בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מדוע אנחנו לא משלמים על מה שחשוב לנו?...

מדוע אנחנו לא משלמים על מה שחשוב לנו?

,
אנחנו מגיבים, צועקים, לעיתים אפילו מפגינים. אך משום מה, כחברה, אנו מסרבים להשקיע כסף כדי לקדם את האג'נדות שלנו. מדוע, והאם קיים פתרון?

 

ב-23 בינואר, חתם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על שלושה צווים. אחד מאותם צווים השיב את המדיניות הקרויה "מדיניות מקסיקו סיטי", אשר אוסרת על מימון פדרלי של ארגונים שמממנים הפלות, מספקים אמצעי מניעה או מידע המאפשר את "תכנון המשפחה" ברחבי העולם. התנאי בצו פשוט – התחייבו לא לספק מידע על תכנון המשפחה, הפלות או אמצעי מניעה, ותקבלו את המימון. במידה שלא, המימון הפדרלי ישלל. אין מדובר במדיניות חדשה – הצו הוחל לראשונה בידי רונלד רייגן, ומאז בוטל ע"י ממשלים דמוקרטיים (קלינטון ואובמה) והושב על כנו בידי נשיאים רפובליקנים (בוש האב ובוש הבן).

חרף זאת, ועל אף העובדה שגם ארגונים בינ"ל טוענים כי השבת הצו על קנו הייתה "עובדה מוגמרת" מרגע שטראמפ זכה, נדמה שהפעם לטענתם, ההשלכות רחבות בהרבה. אם בעבר השלכות הצווים היו בסך של כ-600 מיליוני דולרים, כעת המספר עומד על 9.5 מיליארדי דולרים, משום שהוא לא אוסר רק את המימון של אותם תכנים, אלא גם את המימון לשאר פעילות הארגונים.

העיתונות העולמית והרשתות החבריות הקימו קול זעקה רם. הצו מכונה ""global gag rule, או בעברית "חוק ההשתקה העולמי". הפגנות התקיימו, כתבות נכתבו, ואף ממשלת הולנד החליטה להקים קרן לשם מימון ההפלות ברחבי העולם במקום המימון האמריקאי שישלל בעקבות הצו החדש.

ארגונים בין לאומיים מעריכים שתוצאותיו הצפויות של הצו הן הרסניות ברמה הכלכלית -מצרפית. כך, הוא עתיד לאפשר 6.5 מיליון הריונות בלתי רצויים, ו2.1 מיליון הפלות לא חוקיות. קיים קונצנזוס מחקרי ברמה הבינ"ל, שהאפשרות להפלות, אספקת מידע חיוני לשם תכנון המשפחה ואמצעי מניעה, מייצרים תועלת כלכלית רחבת היקף. אמצעים אלה חוסכים תשלומים רבים, שבלעדיהם נופלים על שכמן של הממשלות במדינות השונות. יתרה מכך, כל האמורים לעיל חוסכים לארגונים בינ"ל את הצורך לסייע לאוכלוסיות מוחלשות במדינות עולם שלישי, ומוזילה עלויות של שירותי בריאות והפצת מחלות.

חרף כל זאת, נשאלת שאלה יסודית, אשר לטעמי איננה נשאלת מספיק בציבוריות שלנו – למה שהמדינה תשלם על זה? לכאורה, טענות רובניות שונות גורסות שהריבון, בין אם מדובר בפרלמנט או נשיא או ממשלה, הוא המייצג את רצון רוב העם. למרות שהדמוקרטיה מבקשת להגן באופן משמעותי גם על המיעוטים, בסוף "הרוב קובע".

כאשר הרוב סבור כי אל לה למדינה להתערב ולממן הפלות, מדוע עלינו לדרוש ממנה לממן זאת, בשעה שאנחנו מסרבים לעשות כן בעצמנו ולפעול לממן את אותן עמותות מכספים פרטיים? אמנם, ניתן לטעון, ברמה גבוהה יחסית של סמך, שאם הצו הנשיאותי של טראמפ יוותר על קנו, מדובר בראשית הדרך לקראת חקיקת חוקים חדשים בתחומי ארה"ב עצמה, שתאסור על הפלות; ניתן לטעון שארה"ב היא מובילה גלובלית, וכי הפגיעה שנרשמת ברחבי העולם כאשר ארה"ב מפסיקה את הסיוע שלה באופן גורף, היא משמעותית מאין כמוה; אפילו אפשר לטעון, שנוצרת אנומליה מוסרית בין העובדה שארה"ב ממנת תקציבי ביטחון של מדינות ברחבי תבל, אך מסרבת לממן מכספים פדרליים תוכניות שתכליתן קידום זכויות האישה, בריאותה וחופש הבחירה שלה.

אין תכליתה של רשימה זו לדון או להתמודד עם כל האמור לעיל. תכליתה של רשימה זו אחת היא, והמקרה של טראמפ הוא רק הטריגר כדי לשאול את השאלה היסודית – מדוע אנחנו לא משלמים על זה בעצמנו? התפיסה החברתית המגולמת הן ברשתות החברתיות, בהפגנות ובמאמרי העיתונות בישראל וארה"ב, מבטאת תפיסה לפיה זה תפקידה של המדינה לשלם. אפשר אפילו לחשוב שזו חובתה. מדובר בתפיסת יסוד, אשר אותם כותבים נמנעים מלאתגר.

פילוסופים פוליטיים רבים, דוגמת אלכסיס דה טוקוויל ופרידריך האייק, כותבים רבות על החברה האזרחית ועל חשיבות המסורת החברתית. הם מייחסים כוח אדיר לחברה האזרחית, לכוח של כל פרט עצמו לשנות את המציאות ולעצב אותה כראות עיניו. ואכן, ההפגנות מאז מינויו של טראמפ לנשיא מעידות על העובדה שהאמריקאים אכן מעוניינים לשנות את המציאות. הפגנות בניו יורק של ארגון שוכרי הדירות מעידים על זה גם כן. נדמה שכולם מוכנים לשנות את המציאות. נדמה שאנשים אפילו מוכנים להשקיע מזמנם ומרצם כדי לעשות זאת, בדרך של כתיבה, עיתונאות ופעילות ברשתות החברתיות. אפילו קיימים יחידי סגולה המוכנים לכלות את זמנם היקר ולצאת לרחוב להפגין. אבל, כשזה מגיע להוצאת כסף ממש מהכיס הפרטי, ולהעבירן לשם קידום המטרות שחשובות לנו, קשה למצוא את אותה נכונות בקרב הפרטים.

מרבית הארגונים הפילנתרופיים בעולם נהנים מתמיכה כספית של מדינות, כפי שהובא לעיל או של אילי הון, דוגמת מארק צוקרברג, ביל גייטס וורן באפט, אשר משקיעים את מרצם וכספם במימון הסוגיות שחשובות להם. אבל, לכל הפחות בחברה הישראלית החילונית, אין נכונות כזו מצד האזרחים הפשוטים, בני המעמד הנמוך. הרי אם כולנו נתרום סכום פעוט, 10 שקלים מידי חודש, נוכל לגייס בנקל סכום משמעותי שיאפשר לנו לקדם את המטרות שחשובות לנו. הכל כבר שם – הארגונים, המטרות, הכוונות, רק נשאר לתרום.

במובן הזה ניתן ללמוד שיעור מאלף מהחברה החרדית. מערך הגמ"חים – מערך גמילות החסדים הוא עצום בהיקפו, ונשען על תרומות מחרדים מרחבי תבל, ולאו דווקא בעלי הון. איש איש תורם כפי יכולתו, והמוסד הזה מאפשר את פעילותם של ישיבות, בתי תמחוי ושלל מוסדות חברתיים.

קל מאד לדמיין מה היה קורה אם החברה החילונית, או החברה הישראלית בכללותה, הייתה פועלת באופן דומה. יכולנו מחד לקדם מטרות שחשובות לנו, ואף לשפר את מצבנו – הן במובן הכלכלי והן במובן הנפשי, שהרי אדם שמח ומסופק כאשר הדברים שחשובים לו מושגים. מאידך, היינו יכולים להעלות שורה של טענות חזקות בדבר הצורך לצמצם את עול המס המוטל על החברה, לבנות מחדש את מערכת המס כך שעיקר המס העקיף לא יוטל עוד על החלשים בחברה, ואף להצדיק מיקוד משמעותי יותר של השירותים הממשלתיים, לשם שיפור ההסתברות שאלה יהיו יעילים יום אחד.

המכשול הגדול ביותר העומד בפנינו, הוא כמובן בעיית הפעולה המשותפת. בספרו הקאנוני מ-1965, מנסור אולסן דיבר בדיוק על בעיה זו. תרגום עברי שמצאתי של מסקנתו העיקרית, ממצה את הבעיה בצורה חדה:

בקבוצה מספיק גדולה של אנשים, תרומתו של כל פרט היא בלתי מורגשת. מכל בחינה מעשית, אם אדם אחד יחליט להשקיע את מרצו בעיסוק אחר כלשהו, לא תהיה בכך כל פגיעה במאמץ הכולל. מכיוון שכל אדם עושה את החישוב הזה בעצמו, בסופו של דבר רק מתי מעט נשארים בתוך הקבוצה – אלו שפרישתם כבר תגרום לפגיעה ברורה ומובהקת ביכולת של הקבוצה לתפקד. לפיכך, גם בחברה אלטרואיסטית, קבוצות תתנודדנה על סף ההגדרה של "קבוצה גדולה". מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח.

אז איך מתגברים על הקושי? איך הופכים את החברה שלנו לכזו המאפשרת השגת מטרות חברתיות משמעותיות, באמצעות פעילות משותפת וחברתית? איך אנחנו מקדמים את היכולת של הקבוצה לעבוד יחד, ולהציב אלטרנטיבה משמעותית לאמירה "המדינה צריכה לשלם".

פתרון חדשני ומעניין, שהחל לצבור תאוצה בשנים האחרונות הוא 'social impact bonds'. מדובר במודל אשר צובר תאוצה בעיקר בבריטניה, ובשבוע שעבר הושקה לראשונה בישראל לראשונה בישראל. הקונספט הוא פשוט למדי – המשקיעים מעבירים כספים באמצעות רכישת אגרת חוב זו, שאיננה סחירה (בשונה מאגרת חוב רגילה). הכספים מועברים לשם קידום הפרויקט. אם הפרויקט מצליח בשיעור מסוים אשר נקבע מראש בהסכם ההשקעה, הסכום הכספי שנחסך/נוסף לארגון בזכות הצלחת הפרויקט, מועבר לידי המשקיעים כהחזר וכתשואה פנימית.

דוגמה לכך היא הפרויקט למניעת נשירה מהאקדמיה. המשקיעים יממנו את הפרויקט, ובמידה שאחוז הנשירה יקטן בגובה של לפחות 35 אחוז, הכסף הנוסף שיכנס למוסדות הלימוד באמצעות שכר הלימוד של אותם סטודנטים, ישמש לשם החזר ההשקעה למשקיעים בתוספת תשואה פנימית מסוימת.

מדובר על כלי פשוט ומרתק, בדרך לאפשרות לפתור את בעיית הפעולה המשותפת, ולאפשר לנו לפעול בצורה איכותית כחברה אזרחית. לכאורה, מדובר בתפיסת שתי ציפורים במכה אחת – הן קידום פעילות חברתית באופן וולונטרי בידי הפרטים, והן אפשרות למקסום התועלת של הפרט. מעניין מתי, במקום להפגין בדבר הצורך של המדינה "לשלם", פשוט ננפיק אג"ח חברתית, ונסתדר לבד. היום הזה, יהיה היום בו נוכל ברצינות לטעון שהמדינה לא צריכה להתערב.


אהוד אפרים

חבר מערכת האתר. סטודנט למשפטים באוניברסיטת ת"א, בוגר תואר ראשון בכלכלה והיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. מנכ״ל מרכז עומק - המכון לעיצוב מדיניות וחקיקה, הפועל להעמקת החשיבה והאיכות בתהליכי עיצוב מדיניות ציבורית וחקיקה, משמש כעוזר מחקר של פרופ' ישי בלנק ושל פרופ׳ דניאל פרידמן, טרום מתמחה במשרד בוטיק מסחרי בת"א, ומכהן כסיו"ר פורום הסטודנטים למשפט ועסקים.