מדיין ועד גנץ: תעשיית הביטחוניסטים של ישראל

מדינת ישראל איננה נמצאת תחת איום קיומי כבר עשרות שנים. למרות זאת, כמות הביטחוניסטים במערכת הבחירות של שנת 2019 מרקיעה שחקים. הרצון שלנו כאזרחים לראות ביטחוניסטים מחזיקים בהגה השלטון הפך להיות ברור מאליו. מדובר בפילוסופיה שמכתיבה הלכי רוח פוליטיים בייחוד בתקופת בחירות.

נכון, הביטחון הוא חלק אינטגרלי מממציאות החיים במדינת ישראל. העם אשר שוכן בציון חי ונושם ביטחון, ויש לכך הצדקות רבות – הרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. הביטחון הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלנו ומרכיב חיוני בתרבות שלנו. רובנו עשינו צבא ו/או משרתים במילואים, וניבים רבים מהעולם הצבאי שגורים בפינו מדי יום. כמו כן, חלק לא מבוטל מהכלכלה מושתת על התעשייה הביטחונית המשגשגת שלנו.

על התודעה הביטחונית העמוקה שלנו אפשר בהחלט להודות לרמטכ"ל משה דיין, שבשנת 1956 השריש את הביטחון כמרכיב בזהות הלאומית באמצעות ההספד המפורסם לחייל רועי רוטברג. המצב התודעתי הזה מתקיים באותו אופן מאז סיום מלחמת העצמאות ועד היום למעשה, וזאת למרות השינויים הרבים שהמדינה עברה מאז הקמתה.

שנת 2019 במדינת ישראל היא כידוע שנת בחירות. בנוסף, שנת 2019 היא חלק מעידן ארוך יותר שבו ישראל נחשבת כמעצמה אזורית, מהמדינות המובילות בעולם בתחומי הביטחון, הטכנולוגיה והאקדמיה. ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו, אשר סיים את כהונתו ב-2016, השמיע טענה יוצאת דופן ביחס לתודעה הביטחונית הגבוהה בישראל: "כולם יודעים שישראל היא מדינה חזקה מאוד. זו כבר לא התקופה שבה ישראל, כמדינה צעירה, נאלצה להתמודד עם חשש קיומי".

במילים פשוטות – מדינת ישראל לא נמצאת תחת איום קיומי. אפשר לחדול מהסירנות, להוריד את מפתן הלחץ ולנגב את הזיעה הניגרת מהמצח. ולמרות זאת, עם צאתנו למערכת בחירות, אחת התופעות אשר מאפיינות את מערכת הבחירות עד כה היא עודף הביטחוניזם, או לחלופין, עודף הביטחוניסטים.

הרי השיטה מוכרת וידועה לכל; אם ברצונך להקים מפלגה ולסחוף אחריך המונים, ישנם מספר כללים אותם תצטרך לקחת בחשבון. נו בסדר, תקציב זה משהו הכרחי יחד עם מצע פוליטי. אך לא זו הכוונה. הכוונה היא כמובן, רשימת טאלנטים. תצטרך שמות, ועדיף שיהיו גדולים וכמה שיותר מוכרים בכדי להתגנדר ולהתקשט בפני ציבור הבוחרים. ומכיוון שבישראל כאמור, התעשייה הביטחונית משגשגת מאז היווסדה, השמות הראשונים ואף החשובים ביותר תמיד יהיו יוצאי מערכת הביטחון. ככל שנעלה בדרגות, כך גם נעלה ביוקרה.

ללא ביטחוניסט תורן תתקשה בהבאת מנדטים. זו עובדה. העם רוצה ביטחון, כי מדינת ישראל אויבים סביב לה. המשוואה אם כן, פשוטה גם היא. הרצון לשריין ביטחוניסט ברשימה עולה בקנה אחד עם העובדה שישראל נמצאת במגרש משחקים קשה אשר איננו מאפשר זמן למשחקים. ראש המפלגה שהצליח להביא ביטחוניסט יכול להיות רגוע. הביטחוניסט הגיע ומביא עימו, ובכן, תחושת ביטחון שתמשוך מצביעים הפוטנציאליים. האגדה מספרת שביטחוניסט הוא התבלין הייחודי שמאפשר למתכון להיות מושלם. כלומר, המתכון המנצח למפלגה חזקה.

לאור התופעה הביטחוניסטית שעובדת כאן שעות נוספות, ניתן להעריך שמדינת ישראל איננה נמצאת בשיא כוחה אלא ההפך מכך – היה אפשר לחשוב שמא היא נלחמת על חייה מדי יום. הרי האלוף במיל' יום טוב סמיה ותת אלוף במיל' גל הירש, ורבי האלופים במיל' משה "בוגי" יעלון ובני גנץ לא היו מקימים מפלגות לשווא (ונכון לכתיבת שורות אלו – רב אלוף במיל' גבי אשכנזי טרם הכריז על משהו דרמטי, אך שמו עולה מדי יום כמושיע פוטנציאלי נוסף). בחושיהם הביטחוניים המפותחים, הם כנראה הריחו סכנה ושמעו זעקות לעזרה. כל הטאלנטים הללו כאמור באו לבשר בשורה ייחודית שכנראה לא קיימת באף מפלגה אחרת. הבעיה היא שטרם שמענו או לחלופין טרם השכלנו להבין, מהי הבשורה. עד כאן, הכל טוב ויפה, אך בעוד תופעת הביטחוניסטים הולכת ומשתלטת על מערכת הבחירות, השאלה העקרונית ביותר צריכה להישאל – האם נחוץ בכלל הצורך בביטחוניסט?

באמירתו הנחרצת, פרדו כאמור לא המציא את הגלגל, אלא הדהד את אשר קודמו בתפקיד, מאיר דגן, השמיע גם הוא בזמן כהונתו. ודגן אף הוא הדהד את אשר קודמיו במערכת הביטחונית אמרו. להוסיף לכך, גם באקדמיה טוענים שמדינת ישראל לא נמצאת תחת איום קיומי מאז אותם ימי חורף של שנת 73.

רק לאחרונה נכנס לתפקיד הרמטכ"ל ה-22 אביב כוכבי. טקס חילופי התפקידים התקיים תחת זרקורי התקשורת, מסוקר ומתוקשר מכל הכיוונים. הרמטכ"ל הוא אכן מהתפקידים החשובים ביותר, אין עוררין על כך. אך מכאן ועד לסיקור של כלל אמצעי התקשורת, ועוד בישראל של שנת 2019, שלא נמצאת תחת אף איום קיומי? לשם מה קיים הצורך בסיקור כה מופרז? להבדיל אלף אלפי הבדלות, אנו עלולים לחשוד בטעות שמדובר בניצוצות של מיליטריזם שאפשר למצוא במדינות הכי חשוכות, לא עלינו.

את התשובה להאדרה הצבאית המופרזת הזו ניתן למצוא במשקל הפוליטי הפוטנציאלי המיוחס לביטחוניסט, בגין היותו איש ביטחון מוביל. הרי בישראל התפתח לו מיתוס שהלך ותפח עם השנים שלכל רמטכ"ל/דמות ביטחונית עליונה מובטחת היכולת להיות ראש ממשלה יחד עם גן עדן פוליטי. הבעיה היא שלא רק ההיסטוריה הוכיחה אחרת, אלא גם שהמשוואה עובדת הפוך, כמעט לגמרי הפוך; מכיוון שמדינת ישראל איננה נאבקת משכבר על חייה, כך היא גם כבר לא מכילה בתוכה גנרלים מעוטרים ושועלי לחימה נועזים. לא כי היא איננה מצליחה חלילה, אלא כי האיומים האסטרטגיים ירדו והמפה הגיאו-פוליטית במזרח התיכון השתנתה. מלחמות מתרחשות לעתים רחוקות אם בכלל, קל וחומר אל מול צבאות סדירים, עובדה שמורידה באופן אוטומטי את כמות הלחימה והניסיון הצבאי של הגנרלים ואולי אף את היוקרה שלהם.

בעבר הגנרלים היו זוכים למעמד על והוקרה נצחית על הצלחותיהם הצבאיות. אזרחי המדינה הכירו בשמם את גורמי הביטחון המובילים וידעו לזהות את פרצופם. אחרי הכל, הם היו שומרי הראש של המדינה, מגני האזרחים והסיבה שמדינת ישראל המשיכה להתקיים. היום, בישראל של שנת 2019, המצב שונה ברובו. הביטחון הוא אכן מרכיב חשוב, אך הוא לא המרכיב החשוב ביותר. עם זאת, אי הסימטריות של המצב עודנו בולט – מעמדו הרם של הרמטכ"ל נותר על כנו, בעוד האיומים הקיומיים על ישראל ירדו.

מלבד "בוגי" יעלון, כל אחד מהביטחוניסטים לעיל חף מניסיון ממשי בפוליטיקה. חשוב לציין כי המערכת הצבאית איננה עובדת ולו במקצתה בדומה למערכת הפוליטית. הצבא מושתת על ערכי ההיררכיה ומשמעת הברזל שלו, בעוד הפוליטיקה מושתתת בעיקר על תככים, מזימות ופופוליזם. ואם להיכנס אף יותר לעובי הקורה: אלוף בצבא שזה עתה השתחרר, בילה כאמור עשורים מחייו בתוך המערכת הצבאית, למד טקטיקות צבאיות, פיקד על אלפי חיילים ונחשב כמומחה בנבכי הצבא. אך מכאן ועד הקביעה כי בידיו יכולת ממשית להוביל ולהנהיג מדיניות פוליטית? החשיבה הזו לא עולה בקנה אחד עם ההיגיון.

הביטחוניסט אמנם מכיר על בורין את דרכי התנהלות הצבא, אך אין זה אומר שהוא מכיר את דרכי ההתנהלות הפוליטית. לפי "פילוסוף המלחמה", קרל פון קלאוזביץ, קיימים פערים מחשבתיים עמוקים בין המדינאים מקבלי ההחלטות לבין המצביאים הצבאיים. הראשונים אמורים לקבל החלטות שנובעות מתוך רציונליות בעוד האחרונים מקבלים החלטות אד-הוק בשטח, תוך התחשבות בקבלת ההחלטות של המדינאים. מדובר לכאורה בשני עניינים שונים לחלוטין. יוצא מערכת הביטחון יכיר את המערכת הביטחונית מבפנים לעומקה, אך הוא חף או לוקה בחסר בהבנה פוליטית מדינית.

דוגמא קלאסית לפער מחשבתי ולעובדה שלא תמיד הביטחוניסט הוא הראוי ביותר, ניתן למצוא בעמיר פרץ, שהתמנה בשנת 2006 לשר הביטחון. רבים הרימו גבה ומחו על המינוי התמוה של רה"מ דאז אולמרט. הרי מדובר היה באיש שהרקע הצבאי שלו הסתכם בלהיות קצין חימוש בדרגת סרן בצנחנים, והמצע הפוליטי שלו היה כמעט לגמרי חברתי. היום, עמיר פרץ נחשב לשר ביטחון מהמשפיעים ביותר בעשורים האחרונים, לאחר שהחליט ללכת על פיתוח מערכת כיפת ברזל. וזאת, למרות הביקורת וההתנגדות הרבה מגורמי הביטחון. כלומר, יכולתו של פרץ להביט על ביטחון המדינה מנקודת מבט אזרחית ולא מנקודת מבט צבאית תרמה לאין שיעור לביטחון המדינה.

אם נחזור מעט אחורה בזמן, ההיסטוריה תוכיח לנו שמעטים מאוד מיוצאי מערכות הביטחון שביצעו קפיצת ראש לתוך המים הפוליטיים הצליחו להתברג לעמדות חשובות. מתוך 20 רמטכ"לים (אביב כוכבי זה עתה נכנס לתפקיד ואייזנקוט נמצא בתקופת צינון), 14 מהם, קרי 70%, פנו לעולם הפוליטי. מתוכם, רק 5 זכו לכהן במשרה היוקרתית של שר הביטחון. שני רמטכ"לים בלבד, יצחק רבין ואהוד ברק, הצליחו לטפס לפסגת הפירמידה ולכהן כראש ממשלה, כשכהונת האחרון היא הכהונה הקצרה ביותר בתפקיד. מנגד, שאר הרמטכ"לים לשעבר זכו במקרה הטוב להצלחות מינוריות בפוליטיקה.

הנתונים הללו מוכיחים שעצם העובדה שהגעת למעמד ביטחוני נשגב, לא בהכרח משליך אוטומטית על כישוריך ויכולותיך לנווט ספינה מדינית. במקרה והחלטת להצטרף לחיים הפוליטיים, עברך כגנרל כנראה יעניק לך שריון ברשימה כלשהי ומושב בכנסת, ואולי אפילו תיק בממשלה. אולם, כל קשר בין כישוריך הצבאיים לבין כישוריך האוטומטיים כראש ממשלה, הוא מקרי לחלוטין.

 

קרדיט תמונה משה דיין: Karl H. Schumacher; White House photo