בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ביקורת ספר: מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?...

ביקורת ספר: מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?

,
ספרו החדש של ארז תדמור הוא חובת קריאה לכל מי שרואה בעצמו שמרן, או שמעוניין להבין את הבעיות המרכזיות המונעות מהימין לממש את שאיפותיו במציאות הפוליטית. עם זאת, על אף חשיבותו, הספר אינו חף מטעויות עקרוניות ומהותיות.

מדוע, למרות שאנחנו מצביעים לימין, אנחנו מקבלים מדיניות שמאלנית? כיצד זה, שלמרות שמפלגות הימין נמצאות בשלטון קרוב לארבעה עשורים, זהו השמאל שבפועל שולט במדינה? שאלה זו היא ככל הנראה שאלת מיליון הדולר של הפוליטיקה הישראלית, ועמה ביקש להתמודד באומץ ארז תדמור, מן המבריקים שבשמרנים הישראלים, בספרו החדש. התשובה לשאלה המעטרת את כריכת הספר "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?" היא פשוטה מאין כמותה, ובכדי להבינה עלינו להתחיל מן ההכרה בכך שהפוליטיקה היא שדה פעילות הרבה פחות חשוב ממה שנדמה לנו. המאבק הפוליטי, טוען תדמור בספרו, הוא בסך הכל נגזרת של זירת מאבקים רחבה ומקיפה יותר, נגזרת של מלחמת רעיונות שבה הימין מפסיד תדיר. בפשטות, בעוד שהימין מושל בכנסת, השמאל הישראלי שולט בזירה האינטלקטואלית ובכל מוקדי הכוח התרבותיים וחברתיים שאינם נבחרים, ובכך ממשיך את שליטתו: "כשכל מוקדי הכוח המשפיעים על הפוליטיקה הישראלית נשלטים ביד רמה בידי אליטות השמאל, תבוסתו של הימין ידועה מראש, גם אם ינצח בקלפי", קובע תדמור. בין אם מדובר בעולם התקשורת או התרבות, בפקידות הבכירה, באקדמיה או במערכת המשפט – השמאל נהנה מהגמוניה רעיונית המאפשרת לו להמשיך ולשלוט על אף כישלונותיו החוזרים ונשנים בקלפי. צדו השני של המטבע הוא כישלונו המחפיר של הימין ביצירתה של חלופה אידאולוגית ורעיונית משמעותית להגמוניה האינטלקטואלית של השמאל. "בכאב רב", כותב תדמור, "חייבים להודות שהימין הישראלי לא השכיל לטפח מוסדות ואליטה אינטלקטואלית". עקב כך, "כבר שנים שהאליטה בישראל מסובבת על האצבע הקטנה את האנשים שבטוחים שהם בשלטון, אך אינם שולטים בדבר ממשי". המאבק האמתי המתחולל בישראל הוא, על כן, מאבק על הון תרבותי.

כישלון הימין במלחמת הרעיונות

בעיניו של תדמור, המשמעות של המשך שליטתו של השמאל על אף שרוב העם רוצה דווקא בשלטון הימין היא ריסוק הדמוקרטיה. הוא מציין בספרו כי "הנחת היסוד שאנו חיים בדמוקרטיה הפכה, בעשורים האחרונים, ללא יותר מאשליה אופטית וחזיון תעתועים". לפי תדמור, מיד לאחר עלייתו של מנחם בגין לשלטון, החלו אליטות השמאל להעביר סמכויות שלטוניות מידי הרשויות הנבחרות לידי גופים ממונים שאינם נבחרים. מהלך מתוחכם זה הוביל לכך שבכל מוקדי הכוח שאינם נבחרים נמצא, לדבריו של תדמור, "אליטה" אנטי-ציונית, אנטי-מערבית, פרו-פלסטינית ופוסט-מודרנית: "השורה התחתונה בתחום התרבות, כמו גם באקדמיה ובברנז׳ה התקשורתית, זהה. הפרופסורים הבכירים, ראשי המחלקות… הבמאים והמחזים… כולם מגיעים מאותם אזורי חיוג, מאותה שכבה סוציולוגית ומאותם מעגלים פוליטיים".

את בית המשפט העליון ובראש ובראשונה את השופט בדימוס אהרון ברק – הנבל הראשי בספר, לצד מנחם בגין ונסיכי הליכוד – מאשים תדמור בפוטש אנטי דמוקרטי, פוטש שבא לביטויו המלא ב-17 למרץ 1992, היום שבו אישרה הכנסת את חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. ביום זה, כך לפי הנרטיב שטווה תדמור, הפך בית המשפט לריבון האמתי על מדינת ישראל. בית המשפט העביר את השלטון במדינת ישראל מידי הממשלה והכנסת לידיו שלו ובכך יצר מצב אבסורדי שבו מי שמחזיק בסמכות (בית המשפט) אינו נושא באחריות (כאשר דברים משתבשים, זוהי ממשלת ישראל שנושאת באחריות). בניגוד לטענת השמאל לפיה בית המשפט הוא גילומה ומגינה של הדמוקרטיה, תדמור טוען כי אין איום חמור יותר לדמוקרטיה ולשלטון החוק מאשר מתן כוח מופרז ובלתי מוגבל לרשות השופטת. העובדה הפשוטה והעגומה לדבריו היא שגורלם וחייהם של אזרחי ישראל אינם מעוצבים עוד בידי הכנסת או הממשלה שבהם בחרו אלא "בידי אליטה כוחנית ומתנשאת, שאינה נושאת באחריות ואינה נדרשת לשלם מחיר על יהירותה". אהרון ברק אינו מגן הדמוקרטיה בחשבונו של תדמור, אלא מחריבה. דיקטטורה נאורה טובה אולי מדיקטטורה שאינה-נאורה, אך היא עדיין דיקטטורה.

הסיפור שמספר תדמור אודות המהפכה החוקתית שעברה ישראל רחוק מלהיות חדש, והקורא יוכל למצוא דין וחשבון מלא, מקיף ומורכב הרבה יותר של הסוגיה בשני ספריו של הפרופסור דניאל פרידמן "הארנק והחרב: המהפכה המשפטית ושברה" ו"לפני המהפכה: משפט ופוליטיקה בעידן התמימות". לא בביקורתו על בית המשפט מצוי אם כן החידוש בספרו של תדמור אלא דווקא בביקורתו על הימין הישראלי. תדמור מגנה בספרו את רפיסותו של הימין הבאה לידי ביטוי בכישלונו להצמיח אליטה אינטלקטואלית שתעצב את גבולות השיח הפוליטי והחברתי. לדבריו: "הכישלון בהפיכת ההצלחה בבחירות לממשל ימין אמתי נובע, בראש ובראשונה, מרפיון אינטלקטואלי וממערך הגותי דל. הימין הישראלי נכשל ביצירת המעוזים האינטלקטואליים התוססים, היוצרים כתבי עת, ניירות עמדה, ספרים ותכניות מדיניות". כישלונו של הימין נובע כאמור מחוסר הבנתו שהמלחמה האמתית בשמאל היא מלחמה רעיונית ולאו דווקא פוליטית. לו היה מבין זאת, לא היה מפנה מחנה הימין את עיקר משאביו להקמת התנחלויות כי אם להקמת מכוני מחקר. תדמור תוהה ואינו מצליח להבין מדוע לא קמה פעולה שיטתית ונמרצת של הימין בתחום הרוח והמוסדות החוץ-פרלמנטריים. נדרש הרי כל כך מעט בכדי לכולל שינוי, כותב תדמור, ״אך הימין עדיין ממשיך לפעול באופן שבלוני, בקיבעון מוחלט, כאילו יו״ש וההתנחלויות הם הנושאים היחידים שעל סדר היום". זוהי תובנה חשובה מאין כמותה.

ביקורתו של תדמור על רפיסותו האינטלקטואלית של מחנה הימין בישראל מתנקזת לכדי שחיטתה של פרה קדושה – מורשת בגין. תדמור רואה במורשת בגין אבן רחיים על צווארו של הימין. "בגין לא הבין בכלכלה, ולא ייחס לה חשיבות רבה" הוא כותב ומוסיף כי "האמת העגומה היא שמנחם בגין היה נטול השכלה רצינית בתחומי המחשבה המדינית, הפרדת הרשויות, איזונים ובלמים וסדרי ממשל תקינים". לאור זאת, תדמור קורא למחנה הימין להבין מחדש ולאמץ את השקפתו הליברלית הקלאסית של גיבורו הראשי – זאב ז׳בוטינסקי: "מנחם בגין אמנם ראה את עצמו תמיד כתלמידו של זאב ז׳בוטינסקי, אך ז׳בוטינסקי מעולם לא ראה במנחם בגין את תלמידו המובהק או המוצלח", קובע תדמור בנחרצות.

התקפה חסרת עידון

איבתו של תדמור לשמאל היא תהומית ממש ומתחרה בה רק איבתו לנסיכי הליכוד שאותם הוא מכנה לאורך הספר כ"חסידים שוטים" הסובלים מרגשי נחיתות, פוליטיקאים שעברו אילוף והצמתה בידי השמאל, אנשים ש"בגרותם מביישת את הוריהם הנחושים". תדמור משתמש רבות במונחים קשים וגסי רוח מסוג זה וטוב היה עושה לו נמנע מהם. את בית המשפט העליון הוא מכנה כ"חונטה"; את אהרון ברק כ"רודן"; לאליטה התרבותית של השמאל הוא מוסר שסטלין היה גאה בפועלה; את ארגוני החברה האזרחית של השמאל הוא מבטל כ"מערך ארגוני בובה במימון זר"; על בגין הוא כותב כי הדבר הראשון שעשה כאשר נבחר לראשות הממשלה היה ״לירות לדמוקרטיה כדור בראש״; את הפוליטיקאים המובילים של הימין הוא מכנה כ"חדלי אישים אכולי רגשות נחיתות" וכ"עבדים נרצעים" ואף מקביל בין קרבנותיו של סטלין לבין קורבנות תהליך השלום הישראלי. שפה גסה שכזו פוגעת לא רק במסר הבסיסי של תדמור והנכון בעיני (אני סבור שהוא צודק לחלוטין בביקורתו על בגין ונסיכי הליכוד, כמו גם בביקורתו על אי-ההבנה של הימין בדבר טבעו של המאבק בין ימין לשמאל) אלא אוטמת את אוזני אותם הקוראים המבקשים להשתכנע ואף פוגעת ברוח הדמוקרטית עצמה – רוח של שיח שקול הנמנע מגידופים, פתוח לביקורת, ער לחילוקי דעות פוליטיים עקרוניים ולגיטימיים ומתבסס על עוצמתם של טיעונים המדברים בזכות עצמם.

הרושם המתקבל מהספר הוא שתדמור לא רואה בשמאל יריב רעיוני לגיטימי כי אם מחנה בזוי הראוי לגנאי והוקעה. הוא אמנם מוחה, ובצדק, על כך ש"השמאל האקדמי דוחה את רעיון הפלורליזם, הסובלנות והדמוקרטיה, ודבק ברעיון הפונדמנטליסטי שלפיו הוא מחזיק באמת האחת והיחידה". הוא גם מצביע נכונה על סגנונו הגס של השמאל שבו נתקל כל איש ימין: "אם התכונה המאפיינת של הימין בישראל היא נרפות, הרי שהמאפיין המרכזי של השמאל הוא בריונות… הבריונות הגסה הזו מכוונת ליצירת דה-לגיטימציה של היריב, לרידוד השיח הציבורי, להצפתו ברגשות של מיאוס ושנאה ולהפיכת הדיון החופשי… לבלתי אפשרי". דא עקא שתדמור פשוט משכפל מימין את אותו הסגנון שהוא מגנה. בדומה לשמאל שתדמור מתאר, הוא עצמו "אינו מנסה למצוא חן, להתנחמד, לקרב לבבות, להתחנף או לחתור לאחדות. הוא בא לנצח- ובכל דרך אפשרית".

השמאל הישראלי כאנשי קש

אחת מהבעיות המרכזיות בספרו של תדמור היא ההגחכה שהוא מבצע לעמדה הפרוגרסיבית, לשמאל בכלל ולזה הישראלי בפרט. תדמור מתאר את הפרוגרסיביות ואת מחנה השמאל בצורה שטחית ופשטנית. הוא יוצר לעצמו דחליל הקרוי "שמאל" או "פרוגרסיביות" וחובט בו במרץ. השמאל בחשבונו של תדמור הוא "נאיבי", "מסוכן", "לא רציונלי", "אובססיבי", "אוטופיסטי", "מנותק מהמציאות", "צדקני", "משיחי", "דתי" וכדומה. אנשי השמאל הם כל אותם האנשים הסבורים כי האדם הוא "טוב מיסודו" או "פרא אציל"; אלו הן בריות עגומות שלא מכירות באמיתות טריוויאליות, כגון העובדה שתוקפו של פתרון תמיד תלוי בנסיבות; אלו הם חדלי אישים המבקשים "לסלק את השיבוש הבסיסי בעולם ולכונן סדר רציונלי ותבוני". השמאל הם מי שסבורים כי "למקבל ההחלטות יש זכות ואף חובה לכפות את הפתרון המושלם, שאותו השיג בכוח שכלו, על אלה שאינם נאורים" או אותם אנשים שחושבים שבכדי "להשיג את מטרת העל – הגשמת גן העדן של העולם הבא כבר בעולם הזה…ראוי ומוצדק, מבחינת מנהיג השמאל, לנקוט פעולות של הונאה, רמייה והטעייה ככל הנדרש, עד שתושג מטרת העל". למי שקורא את ספרו של תדמור אין ברירה אלא להסיק כי מחנה השמאל אינו מורכב אלא מכת של משוגעים, מחנה שאחראי לכל מה שרע בחיינו. השמאל הוא מעין צורר המשיח, מחנה שטני של ממש השואב את השראתו מדרכי הפעולה של לנין וסטלין בעודו מסניף את הגותם של מישל פוקו ופרנץ פאנון.

דרך אחת שבאמצעותה יכל היה תדמור להימנע מפשטנות זו היא לנסות להבדיל ולהפריד בין השמאל הישן (Old Left) לשמאל החדש (New Left). אין זה כמובן המקום להציג את ההבדלים המהותיים הקיימים בתוך מחנה השמאל. יספיק אם נציין כי השמאל הישן רואה עצמו מחויב לעקרונות הליברליזם, למודרנה ולערכי המערב ומבקש להגשימם, גם אם הוא סבור כי למדינה צריך להיות תפקיד חיובי ממשי למלא בחייו של האזרח. היעדר ההבחנה בין שמאל שיש לו דברים מאתגרים לומר לבין שמאל שעמו לא ניתן למצוא שום מחנה משותף מאפשר לתדמור לצבוע את מחנה השמאל כולו בצבעים של פוסט-מודרניזם, פוסט-קולוניאליזם, אנטי-מערביות ושאר כינויי-גנאי. תדמור מתעלם לחלוטין, ועל כן לא מתמודד כלל, עם הוגים מרכזיים מן השמאל שדוחים ונלחמים באותם הטרנדים האינטלקטואלים הפוסט-מודרניים והאנטי-מערביים שהוא עצמו נלחם בהם, וזאת למרות שאינם מקבלים את המסקנות של המחנה השמרני שאליו הוא משתייך. השמאל האנטי-מרקסיסטי והאנטי-פוסט-מודרני הוא מחנה גדול ומגוון הכולל, בין השאר, הוגים פרגמטיסטים כגון ג׳ון דיואי, סידני הוק, ויורגן הברמאס; ליברלים אגליטריים כגון ג׳ון רולס, מייקל סנדל, רונלד דבורקין וויל קמילקה ויוסף רז; תועלתנים כגון פיטר סינגר וליברלים שונים שצידדו בחברה פתוחה ובסוציאל-דמוקרטיה בו-זמנית כגון ג׳ורג׳ אורוול, ישעיה ברלין וקרל פופר. בימים אלו ממש, אינטלקטואלים שונים שאינם שמרנים כגון סטיבן פינקר וסם האריס מנהלים מאבקים עיקשים כנגד מה שהם מכנים כשמאל "הרגרסיבי". כך שכאיש קש לחבוט בו, הצגה שטחית שכזו של "השמאל" היא כמובן מספיקה, אך המהלך של תדמור כולו חוטא למציאות.

איני יודע אם תדמור מודע לכך, אך לא מעט מהביקורת שהוא מותח בספרו על "השמאל" מגיעה, ובכן, מהשמאל. תדמור מזכיר את ביקורתו המוחצת של ריצ׳רד פוזנר על אהרון ברק, אך פוזנר הוא פרגמטיסט, לא שמרן. תדמור נסמך במשך עמודים ארוכים על ביקורתו של גדי טאוב על הפוסט-מודרניזם, אך טאוב איננו שמרן כי אם מה שניתן לכנות כשמאל-ציוני סוציאל-דמוקרטי. באופן דומה, כאשר תדמור מביע את מורת רוחו (המוצדקת) מהאופן שבו מלמדים את נושא הלאומיות באקדמיה, עליו לקחת בחשבון כי הביקורת המוחצת ביותר נגד גישות "המצאת הלאומיות" בהקשר היהודי-ציוני מוטחת על ידי חוקרים כגון אניטה שפירא, ישראל ברטל וחדוה בן-ישראל – אינטלקטואלים השייכים באופן מובהק לאליטה המפא״יניקית הישנה.

הטיפול הפשטני של תדמור במחנה השמאל מגיע לעיתים למחוזות האבסורד. בקטע שראוי לצטטו בהרחבה, כותב תדמור על מחנה השמאל (מחנה הכולל מאות אלפי אנשים) את הדברים הבאים:

השמאל הישראלי כבר מזמן אינו ציוני. אין כוונת הדברים לומר שכל מצביעי השמאל, או אפילו רובם, מזדהים כפוסט-ציונים. להפך. בקרב אנשי שמאל יימצאו, להערכתי, יותר אנשים המזדהים כציונים מאשר כאלה המזהים עצמם כפוסט ציונים או כאנטי ציונית. הנקודה המכרעת אינה כיצד מזהים עצמם מרבית אנשי השמאל, אלא מהו הכיוון שהשמאל מושך אליו את מדינת ישראל. ובהיבט הזה, השמאל, כמחנה פוליטי הפך למחנה פוסט ציוני. מרכז הכובד הרעיוני והאידאולוגי של השמאל… נטועים עמוק בתוך תפיסת עולם פוסט ציונית, פוסט לאומית ופוסט מודרנית.

הקטע המצוטט לעיל פשוט מבולבל ומרושל מבחינה לוגית. מה תדמור מנסה לומר? שהשמאל אינו ציוני אף על פי שרוב אנשי השמאל מזדהים כציונים? האם עלינו להבין כי אנשי השמאל סובלים מתודעה כוזבת? האם עלינו להבין ש"השמאל" הוא משהו הקיים בנפרד מהאנשים המרכיבים אותו? הקביעה של תדמור אינה שונה מקביעה שמאלנית נפוצה לפיה הימין הישראלי איננו דמוקרטי למרות שרוב אנשי הימין מקבלים על עצמם את כללי המשחק הדמוקרטי, וזאת מפני שהנקודה המכרעת היא לא האופן שבו מזהים את עצמם מרבית אנשי הימין, כי אם הכיוון שאליו מושך הימין את החברה הישראלית- הכיוון של לה-פמילייה, נוער הגבעות ותג מחיר.

החטאה בטיעונים נגד זכויות אדם

בעיה מהותית אחרת בספרו של תדמור היא אופן טיפולו במושגים "דמוקרטיה" ו"זכויות אדם". לכל אורך הספר תדמור מנגיד בצורה מלאכותית את זכויות האדם לדמוקרטיה ובכך יוצר דואליזם מלאכותי. בחשבונו זה או "שלטון העם באמצעות הכרעת הרוב" או "משטר שייעודו הוא לקיים מערכת של זכויות אדם". מה חבל שההנגדה הזו לא מחזיקה מים. שכן, אפילו דמוקרטיה פורמלית צרה בלבד (שבזכותה ככל הנראה טוען תדמור) אינה יכולה להתקיים ללא הישענות והגנה על זכויות אדם שאין לפגוע בהן ללא הצדקה ובאופן לא מידתי, גם על ידי המכניזם הדמוקרטי עצמו. באותה נשימה, קשה לראות כיצד דמוקרטיה יכולה שלא להיות דמוקרטיה מהותית. אחרי הכל, פורמליזם דמוקרטי הוא אינו אלא קישוט חסר ערך ללא קיומם של ערכים דמוקרטים המוטבעים בחברה, ערכים הכוללים הכרה ועידוד של פלורליזם, טיפוח ועידוד שונות, פיתוח ביקורתיות בריאה כלפי מקורות סמכות, נכונות לנהל שיח גלוי ופתוח המסתך על עובדות, ראיות ונימוקים, כמו גם הבטחת סובלנות וכבוד הדדי על אף קיומן של חילוקי דעות קשים. אפילו הפילוסופים היוונים, להבדיל אלף אלפי הבדלות, דיברו אודות "האדם הדמוקרטי" ולא על דמוקרטיה צורנית סתם. בשורה התחתונה, לא משנה כיצד נגדיר או נבין את המשטר הדמוקרטי (בין אם בצורה פורמלית צרה ובין אם בצורה מהותית) זכויות האדם הן תנאי לדמוקרטיה ואין ולא יכולה להיות דמוקרטיה ללא זכויות אדם.

שאלה חשובה שיש להפנות לתדמור היא האם, כאשר הוא תוקף את זכויות האדם כ"עקרונות מופשטים", "אידאולוגיה" או כ"תפישת הזכויות המקובלת על אליטת הנאורים", הוא קורא לנו למעשה להיפטר מזכויות האדם לחלוטין? האם, בדומה לפילוסוף ג׳רמי בנתאם, תדמור רואה בזכויות האדם שטויות חסרות פשר? ואם לא, ואני מניח שלא, כיצד אם כך הוא מצפה מהימין שבזכותו הוא טוען להבין את זכויות האדם? מדובר בעניין עקרוני, שכן המסורת השמרנית שתדמור טוען בשמה שואבת רבות מזכויות מופשטות ועקרונות מופשטים, כפי שיודע כל מי שאי-פעם טרח לקרוא את הכרזת העצמאות האמריקנית ומגילת הזכויות.

מחסור בסקפטיות שמרנית כלפי הדמוקרטיה

תדמור מדבר אמנם בספרו פעם אחר פעם בשם הדמוקרטיה, אך חיבוק דוב דמוקרטי זה רחוק מלהיות מובן מאליו מפרספקטיבה שמרנית. הלהט של תדמור לדמוקרטיזציה לא מתיישב בקלות עם החשדנות השמרנית הבסיסית בדמוקרטיה. ככלל, ההגות השמרנית מדברת בזכותם של שווקים, בעדם של ערכים מסורתיים ובעיקר בזכותה של החירות. באותם המקרים המעטים שבהם מתייחסים הוגים שמרנים לדמוקרטיה, הם עושים זאת לרוב מעמדה ביקורתית. במקרים קיצוניים, כגון במקרה של ההוגה האוסטרי האנס הרמן הופה, הדמוקרטיה אף זוכה לכינוי "האל שאכזיב". החשד השמרני הבסיסי כלפי הדמוקרטיה בא לידי ביטוי מובהק אצל מי שבעיני הוא גדול ההוגים השמרנים- פרידריך האייק. שלא כמו תדמור, האייק דיבר בזכותה של חברה פתוחה (open society) ולאו דווקא בזכותה של חברה דמוקרטית. המחשבה לפיה קיימת זהות והלימה הכרחית בין משטר של חירות ובין המשטר הדמוקרטי היא טעות חמורה. האייק הבין היטב שחברה פתוחה היא חברה שהמערכת הפוליטית שלה היא מערכת "מוכוונת-כללים", להבדיל ממערכות פוליטיות "מוכוונות-מטרה" שבזמננו נוטות להיות חברות דמוקרטיות. כל מי שקרא את "חוקת החירות" או את הטרילוגיה של האייק "חוק, חקיקה וחירות" יודע לומר כי האייק סבר שהדמוקרטיה, כפי שמבינים אותה כיום במערב, היא-היא האיום הגדול ביותר על החירות בעולם המודרני. לכן הוא ניסה להבדיל את  "שלטון החוק" (Rule of Law) משלטון הרוב. כלומר, שלטון החוק ושלטון החקיקה זה לא אותו הדבר, והשמרן תמיד יעדיף את הראשון על פני השני. כפי שציין האייק: "ברור הוא שבני אדם חייבים להגיע להסכמה באשר למידת הצורך במילוי משימות נחוצות, ודבר זה סביר שיוכרע בידי הרוב. אך אין זה מובן מאליו שחובה היא לייפות את כוחו של הרוב הזה עצמו גם לקבוע מה הוא רשאי לעשות. אין מניעה שיהיו דברים שאין איש רשאי לעשותם". ומהם אותם הדברים שמן הראוי שאין איש יהיה רשאי לעשותם אם לא פגיעה חסרת הצדקה בפרט?

האייק, כמובן, לא היה ההוגה השמרן היחיד שחשד בדמוקרטיה והעדיף על פניה את "החברה הפתוחה". אלכסיס דה-טוקוויל שתדמור מצטט לא אחת בספרו הוא דוגמה נוספת. העובדה שדה-טוקוויל ראה בדמוקרטיה גזרת גורל לא אומרת שאינו חשש מפניה. ברור היה לו כי "בעמים דמוקרטיים יש לו לציבור עוצמה מיוחדת במינה, שאומות שבהן האריסטוקרטיה שלטת אף לא יכלו לציירה לעצמן". הפילוסוף מייקל אוקשוט הוא דוגמה נוספת להוגה שמרן שלא תמצאו טוען בזכותו של משטר דמוקרטי אלא בזכותו של משטר של חירות. אוקשוט תקף את ״ההמונים בדמוקרטית נציגים" והנגיד גם הוא בין ארגון חברתי שאותו כינה כ"התאגדות מיזמית" (במקרה שלנו, דמוקרטיה המבקשת להגשים תכלית חברתית מסויימת) לבין "התאגדות אזרחית" (חברה פתוחה שאינה אלא מערכת כללים הידועים לכל המבקשת להסדיר התנהגות של פרטים שונים). לפי אוקשוט, בדומה להאייק, תפקידו היחיד של השלטון הוא להיות מעין שופט באותם המקרים שבהם נוצרת התנגשויות בין פרטים שונים אשר רודפים אחר אושרם. על השלטון, במילים אחרות, לשמור על המסגרת הכללית שבתוכה כל איש חותר אל אושרו הפרטי. זוהי תפיסה דמוקרטית צרה מאוד, ולא בכדי. שכן הוגים שמרנים אלו ורבים אחרים ראו היטב את הקשר שבין הדמוקרטיה למטרות פרוגרסיביות וסוציאליסטיות. אין זה מפתיע לגלות שהפילוסוף הגדול ביותר של המשטר הדמוקרטי היה ג׳ון דיואי. הנקודה העולה מן הדברים היא על כן ברורה: לא מעט שמרנים חוששים הרבה יותר מכוחה הבלתי מרוסן של הרשות המחוקקת מאשר מכוחה של הרשות השופטת. הם חושקים בריסון של שתי הרשויות ולא רק בריסון של זו האחרונה. בהקשר הישראלי, ימין דמוקרטי ופופוליסטי יכול אולי להיות טוב יותר משמאל לא-נבחר ואליטיסטי, אך זה עדיין לא טוב מספיק מנקודת מבט שמרנית.

החלק האחרון בספרו של תדמור, בו הוא מנסה לאפיין בקצרה את ההבדל שבין השמרנות לפרוגרסיביות, גם הוא פשטני מידי לטעמי ומפספס הזדמנות טובה להציג את העמדה השמרנית בצורה מורכבת. שתי דוגמאות קצרות יספיקו בכדי להמחיש זאת: תדמור מדבר למשל על "טבע האדם" (קטגוריה מפוקפקת בפני עצמה, אבל ניחא) וכותב כי רק השמרנים מכירים בכך ש"האדם הוא יצור מורכב". אולם קביעה זו לא מונעת ממנו לציין, לאחר מספר שורות, כי הכוח המניע המרכזי של האדם הוא "האנוכיות האנושית". כיצד קביעה נחרצת ופשטנית מעין-זו מתיישבת עם היותו של האדם יצור מורכב? הדוגמה השנייה לאופן הבעייתי שבו מצייר תדמור את השמרנות היא קביעתו לפיה "מנקודת מבט ליברלית קלאסית, סדר קודם לצדק ולאתיקה, והמוסדות הפוליטיים והחברתיים קודמים לעקרונות מופשטים". האמנם? לא אם תשאלו את האבות המייסדים האמריקניים, שהפכו את הסדר הקיים בשמו של עקרון מופשט: "אין מיסוי ללא ייצוג". האבות המייסדים לא היססו לצאת למרד בשלטון עקב הפרה של מה שנתפס בעיניהם כעקרון צודק. טוב יעשה תדמור אם ייזכר בהכרזת העצמאות האמריקנית שקובעת כי בכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות הטבעיות (עקרונות מופשטים!) שבהן ניחן האדם הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה. האבות המייסדים האמריקנים בסך הכל חידשו בשדה הפוליטיקה את מה שהיה ידוע זה מכבר בהגות הפוליטית. היה זה הליברל הקלאסי הראשון, ג׳ון לוק, שקבע שבכל פעם ששלטון מעמיד את עצמו במצב של מלחמה כנגד גוף האזרחים (במקרים שבהם הוא פוגע ללא הצדקה בזכותם לחיים, חירות וקניין) רשאים האזרחים למרוד בשלטון ולהקים על עצמם שלטון חלופי. יוצא כי מנקודת מבט ליברלית קלאסית, סדר לא תמיד קודם לצדק ומוסדות לא תמיד קודמים לעקרונות מופשטים.

ימין שמרני חדש – המשימה שלפנינו

תהיה זו טעות חמורה מצדו של הקורא לחשוב כי הביקורות שציינתי זה עתה הופכת את ספרו של תדמור לבלתי משתלם לקריאה. ליהפך. מדובר בספר חשוב ומומלץ, ספר שכתב אדם שצפוי לו תפקיד מרכזי בהובלתו של מחנה הימין בשנים הקרובות. כל הביקורות שצוינו לעיל אינן מורידות, בשורה התחתונה, מתקפות הטיעון של תדמור או מהמסקנות האופרטיביות שעליהן הוא ממליץ. ביקורתו על כוחו המופרז של בית המשפט העליון מוצדקת, והשאלה "מי מפקח, בולם ומרסן את הרשות השופטת?" זקוקה למענה שמרני הולם. עמידתו על הריקנות האינטלקטואלית הרווחת בחלקים נרחבים בשמאל חשובה. תדמור צודק בקביעתו כי מאחורי החזות המאיימת והכוחנית של של אליטות השמאל מסתתרת חולשה גדולה, במיוחד בפן האינטלקטואלי. יתרה מכך, אני שותף מלא לקריאתו לבנות מחנה שמרני איתן בישראל, מחנה שלא יפעל במבודד מהתנועה השמרנית העולמית. יש הכרח דחוף להקים מכוני מחקר עתירי משאבים ובמות רעיוניות שמרניות. הצעתו של תדמור להקים קרן שמרנית מקבילה לקרן החדשה לישראל היא יוצאת מן הכלל. מי ייתן.

האתגר הניצב לפנינו הוא לאו דווקא לנצח את השמאל – החבוט גם כך – כי אם יצירתו של ימין שמרני. אחרי הכל, מעטים בלבד בימין מסכימים עם דעתו של תדמור לפיה הליברלים מעדיפים שסמכויות השלטון תהיינה מצומצמות ככל האפשר בהיקפן, ושהממשלה תבצע רק פרויקטים ציבוריים שפרטים אינם מסוגלים לבצע בעצמם. השאלה היא כיצד מסתדרת תפיסה מינימליסטית ושמרנית זו של המדינה עם רצונם של חוגים נרחבים בימין להשתמש במדינה ככלי לביצור וחיזוק מה שהם תופסים כ"זהותה היהודית" של המדינה. אותם חוגים יסכימו בשמחה עם תדמור שיש לקצץ בתקציבי התרבות, לסגור את הברז לחוגים לקולנוע, מגדר או משחק. אך האם הם יסכימו לסגור את הברז לישיבות, לפרויקטים למען זהות יהודית ולרבנות? זוהי שאלה פתוחה.

הפרדוקס הטמון בלהיות שמרן בישראל הוא שמדובר במשימה רדיקלית שעיקרה הפנמת פילוסופיה פוליטית זרה ברובה לישראל. שכן, כפי שתדמור עצמו מכיר "ישראל הוקמה והתבססה על יסודות שמאלניים, וחשיבת השמאל מוטמעת במוסדותיה ובזיכרון הארגוני והמוסדי שלה". אם כן, להיות שמרן בישראל זהו מעשה לא שמרני בכלל, כי אם מהפכני.


שגיא ברמק

עמית מחקר בקרן תקווה, מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.