בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מבט לעתיד: סקס, מוסר ורובוטים...

מבט לעתיד: סקס, מוסר ורובוטים

,
דו"ח ה-FRR מאיר בפנינו על סוגיות אתיות בהתפתחותה של תעשיית הרובוטיקה המינית. מהן הסוגיות הללו, והאם היעדר נפגעים מינית מנקה את המצפון או משחיתו.

כבר התרגלנו לראות על מרקעי הטלוויזיה והקולנוע מערכות יחסים רומנטיות / ארוטיות בין בני אדם ובין מחשבים או רובוטים. סרטים כדוגמת "היא" של ספייק ג'ונס, ממחישים לנו כיצד הקדמה הטכנולוגית עשויה לנסות ולספק את הצורך האנושי באהבה. ואם לא מדובר בסיפוק אהבה, הרי שהתעשייה הטכנולוגית בהחלט יכולה לעסוק בצרכינו המיניים, שכן לא כל בני האדם בורכו בכישורים הבסיסיים לטובת אינטראקציה אל מול המין הנחשק על ידם. בני האדם, יצורים מסקרנים שכמותם, לא די להם בגורם ההדוניסטי האגואיסטי שבסקס – כלומר, הפורקן המיני – אלא שהם מבקשים שגם קבלת היחס חשובה להם מאוד; האינטראקציה עם אדם אחר, ההרגשה של היותך נחשק, נאהב, המבט בעיניים – כל אלו דוחפים את התעשייה הטכנולוגית לספק חוויה "אנושית" ככל האפשר, לאלו אשר אמיתות יחסיהם אינה נמנית בין דרישותיהם.

הקרן לרובוטיקה אחראית (Foundation for Responsible Robotics – FRR) פרסמה בחודש יולי האחרון דו"ח על "העתיד המיני שלנו עם רובוטים". הטכנולוגיה כבר נמצאת שם – כבר היום מיוצרים רובוטים "ריאליים", בעלי עור מסיליקון ומגע "אנושי", אשר מסוגלים לקיים אינטראקציה פיזית ולשונית עם בעליהם – לכן, הדו"ח של ה-FRR קורא לפתיחתו של דיון אתי על ההשלכות של אותה מגמה טכנולוגית, פן זו תתפוס אותנו עם המכנסיים למטה.

הדו"ח פותח בניתוח מקומה של התעשייה לרובוטים מיניים, ועל הישגיה בהענקת חוויה אנושית ככל האפשר, כזו שתעניק לא רק פריקה מינית, אלא גם יחסי קרבה בין האדם והמכונה. בנוסף, הדו"ח מציג תמונת מצב מעניינת לפיה שני-שלישים מהגברים תומכים בשימוש ברובוטים כאלו, בעוד שני-שלישים מהנשים, אשר השתתפו בסקר מתנגדות לכך. אולם, בדבר אחד 86% מהנשאלים מסכימים, וזה על כך שרובוטים יהיו מסוגלים להעניק לאדם סיפוק מיני. נתונים אלו מראים כי יחסים מיניים עם מכונות אינם דבר מופרך בעיניהם של בני אדם רבים. לאחר מצע ראשוני הדיון בדו"ח מופנה לשאלות האתיות הגדולות, שיש לענות עליהן לאור הנתונים הראשוניים. בין הסוגיות הרבות אשר הועלו בדו"ח, ואשר אני ממליץ לעיין בהן כאן, קיימת נקודה אחת – המופיעה בכמה שאלות באופנים שונים – עליה ארצה לדבר כאן, והיא האם השימוש ברובוטים משחית את המשתמש במישור המוסרי.

עיקר "תעשיית האהבה הרובוטית" מופנית לקהל הגברי. הדבר נובע, כנראה, כתוצאה מאותם נתונים שהבאנו קודם. הרעיון לקיים יחסים עם מכונה נתפס פחות כדבר מעוות בראשם של הגברים, ולכן הביקוש למכונות מין בדמויות נשיות הוא גדול יותר. זה לא סוד שהתעשייה עובדת על פי ביקוש, והיא תעשה הכל כדי לענות על צרכיו של הלקוח. דמות זו של אישה, הנעשית על פי הזמנה, הינה פסיבית לחלוטין כלפי גחמותיו של הגבר המזמין, ומאפשרת ביצוע פעולות אלימות במהלך היחסים – אונס, הטרדה מינית וזנות; במקרה הזה, בו אין נפגעים אנושיים מפעולות אלו, השאלה המוסרית כבר אינה מובנת מאליה. דוגמה לכך, המובאת בדו"ח, היא של רובוטי-מין שכבר נוצרו, אשר מתוכנתים להביע אי-הסכמה והתנגדות למגע באזורים האינטימיים. בהנחה כי רובוטים שכאלו אינם בעלי סוג כל-שהוא של תודעה – והנחה זו אינה ברורה כלל, ויש דיון רחב בחוגים של פילוסופיה של ה-mind על מה מכונן תודעה, והאם קיימת תודעה מלאכותית – עצם האקט אינו בעייתי מבחינה אתית, שהרי אין נפגעים. הדבר שקול לאונס של עוגת תפוחים. אבל מה קורה אחרי? מה קורה בראשו של אותו אדם שאנס רובוט מבחינת האופן בו הוא תופס כעת את מושג האונס? מה קורה בראשו, כאשר הוא מביט אל ישבנה של המזכירה הצעירה במשרד והפעולה של להכות עליו בחוזקה אינה שונה מהותית מזו שהוא מבצע עם הרובוט?

נקודה נוספת שעולה מן הדו"ח של ה-FRR היא על רובוטים בדמות ילדות בנות שבע. קיים ויכוח בנוגע לשאלה האם רובוטים מסוג זה מהווים תחליף לא מזיק לאנשים בעלי נטיות פדופיליות, או אף אפשרות לטיפול דרכם. אולם כאן במיוחד, יותר מאשר במקרים הקודמים אשר העלינו, תחושת הסגת הגבול המוסרי יוצרת בקרבנו תחושת מחנק שקשה להתעלם ממנה; וככל שאנחנו עולים מדרגה, באמצעות עוד ועוד דוגמאות, נדמה כי זהו תחום מסוכן עבור השלמות המוסרית של כל אחד ואחת מאיתנו. השאלה אם עכשיו, ברגע האקט, מישהי אכן נפגעת, אינה רלוונטית כאשר אנו מבינים את הנזק הפנימי הכביר שנוצר.

פרופ' נואל שארקי, מיוזמיו וכותביו של הדו"ח, בראיון ל-,BBC קורא לקביעות בחוק כנגד השימושים המשחיתים הללו ברובוטיקה המינית. לעמדה זו אני מתנגד, שהרי לוחמה מוסרית הינה לוחמה פנימית – היא תהליך של כל אחד ואחת עם עצמו/ה על מנת להפוך לאדם טוב יותר, ראוי יותר. ברבדים פנימיים אלו, קביעות ממשלתיות ראויות להיזרק לפח האשפה. מדובר בשאלה של חינוך, הן עצמי והן סביבתי. עלינו לבצע רפלקציה על הנושאים הללו, ולקבוע כיצד אנו רוצים שחברתנו תיראה; לחשוב לאיזה סוג של גחמות או נטיות מיניות ראוי שנעניק את הערכתנו המוסרית. וכעת, לאלו מכם שחושבים שעלייתה של התעשייה הפוטוריסטית הזאת, אשר מופיעה בפנינו בעיקר בסרטים וסדרות, עוד רחוקה מלתפוס נתח חשוב בתרבות הצריכה שלנו – אז ראשית כל, המציאות מראה אחרת; ושנית, גם היום עלינו לשאול את עצמנו את אותן השאלות שעולות בראשנו, כאשר אנו צורכים פרסומות ופורנוגרפיה או סתם כך משוטטים ברחוב. אין הבדל עקרוני בין להיות עד לשימוש ברובוט מיני לצרכי אונס, ובין להיות עד לתקיפה מינית ברחוב ולהישאר אדיש לה.


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.