בחירת העורך

מדינה בטראומה

,
שי-רן סוקרת כיצד החרדה מטראומות העבר השפיעה ועודנה משפיעה על המדיניות הביטחונית של מדינת ישראל ועל החברה היהודית בפרט.

 מלחמות ההישרדות החוזרות ונשנות מראשית ימיו של העם היהודי, עיצבו את החברה ההיהודית בישראל כחברה מתגוננת הסובלת מטראומה. ה"זיכרון הקיבוצי" של החברה היהודית בישראל נרכש כבר בכיתות הנמוכות ובו הוטמעה אפיזודה חוזרת: מלחמת הישרדות. אפיזודה זו יצרה חרדת קיום ופחד מפני האיום המתמיד על קיום העם היהודי, וליוותה אותו במהלך ההיסטוריה. ממצא זה בא לידי ביטוי בבחירות האחרונות. כך לדוגמא, שעל אף שהנושא הכי חשוב ומדובר בדעת הקהל הישראלית היה הנושא "הכלכלי חברתי", בסופו של דבר השיקול העיקרי שעמד לעייני רוב הבוחרים היה ה"שיקול הביטחוני", קרי האיום האיראני והסכסוך הפלסטינאי ישראלי.

ההיסטוריה והמורשת של החברה היהודית מתארת רדיפה ורצח עם אשר באים לידי ביטוי בחגי ישראל; פורים, פסח, מרד בר כוכבא, מרד המכבים ומרד מצדה ובציון ימי זיכרון. סיפורים אלו מתמקדים באומץ לב ובנכונות להילחם ואף למות למען הקיום היהודי. הם מהווים תמצית של הרוח הלאומית-אותנטית המגלמת במהותה רוח גבורה בזכרון הקולקטיבי הציוני. במובן זה, תופסת השואה מקום של כבוד בהיסטורית החברה הישראלית ומשמשת כנקודת מפנה בזיכרון היהודי וכסוגית יסוד המייצגת את העבר הקיבוצי של החברה.

השואה שימשה בתקופות שונות ובצורות שונות אבן דרך בחברה היהודית בישראל ויש לה מקום מכריע בבנייתה במישור הביטחוני. בתקופת מלחמת העולם השניה, השואה גרמה לחברה היהודית בארץ להתמקד בגיבוש המחויבות שלה לצורכי הגנה עצמית, בכל מחיר. רצח העם אשר התבצע ביהודי אירופה שיקף עבור המתיישבים הוכחה טראגית לכך ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה" ושלעולם העם היהודי יהיה בסכנת השמדה, עקב כך עליו להתלכד ולהגן על עצמו. השואה היוותה עבורם הצדקה לקשיי ההתיישבות שעברו ויעברו למען ההתיישבות בארץ-ישראל. יתרה מזאת, האמונה שהמפעל הציוני בארץ-ישראל הוא התקווה של העם היהודי בגולה, הפכה את החיים של יהודי התפוצות לשוליים, ובכך שירתה את האתוס המקומי-ציוני. העיסוק בבעיות ההשרדות בארץ עצמה הוצדק גם בכך שהוא עתיד לפתור את צרתם של הפליטים היהודיים לאחר המלחמה. בדיונים על צורת ההגנה במקרה של פלישה גרמנית, אימצו לעצמם המתיישבים הציונים בארץ את דוגמת מצדה כמופת של לחימה באויב, גם במצב חסר סיכוי.

בין השנים 1940-1960 גילתה החברה הישראלית את ההתעסקות בנושא השואה מתוך נקודת ראות ציונית. עיקר תשומת הלב הופנתה לנושאים כמו: התגובה הלוחמת של מורדי הגטו; שאלת תפקידם של מנהיגי היהודים בגטו והצגת החיים בישראל כישות לאומית ואישית. בראשית שנות החמישים, העבירה הכנסת את חוק "יום הזיכרון לשואה ולגבורה" ואת ההחלטה על הקמת "יד ושם" כרשות לאומית להנצחת הקורבנות והלוחמים. ההתייחסות לפרטיזנים וללוחמי הגטו כאל "נוער עברי", הבליטה את הקשר שלהם לחברה הישראלית ולנוער העברי שגדל בארץ. כך, למעשה נוצר קשר סימבולי בין תקופת הגלות לעידן הישראלי החדש.

בתחילת שנות השישים החלה מגמה של שינוי ביחס לשואה, עם עריכת משפט אייכמן בשנת 1961. משפט אייכמן חשף את הציבור היהודי בארץ לעדויות של ניצולי השואה שלא נשמעו קודם. תשומת הלב הציבורית שהופנתה עתה אל השואה, החלה להותיר את אותותיה על התרבות הפוליטית הישראלית. ההלם שנוצר בעקבות מלחמת יום-הכיפורים פתח את הישראלי להרגשת קרבה רבה יותר לקורבנות השואה ולניצוליה. מלחמות לבנון, האינתיפאדה, בעיית הפלשתינאים ועתיד רצועת עזה אינם מאפשרים להסיר את שאלות ההישרדות מעל סדר היום הפוליטי ודוחפים אותן למרכז התודעה הציבורית בישראל.

החברה בארץ עברה שינויים מהותיים בשנות השבעים והשמונים. ירידת כוחה של מפלגת העבודה; עליית שלטון הליכוד בראשות בגין; עליית כוחם והשפעתם הפוליטית והתרבותית של בני עדות המזרח וההשפעה הגדולה של הדת, כל אלה זעזעו ותרמו לשינוי בפוליטיקה הישראלית. בשני העשורים האחרונים מדינת ישראל מדגישה את השואה על מנת להמחיש את המצב הפגיע של עתיד קיום העם היהודי ולהצדיק את המשאבים האדירים המושקעים לטובת הביטחון.

כיצד השואה משפיעה והשפיעה על ההתנהלות הביטחונית של מדינת ישראל?

לאחר השואה נוצרה טראומה בחברה היהודית. החברה החליטה ש"לעולם לא עוד", לעולם לא נלך כצאן לטווח. כך נוצרה מדיניות ביטחונית מתגוננת וחרדתית. מדינת ישראל עומדת מיום הקמתה עם ממוצע של מלחמה אחת לכל 8 שנים. מאז עצמאותה, גילתה נטייה למלחמות צודקות ("ששת הימים") ולעימותי ברירה ("עופרת יצוקה") מתוך אמונה ששימוש בכוח הוא כלי הכרחי ואפקטיבי להשגת מטרות. "מלחמת שלום הגליל" היא המלחמה הראשונה עליה נאמר שהיא מלחמת "יש ברירה". קל לטעון שגם "מבצע קדש" נכלל בקטגוריה זו שהרי החל ביוזמת ישראל. יש הטוענים שגם מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמת "יש ברירה", משום שישראל לא התקדמה במסלול של שיחות שלום שהוצעו לה בשנים שקדמו למלחמה ובכך בחרה במודע במסלול המלחמה.

על כך כתב פרופ' זאב מעוז במאמרו "מ-1948 ועד "עמוד ענן" – ישראל מכורה למלחמות", בו הציג שתי דילמות בסוגיית הצדקתן המוסרית של המלחמות. פרופ' מעוז דן ב"ההתמכרות לאלימות" של מדינות ומציג כי קיימות מדינות הבוחרות שוב ושוב להשתמש בכוח מסיבי להסדרת בעיותיהן הבינלאומיות. במהלך המחקר נטען כי מדינות המתמכרות לאלימות נוטות ליזום מלחמות או סכסוכים באותה סבירות כפי שהן נוטות להיות קורבנות של מלחמות. מדינת ישראל, עפ"י מחקר זה, נכנסת לקטגוריה של מדינות מתמכרות "צעירות". אחד ההסברים לתופעת ההתמכרות הוא סינדרום ההכרח-יכולת. מרכיב ה"הכרח" מתייחס לנסיבות הבינלאומיות המבניות הנוגעות לאותה מדינה, המבטאות חובת פעולה צבאית עקב היעדר אלטרנטיבות, הגנה עצמית או נזק צפוי. מרכיב ה"יכולת" מבטא אמונה ששימוש באלימות הוא כלי אפקטיבי ובעל סיכויי הצלחה גבוהים להשגת מטרות. מרכיבי ההכרח והיכולת עלולים להשתלב והתוצאה לכך היא רמת התמכרות גבוהה. המקרה הישראלי הוא אולי המאפיין המובהק של שילוב זה. הנטייה של ישראל למלחמות ולמבצעי "ברירה", מצביעה על מגמה מתחזקת של "התמכרות לאלימות". ברור שהפוליטיקאים יתרצו זאת תמיד במונחי הכרח המאפיינים את עקרונות הצדק של המלחמה – היעדר אלטרנטיבות, הגנה עצמית או נזק צפוי. במציאות, שתי מלחמות לבנון, ה"מבצעים" ("דין וחשבון" ו"ענבי זעם" ,"עמוד ענן","עופרת יצוקה") היו מבוססים על האמונה המוטעית שכוח יכול לפתור בעיות שדיפלומטיה אינה יכולה.

ניתן להניח, לדעתי, כי ההתמודדות עם השואה ולמידת המסורת המציגה מלחמות הישרדות בלתי פוסקות מראשית ימיו של העם היהודי, עיצבו אותנו לכדי חברה מתגוננת הסובלת מטראומה והמנסה בכל כוחה למנוע את שהתרחש בשואה. חרדת הקיום המתמדת נצרבה כה חזק בתודעה הפוליטית עד כי היא הובילה לחוסר יכולת לנהל תהליכים דיפלומטים ומשא מתן מדיני, עקב אי אמון בצד הנגדי והתנהגות אימפולסיבית. כל אלה, הביאה בהכרח לפרוץ מלחמות/ מבצעי ברירה אשר לדעתי ועפ"י המחקר לעיל, היה ניתן להימנע מהן.


קרדיט תצלום:
MICHA PERRY
שתף:
 
  • שי-רן כהן

    סטודנטית למשפטים, הומניטרית, בעלת השקפה סוציאל דמוקרטית, כותבת ואוהבת פילוסופיה פוליטית ותאוריה חוקתית, ומתעניינת בתפקיד השופט בחברה הדמוקרטית.