאנשי משמרות המהפכה יש כוח רב. כמו כן, לעובדים האיראנים אין את הכישורים הנדרשים לצורכי עסקים, מה שהופך את איראן ליעד לא אטרקטיבי עבור משקיעים.

כפי שאנו מכירים מתיאוריית קללת המשאבים, המט"ח הקל שנכנס לאיראן – תודות לסקטור האנרגיה – לא דורש ממנה לבצע התמחות בתעשיות שיניבו לה יתרון יחסי. זאת, משום שעודף המט"ח גורם לייסוף המטבע המקומי, מה שמגדיל את כוח הקנייה שלו ביחס למטבעות אחרים, ולכן מקטין את התמריץ ליצואנים. כמו כן, מדיניות הייבוא של איראן מאופיינת בפרוטקציוניזם קיצוני; רוחאני, כמו קודמו בתפקיד וגורמי ממשל בכירים נוספים, מפצירים באיראנים לרכוש רק מוצרים מקומיים ולא מוצרים שיוצרו בחו"ל, כדי לייצר מקומות עבודה. כך, נראה שהמציאות הכלכלית האיראנית פועלת לטובתו של המשטר ולטובתה של האליטה, ולא לטובתו של האזרח הממוצע. על אף הסרת הסנקציות על איראן, נראה כי המשטר מטיל סנקציות כבדות יותר על העם האיראני, מה שמתבטא בחסימת כל יוזמה פרטית. ללא שינוי דרסטי בהתנהלות המשטר, אין סיבה שהמצב הכלכלי העתידי ישתפר גם כן.


קרדיט תצלום:
Public Domain Photography
שתף:
 
  • ניסן אברהם

    כלכלן בחברה לייעוץ כלכלי ואסטרטגי וכותב בבלוג 'מדברים כלכלה' (www.facebook.com/DiscussingEconomics). בוגר תואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת תל אביב וסטודנט לתואר שני בכלכלה.