בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

רדיקליזם מגדרי: בואו נדבר על סבל במקום על דיכוי...

רדיקליזם מגדרי: בואו נדבר על סבל במקום על דיכוי

,
בחודשים האחרונים ישנה מגמה הולכת ומתרחבת של עיסוק בדיכוי ה'גבריות' והגברים בעולמנו. ובכן, בחינה של הטיעונים העומדים בשורש מגמה זו עשויה ללמד אותנו דבר או שניים על השיח המגדרי בכלל, ועל זה הפמיניסטי בפרט.

בזמן האחרון התפרסמה כתבה ב'גלריה' של הארץ, אשר סקרה, בין השאר, את הסרט של קייסי ג'יי, "הגלולה האדומה" (The Red Pill). הסרט סוקר את התהליך שהבמאית עברה, בעקבות תחקיר שערכה על אודות התנועות לזכויות הגבר בארצות הברית – תנועות שלא פעם מתנגדות באופן נחרץ ובפומבי לתנועות הפמיניסטיות השונות. הסרט עורר לא מעט הדים ומחאות, משום שבמהלכו הבמאית אט-אט משתכנעת – גם אם לא באופן מוחלט – בצדקת הטענות של ארגוני הגברים, עד שבסופו היא מכריזה שכבר אינה מזהה את עצמה כפמיניסטית.

הטענות הללו, של ארגוני הגברים, מתרכזות בחשיפת הסבל שגברים נאלצים לחוות בעולמנו, בשל היותם גברים. כך, למשל, הם טוענים שגברים הם אלו שנאלצים להקריב את עצמם במלחמות; הם אלו שנפצעים ברוב תאונות העבודה. אולם הטענה הבולטת ביותר בסרט נוגעת ליחסם של בתי המשפט כלפי גברים בעת הליכי הגירושים, תוך שימת דגש על חלוקת המשמרות על הילדים. הציבור הישראלי נחשף לאחרונה לטיעונים דומים מפיו של ד"ר גבריאל בוקובזה, בספרו 'הדרמה של הגבריות החדשה'.

עם זאת, לא הטיעונים והדוגמאות הם אלו שמשכו את תשומת לבי, אלא סגנון הטיעונים והשפה בה השתמשו הדוברים. לשם המחשת סגנון הדיבור האמור בקרב החוגים הללו, אפנה לפסקה מאפיינת מדבריו של גבריאל בוקובזה, בראיון שהעניק לרענן שקד:

'גברים מאמצים לעצמם דימוי כוזב של חזקים, פריבילגים, בעלי יכולות שלנשים או לילדים אין, וככה הם מתנהלים בעולם. אבל כשאתה מסיר את המסכה הזו, אתה רואה שהם בעצם מנוצלים, מדוכאים, מוחלשים, קורבנות; חווים כל הזמן מניפולציה כלפיהם. הם רק לא מספרים לעצמם שזה ככה, ולכן אנחנו מסתכלים על הדיכוי הכי שקוף שיש'.

המושגים הללו, ועוד שלל ביטויים מאותו השדה הסמנטי – פריבילגיה, דיכוי, ניצול, הסללה וכיוצא באלו – חוזרים ונשנים בדבריו של בוקובזה בעומדו על במות שונות, וגם בסרט המדובר; מושגים אלו לקוחים מהזרמים הרדיקליים והמרקסיסטיים בקרב הפמיניזם. ההנחה שעומדת בבסיס השימוש במושגים אלו היא שהעולם מתחלק למדכאים ולמדוכאים, פריבילגים ולא-פריבילגים, מנצלים ומנוצלים. בשל אופיים של השיח ושל הטענות, יש הרואים את התנועות לזכויות הגבר כמעין ריאקציה לתנועות הנשים. לטענתם של אלו, הגברים, אשר חשו אי-נוחות בשל ערעור מעמדם הפריבילגי, בחרו לאמץ לעצמם את אותו השיח, וזאת על מנת להגן על מעמדם הפריבילגיה, תוך השתקת ההאשמות המוסריות שהשיח הפמיניסטי מטיח בהם. מנגד, גם בוקובזה וגם הדוברים השונים המוצגים בסרט מאשימים לא פעם את התנועות הפמיניסטיות בשימוש ציני במושגים הללו, שכן לטענתם דווקא הגברים הם אלו שמדוכאים וסובלים.

אך כאשר בוחנים את הטיעונים עצמם, ולא מתמקדים בספקולציות על אודות המניע של הצדדים השונים, מתברר כי יש אמת בטענותיהם של שני הצדדים. אכן, נשים מופלות לרעה לעיתים קרובות – הן חוות הטרדות מיניות ואונס בהיקפים בלתי-נתפסים, ומופלות לרעה הן במסגרת המדינית והן במסגרת המשפחתית. לעומת זאת, האתוס הגברי פוגע לא מעט בגברים עצמם – הם אכן נהרגים יותר במלחמות, מתאבדים יותר, ובמהלך חייהם מתבקשים לא פעם להדחיק את רגשותיהם. כאמור, ברגע שקבוצה אחת מדוכאת, משמעות הדבר היא שהקבוצה שמנגד היא המדכאת. ובכן, אם כך הוא הדבר, אז מי הוא המדכא ומי המדוכא?

כאשר נתקלים בשתי טענות שהן לכאורה סותרות מצד אחד, אך מצד שני יש בהן קורטוב של אמת – כנראה שיש בעיה בהנחת המוצא; במקרה זה, בו כל צד טוען שהוא מדוכא על ידי הצד השני, נראה כי הבעיה היא בהנחת המוצא – כלומר, הבעיה היא בהנחה, לפיה סבל של קבוצה אחת חייב לנבוע מדיכוי שמפעילה קבוצה אחרת. במילים אחרות, העובדה שיש אמת בשני הצדדים מראה שההנחות של השיח עצמו הן אלו שיוצרות את הבעיה. במקום לדבר על מדכאים ומדוכאים עלינו פשוט למצוא את מקור הסבל של כל אדם ואדם ולעזור לו להשתחרר ממנו. כל תיאוריה כוללנית על אודות ה-'פטריארכיה' או ה-'פמיניציות' מתעלמת מן הסבל של הצד השני, משום שהיא מניחה, כפי שכבר הזכרנו, שהעולם נחלק למדכאים ומדוכאים. במקום זאת, עלינו לאמץ שיח מתון וריאלי יותר, אשר מחפש בכל פעם את האשמים הרלוונטיים. אני לא שולל באופן קטגורי את השימוש בשיח המדובר, אך חשוב לשים לב כי גם בסיטואציה מסוימת קבוצה אחת מדכאת קבוצה אחרת, אין זה אומר שבסיטואציות אחרות אותה הקבוצה המדכאת אינה סובלת אף היא מדיכוי.

במקום שניאלץ להכריע בין טענות הפמיניזם המרקסיסטי-רדיקלי – לפיהן הנשים הן אלו שמדוכאות, ואילו הגברים הם אלו שמדכאים; ובין טענותיו של בוקובזה ודומיו, לפיהן הגברים הם אלו שמדוכאים ואילו הנשים הן אלו שמדכאות – עלינו לבחון כל טיעון לגופו. אם נפעל בדרך זו נבין שהמציאות היא מורכבת הרבה יותר מאשר הדיכוטומיה הפשוטה שמוצגת על ידי שני הצדדים הללו. במקום שני מעמדות – פריבילגי ולא-פריבילגי – נגלה שהמציאות הרבה יותר דומה לסבך שלך חוטים: אנשים סובלים מכל מיני סיבות, לעיתים בשל דיכוי מודע ואכזרי, לעיתים בעקבות טעויות אנוש, ולעיתים אין אדם או קבוצה מסוימת שיצרו את הסבל. כל שעלינו לעשות הוא לזנוח את השיח המרקסיסטי-רדיקלי, ולבחון כל מקרה לגופו במטרה למנוע כמה שיותר סבל.  

סרטון של גבריאל בוקובזה:

קרדיט לתמונת קאבר: Patrik Theander, Leo Hidalgo


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.