בחירת העורך

READING

אומת "יהיה בסדר": מדוע הגרמנים לא יוזמים...

אומת "יהיה בסדר": מדוע הגרמנים לא יוזמים סטרטאפים?

,
כיצד דווקא ישראל – מדינה קטנה, טרודת מלחמות ודלה במשאבי טבע – מייצרת יותר חברות הזנק לאדם מכל מדינה אחרת בעולם?

"בעוד שלישראל יש הרבה מה ללמוד מהעולם, גם לעולם יש הרבה מה ללמוד מישראל". במילים אלו מסתיים רב המכר "מדינת הסטארט-אפ", פרי עטם של דן סינור ושאול זינגר, הבוחן מקרוב את תעשיית ההייטק הישראלית ומנסה לעמוד על השאלה: מדוע בחר בנו מכל העמים? כלומר, כיצד דווקא ישראל – מדינה קטנה, טרודת מלחמות ודלה במשאבי טבע – מייצרת יותר חברות הזנק לאדם מכל מדינה אחרת בעולם?

תשובתם מתחקה אחר שורה ארוכה של מאפיינים חברתיים וכלכליים, אשר מייצרים, לכאורה, קרקע פורייה ליזמות טכנולוגית בארץ. כך, למשל, הם מונים את צה"ל כמנגנון מרכזי, שמזין את שוק העבודה הישראלי באלפי צעירים מוכשרים ושאפתניים מדי שנה – סטרואידים המוזרקים היישר אל תוך עורקיה של תעשיית ההייטק המקומית. אולם, תרומתם הגדולה של סינור וזינגר, מעבר לשרטוט קווי דמותו של ההייטק הישראלי באופן ספציפי, הייתה להראות שבטבלת נתונים יבשה אי-אפשר למצוא הסבר ממצה לשגשוגן או לדשדושן של כלכלות. לתרבות הלאומית ולמנטליות המקומית תפקיד מכריע בעידודה או בדיכויה של הרוח היזמית – ובישראל, כך מסתבר, משהו פשוט עובד.

אותי דווקא מעניין לשאול: מה בכל זאת לא עובד בכל אותן מדינות מפותחות, שמחזיקות לכאורה, בכל הקלפים הנחוצים להצמחתה של תעשיית הייטק תוססת, ושבכל זאת נותרו בשולי המשחק? מדוע לא שמענו על סטארטאפים מבית היוצר הגרמני, היפני או האוסטרלי? כאן אנסה לבחון בחטף את השאלה שסינור וזינגר לא הגיעו אליה בספרם: מהם אותם מרכיבים חמקמקים המתפספסים בעשרות מדינות מפותחות שמפגרות במרוץ הטכנולוגי?  הייתכן ולעולם אכן יש מה ללמוד מישראל?

גרמניה – תנו להם לייצר מכוניות

בשנות השבעים, תעשיית רכב מהשורה הראשונה הייתה לסימן ההיכר של כלכלה מתקדמת. ענקיות השוק הגלובלי עוצבו בפלדה ובפחם, והותירו הרחק מאחוריהן משקים קטנים כמו ישראל, אירלנד, פינלנד וסינגפור נטולות המשאבים. אלא שבעקבות מהפכת המחשוב, חוקי המשחק השתנו והקלפים נטרפו כמעט בן-לילה. המעצמות הכלכליות של היום לא נבנות מפלדה אלא מ-Java Script, והון אנושי נהייה משאב חשוב בהרבה מנפט או פחם.

ואמנם גם תפיסות תרבותיות מסוימות, שבמסגרת חוקי המשחק הישנים היוו יתרון יחסי משמעותי, נעשו לפתע לא רלוונטיות, ולעיתים אף לחיסרון תחרותי של ממש. כך הפכו כמה מהמתאגרפים הכבדים של העולם הישן, לשחקנים צולעים במרוץ הטכנולוגי של המאה ה-21.

אם יש עם כלשהו שנולד לייצר מכוניות, הלא הוא העם הגרמני. כמו לכל סטריאוטיפ, גם לדמות היקה המדוקדק והממושמע יש יסוד מוצק במציאות: הגרמנים מחונכים מגיל ינקות לסדר ולארגון, למשמעת עצמית ולתכנון קפדני של כל פרט ופרט, החל מלוח הזמנים היום-יומי ועד למסלול החיים והקריירה. כל מטייל ישראלי שהזמין פעם תיירים גרמנים לסטות ממסלולם ולקפוץ על הזדמנות כל-שהיא באורח ספונטני, נוכח לגלות באיזו חרדת קודש דבקים הגרמנים בתכניותיהם.

לא במקרה 'הנדסה גרמנית' היא שם נרדף בכל העולם למוצר אמין ואיכותי. אולם לייצור מכוניות לא מספיקה יכולת טכנית גבוהה, אלא נדרשת גם תרבות ארגונית חזקה, כזו שממשטרת את המפעל עד לאחרון העובדים, ומדגישה תכנון קפדני ובקרה על כל בורג וקפיץ בתהליך הייצור. אם כן, עבור תעשיית הרכב, הצייתנות והקפדנות המפורסמות של הגרמני הממוצע הן נכס צאן ברזל. לעומת זאת, תרבות ארגונית שחיה לאור הציווי "יהיה בסדר" ומעלה על נס את כושר האלתור של העובד הבודד, לא תצליח לקיים מפעל לייצור רכב שלא יתפוצץ או יפשוט רגל תוך שלושה חודשים. אלא שבמשחק ההייטק הגלגל לגמרי מתהפך.

בעולם היזמות הטכנולוגית, משגשגים דווקא אלו המסוגלים לנווט בערפל, כשלא ניתן לצפות יותר מצעד אחד או שני צעדים קדימה. בתחום שבו בהגדרה אי-אפשר לתכנן פרויקט בפרוטרוט מתחילתו ועד סופו, הנטייה לדקדקנות דווקא משתקת ומקרקעת, בעוד שיכולת אלתור ושמירה על גמישות הן אלו המאפשרות ליזם להתקדם במציאות משתנה ללא הרף. ואכן, בסביבה כזו יצטיין דווקא מי שמסוגל להגמיש או לשבור את הכללים כדי להגיע אל המטרה, בזמן שהמהנדס הממושמע ימשיך להתקדם על דרך המלך היישר אל התהום.

והנה המספרים. לגרמניה, על 82 מיליון אזרחיה, בסך הכל תשע חברות הרשומות בנסד"ק. לעומתה, ישראל, עם עשירית מאוכלוסיית גרמניה, יכולה להתגאות ב-94 חברות כחול-לבן באותה הרשימה. קראתם נכון: לישראלי סיכוי גבוה פי מאה מגרמני להקים חברה שתזכה להגיע לוול-סטריט. אך כשמשווים את פרופיל האופי הגרמני לזה הישראלי, בעצם אין פה הפתעה של ממש.

עם כל הכבוד, מספיק עם הכבוד

סביבת העבודה הישראלית הטיפוסית, הידועה כבלתי-פורמלית, מסומנת תדיר כרכיב חשוב בסיפור ההצלחה שלנו. כמו בעמק הסיליקון, גם בתל אביב הסטארטאפיסטים מגיעים לעבודה בג'ינס וטי-שירט ומתבדחים עם הבוס על קפה וסיגריה.

לא קשה לדמיין את היתרונות שבסביבת עבודה כזו בעולם ההייטק. אווירה כזו מפיגה לחצים, רותמת את העובדים ומעודדת יצירתיות ו"חשיבה מחוץ לקופסה". מעבר לפתיחת הצ'אקרות של העובד, צמצום ההיררכיה הופך את מקום העבודה לשטוח: ללא חסמים מיותרים בין ההנהלה לעובדים; התקשורת הפנים-ארגונית טובה יותר והפריון עולה בהתאם. עד כאן, ודאי לא חידשתי הרבה לקורא.

מדינות המזרח הרחוק מדגימות יפה את העיקרון בהיפוכו. חברות ענק יפניות ידועות בקשיחות הארגונית שלהן – מיקרוקוסמוס של התרבות ההיררכית והאנטי-אינדיבידואליסטית שבה הן מתקיימות. הכבוד הטוטאלי שמעניק כל עובד לדרג הבכיר ממנו בוודאי משמר הרמוניה מסוימת שהיא מושא להערצה בכל ארגון, אבל בו זמנית גם מצמצם את המקום לביקורת בריאה בין קולגות שבלעדיה קשה לעסק להשתפר ולצמוח. בחברות יפניות או סיניות שמייצרות מכוניות, טלוויזיות או פלאפונים – מוצרים שכבר הומצאו במדינות אחרות וכעת דורשים רק עיבוד והנדסה יעילים – המחיר נסבל. לעומת זאת, סטארט-אפ שבו השיח הפנימי וסיעור המוחות נחנקים מרוב כבוד, נידון לכליה.

חדשנות טכנולוגית דורשת פינג-פונג מתמשך בין חברי צוות, וכדי לשגשג סטארט-אפ חייב להעניק לאחרון המתכנתים את החירות לדפוק על שולחנו של המנכ"ל. מה שרבים לא משכילים להבין הוא שאותו עיקרון לא מוגבל למקום העבודה, אלא חל על החברה כמכלול. בשביל שמדינה תהפוך לאומת סטארט-אפ, חוסר הפורמליות צריך לשרות גם ברחובות.

גדולתה של ישראל כמעצמה טכנולוגית נובעת, בין היתר, מהתנאים שבהם היא מייצרת עבור היזם הבודד – או יותר נכון בזכות החסמים התרבותיים המיותרים שאין בה. פרט קטן בשולי החברה, אם הוא נחוש מספיק, מוכשר מספיק וחמוש ברעיון מוצלח מספיק, יצליח להגיע לשולחנם של הגדולים ולפרוץ קדימה. משוחרר טרי מ-8200 בן 21 יוכל להשיג את מספר הטלפון של מנכ"ל 'צ'קפוינט' וגם לפגוש אותו לקפה כדי להסביר לו מדוע מערך אבטחת המידע של החברה מלא בחורים. יזם בלי תואר ובלי קבלות יזכה להזדמנות אחת לפחות להציג את הרעיון שלו למנהל קרן השקעות 'רוטשילד'.

קשה להפריז בחשיבותה של הנגישות הזו. עם כל הכבוד למוח היהודי, למעשה כמעט בכל מדינה בעולם מבעבעים מתחת לפני הקרקע אין-ספור רעיונות בכל רגע נתון, וניתן למצוא רבבות יזמות ויזמים עם פוטנציאל כמוס להקים עסק משגשג סביב הרעיון שלהם. הצלחתה של מדינה נגזרת מהיכולת שלה לעודד את אותם אזרחים להגיח ולממש את הפוטנציאל הזה לטובת החברה כולה. כאן עשויים קודים תרבותיים לסייע לזרעים הללו לנבוט ולפרוח או לייצר אבן נגף של ממש בדרכו של היזם.

לאיטלקי אין סיכוי להתקבל לעבודה אם לא יגיע לראיון לבוש בחליפה מחויטת ונעלי עור שכדי להרשות אותם לעצמו הוא זקוק מלכתחילה לעבודה. אבטלה של מעל 40% בקרב הצעירים באיטליה טרם הצליחה לנער את המנהג האידיוטי הזה. צרפתי בלי תואר לא יקבל אפילו ראיון – ויותר מכך, הוא אף לא יוכל להגיש קורות חיים. מיותר לציין שבמדינות האלה צעיר שינסה להרים טלפון למנכ"ל חברה או למנהל קרן השקעות יזכה לניתוק בפרצוף. אם כן, מה הסיכוי של מארק צוקרברג או לארי פייג' הבאים לצוץ בפריז או במילאנו? האף הצרפתי והאיטלקי מורם גבוה מדי בשביל שמישהו יבחין בהם. כך גם ברוב רובה של אירופה.

למה בכלל לטרוח?

בישראל, שבה לכל אדם שלישי יש רעיון לסטארט-אפ, התרגלנו לחשוב שחלומו של כל צבר הוא לעשות אקזיט בגיל 30 ולחיות מהריבית. אנחנו חשופים מילדות לאלפי דוגמאות חיות של "החלום האמריקאי" בטלוויזיה ולכן מניחים, באופן טבעי, שהוא משותף לכל צעיר בן דורנו מסביב לעולם.

המציאות מלמדת אחרת. מתברר שבהרבה מדינות מפותחות, שמעולם לא הצמיחו סצנת הייטק רצינית, הבעיה העיקרית איננה מכשול פרקטי כזה או אחר שעומד בפני היזמים בתחילת דרכם, אלא שמלכתחילה אין רבים שטורחים בכלל לנסות. בתרבויות הללו משהו מתפספס כבר בחוליה הראשונה בשרשרת – השאפתנות והרצון הבסיסיים של היזם לצאת לדרך.

במגבלות הרציונליות של האדם הממוצע, אפשר לומר בפשטות שכל החלטה משמעותית שלנו נגזרת בעיקר משיקולי עלות-תועלת. גם היזמית בפוטנציה, שמתנדנדת בין פעולה לבין גניזת הרעיון שלה, מאזנת בין הרווח הצפוי מהצלחה לבין המחיר שתשלם אם תיכשל. אם הראשון נמוך מדי או האחרון גבוה מדי, המיזם פשוט לא יצא לפועל, ולתרבות המקומית תפקיד חשוב בהטיית המאזניים לכאן או לכאן.

נפנה לדוגמא. בתרבות הספרדית כישלון עסקי נתפס כטאבו של ממש, ופשיטת רגל מהווה אות קין לכל החיים. מצב כזה מייצר מחיר חברתי גבוה, שמרתיע צעירים מלנסות את כוחם ביזמות, כיוון שלמעטים מאוד יש את האומץ לסכן קריירה שלמה ואת שמם הטוב על מיזם שבסבירות גבוהה ייכשל. המפסידה הגדולה, כמובן, היא ספרד כולה; כמוה גם פורטוגל ורוב מדינות דרום אמריקה.

האם נוכל למצוא תרבות כל-שהיא שמטה את המאזניים מהכיוון השני? כלומר, מדינה שבה התועלת ממיזם מוצלח לא מספיק אטרקטיבית כדי לפתות צעירים לעסוק ביזמות?

נסובב את הגלובוס ונביט באוסטרליה, מחוז חפצו של כל משוחרר טרי ואחת המדינות העשירות בעולם. מלבורן מדורגת באופן עקבי כעיר עם איכות החיים הגבוהה בתבל, וקצת מתחתיה ברשימה מופיעה גם סידני. כוח הקנייה המקומי של האוסטרלים מדורג במקום ה-2 בעולם, אחרי שוויץ, ובעברית: האוסטרלי הממוצע נהנה משכר גבוה מאוד ומיוקר מחייה נמוך. אם לא די בכך, הוא גם עובד פחות שעות ביממה ביחס למדינות מערביות אחרות: ברוב המדינה החנויות נסגרות כל יום ב-16:00.

לא במקרה נקראת אוסטרליה "הארץ בת המזל". ומדוע בעצם היא כזו בת מזל? כיוון שנתברכה במשאבי טבע אדירים – פחם, ברזל וזהב – ובשטחים חקלאיים רחבי ידיים שמאכילים עשרות מיליוני סינים מדי שנה. בלי לפתח תעשייה משמעותית מכל סוג שהוא, אוסטרליה הפכה למעשה לאסם של המזרח הרחוק – והתעשרה מעבר לכל דמיון. אניות מסחר מפליגות מנמלי אוסטרליה עם מכולות מלאות חיטה ומתכות כבדות, וחוזרות עם מוצרי צריכה מכל רחבי העולם.

בעושר המופלג הזה מתחלקים 25 מיליון אוסטרלים, שמבלי להתאמץ הרבה זוכים כל אחד לאיכות חיים מהגבוהות בעולם. לכן, הבחירה בין שעת עבודה נוספת לשם תוספת לשכר הגבוה ממילא, לבין שעת פנאי אחת נוספת כדי ליהנות מהשכר הקיים – מה שהכלכלנים קוראים לו "אפקט התחלופה" – פשוטה להפליא במקרה של האוסטרלים. גם בעל בית קפה מעדיף לבלות את סוף השבוע שלו עם משפחתו, מאשר לפתוח את העסק בשבת ולהכניס יותר.

מתברר שישנן חברות שבעות מדי בשביל לפתח תעשיית הייטק משמעותית. בסביבה כזו גם ליזמים בפוטנציה אין סיבה אמיתית לצאת מאזור הנוחות שלהם, כיוון שהתועלת האפשרית מאקזיט בכמה מיליונים לא מצדיקה את ההשקעה האדירה בזמן ובאנרגיה הנדרשת להתניע מיזם טכנולוגי, שברוב המקרים גם לא יצלח את השנה הראשונה. מאותה סיבה יהיה קשה מאוד גם לשכנע משקיעים לסכן את ממונם על סטארט-אפ, כשפשוט ובטוח יותר להשקיע במכרה פחם עם תשואה ידועה מראש. וכך ממשיכה מדינה מפותחת כמו אוסטרליה לנוח על זרי הדפנה, דור אחרי דור, מבלי לייצר חדשנות כל-שהיא למען האנושות. הקנגורו ממשיך לקפץ, והאוסטרלי ממשיך לגלוש להנאתו.

סוף דבר

מהדיון עלול להיווצר הרושם שניתן להגיע לנוסחה מדויקת לטיפוח תעשיית הייטק מצליחה; מעין רשימת מכולת של תפיסות תרבותיות שיפריחו כל מדינה שרק תאמץ אותן. אבל חברות אנושיות הן מורכבות מכדי להציבן בנוסחה, וגם אם הייתה כזו, הרי שאי-אפשר לייבא תפיסת עולם כמו שמורידים אפליקציה לפלאפון. המסר כאן צנוע בהרבה. קל לנו לתפוס את משמעותם של משאבי טבע כנכס כלכלי לאומי; במהלך המאה ה-20 התקבלה בהדרגה המוסכמה שגם הון אנושי – אוכלוסייה משכילה ומוכשרת – הוא משאב שיש לטפח. רק היום מתחילה לחלחל תובנה נוספת: תרבות לאומית ואופיו הבסיסי של עם גם הם עשויים להיות משאב לאומי של ממש. התרבות הנכונה בכוחה להפריח חדשנות ולחולל תעשיית הייטק משגשג. תרבות אחרת עשויה להתגלות כנכות וכמכשול בפתח המאה ה-21.


קרדיט תצלום:
pexels
שתף:
 
  • אורי אברהם

    אורי הוא סטודנט לתואר ראשון בפיסיקה-כלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים, עובד ככתב בעיתון Jerusalem Post, במסגרתו מסקר את עולם ההייטק הירושלמי. בזמנו החופשי משתעשע בכתיבה גם בעברית, ומעלה על הכתב את הגיגיו.