בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מהגנה להתקפה: הנחיצות שבמעבר לאסטרטגיית ״מרדף״...

מהגנה להתקפה: הנחיצות שבמעבר לאסטרטגיית ״מרדף״

,
עליונים מבחינה טכנולוגית ככל שנהיה, במציאות של לוחמה א-סימטרית, גם אם נמגן עצמנו לדעת – לבסוף האויב יצליח למצוא דרך להתאים את עצמו כל פעם מחדש. לפיכך, על ההנהגה המדינית ומערכת הביטחון לקחת את היוזמה ולאמץ דוקטרינה של ״רדיפה״ אחרי גורמי הטרור, המהווים איום בכל מקום אשר יהיו.

ביום ראשון, 23 באוקטובר 1983, התבצע בעיר ביירות פיגוע רב-עוצמה. שתי משאיות תופת, נהוגות בידי מחבלים מתאבדים, פרצו אל תוך בסיסי הכוח הרב-לאומי בעיר והובילו למותם של 305 אנשים – ביניהם 241 נחתים ואנשי צי של ארצות הברית. בימים שלאחר הפיגוע הגיעו נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן, וג'ורג' בוש האב, סגן נשיא ארצות הברית דאז, לבירת לבנון. באותם הימים הייתה לבנון שקועה במלחמת אזרחים עקובה מדם, כאשר השניים הגיעו על מנת להביע את תנחומיהם, להפגין את מורת רוחם ולבדוק כיצד ניתן יהיה למנוע את האסון הבא. לא חלף זמן רב מאז אותו הביקור, והנשיא רייגן מינה ועדה לחקר הפיגוע. הוועדה קבעה כי הטרוריסטים הצליחו לבצע את המעשה הנתעב, בין היתר בשל פגמים במיגון המתחם, ועקב התרשלות בהתנהלות השומרים; אם אלו היו פועלים אחרת, כך נטען, מספר הקורבנות עשוי היה להיות נמוך משמעותית.

כצעיר בן 25 שכל החיים עוד לפניו, כזה שנולד עשר שנים לאחר אותו פיגוע בביירות, בהחלט איני בא לערער על מסקנותיה של אותה ועדה. אולם, הנקודה שברצוני להעביר מתייחסת להיבט אחר; לא לשאלה "כיצד להתמגן מפני טרור?״, אלא לשאלה יסודית יותר – "האם מגננה היא הדרך הנכונה?״. אסביר את כוונתי. מיד לאחר הפיגוע הרצחני, עלתה על הפרק יוזמה אמריקאית-צרפתית משותפת, שבמסגרתה אמורות היו שתי המדינות לתקוף מטרות של משמרות המהפכה האיראניים בבקעת הלבנון. לאחר שיחות בין מזכיר ההגנה קספר ויינברגר, שהתנגד לתגובה צבאית, ובין מזכיר המדינה ג׳ורג׳ שולץ, שצידד בכזו, האפשרות ירדה מן הפרק. במקומה, הוחלט לפעול למניעת הפיגוע הבא באמצעי אחר – הגנה.

בתוך זמן קצר, משנקבעה האסטרטגיה החדשה, פעל הצבא האמריקאי – המוצב בלבנון – להרחבת המגננה על ידי הצבת בטונדות. אותו אמצעי אכן הוכיח עצמו כיעיל, בכך שמנע את הישנותו של פיגוע תופת, כמו זה שהתרחש באוקטובר 1983. אולם, לא עבר זמן רב והאויב התאים את עצמו למציאות החדשה באמצעות טקטיקה חדשה – שימוש במטולי רקטות שחלפו מעל הבטונדות באין מפריע, היישר אל לב מוצבי הכוחות. האמריקאים והצרפתים, שלא רצו להרחיב את מעורבותם בביצה הלבנונית, המשיכו באותה אסטרטגיה הגנתית. הפעם, הפתרון הגיע בדמות גדרות תיל, אשר הולבשו על קירות הבניינים, במטרה לגרום לרקטות להתפוצץ בטרם תפגענה במבנה עצמו. אך גם הפעם, לא חלף זמן רב והטרוריסטים מצאו פתרון משלהם. הם זנחו את האר.פי.ג׳י לטובת רובה הצלפים, אשר כדוריו חדרו את גדל התיל ללא כל קושי, והציבו אתגר נוסף בפני הכוחות האמריקאים. בדרך זו ניתן לראות כי על כל אמצעי הגנה שהאמריקאים פרסו סביבם, הטרוריסטים הגו פתרון יצירתי מסוג אחר; פתרון שחידש את תוקפו של האיום.

הדוגמה הזו היא בגדר פרט המעיד על הכלל, שכן כאשר ארגוני הטרור מבינים שאין ביכולתם לגבור על כוחות האוויר, הים והיבשה של הדמוקרטיות המערביות, הם מתאימים עצמם אל המציאות הא-סימטרית. ״ייעודו של הטרור הוא להטיל אימה בקרב האוכלוסייה״, אמר ולדימיר לנין. כיום, ארגוני הטרור, המבקשים לערער את הסדר והחירות במדינות הלאום, פועלים בדיוק בדרך זו. מתוך הבנה כי שדה הקרב הקונבנציונלי אבוד מראש, טרוריסטים – החל מכאלו המשתייכים לארגונים כגון חיזבאללה ודומיו, וכלה באותם מפגעים בודדים – משווים לנגד עיניהם זריעת פחד בקרב האוכלוסייה כיעד עיקרי; האויב, כך הם מקווים, יתייאש, יוותר וייסוג – במקרה של האמריקאים מ-1983, המטרה הייתה שיעזבו את ביירות, ובמקרה של ישראל המטרה היא שהיהודים יעזבו את ירושלים, ובסוף גם את תל-אביב, הלא היא שייח׳ מוניס.

נשאלת השאלה, אם כן, מה יש לעשות? להשקפתי, המפתח לנושא ׳המאבק בטרור׳ – כמאבק גלובלי שהתחיל אי-שם בשנות ה-80, ויש שיטענו, במידה רבה של צדק, שעוד הרבה לפני – נטוע באמת הפשוטה הבאה: אין אפשרות להגן בכל מקום ובכל זמן כנגד כל תרחיש של התקפת טרור. במילים אחרות, ״הגנב תמיד יצליח לפרוץ את הכספת״. בדומה לאופן שבו הטרוריסטים בביירות סיגלו עצמם לאמצעי ההגנה של הצבא האמריקאי, כך גם עושה החמאס אל מול צה״ל; שכן כאשר הבין החמאס כי ׳כיפת ברזל׳ מהווה מענה הולם למערך הרקטות שלו, פעל הארגון לפתח במרץ אמצעי התקפי אחר בדמות המנהרות. כאמור, האויב אינו קופא על שמריו, ולא משנה כמה נמגן את עצמנו לדעת, בסופו של דבר החומה תיפרץ, ולכן תהיה זו שגיאה חמורה לדבוק באסטרטגיה הגנתית.

משום כך, המסקנה הברורה היא שבכדי להיות אפקטיבי במאבק הבלתי-פוסק אל מול ארגוני הטרור, במציאות של לוחמה א-סימטרית, עלינו להפוך את הקערה על פיה – לאמץ יוזמה התקפית בדמות אסטרטגיית ״מרדף״. העיקרון המנחה, שניצב בבסיס אסטרטגיה זו, הוא לרדוף את הטרוריסטים – באופן כולל ומקיף, שאינו מבוסס אך ורק על המרכיב הצבאי – בכל מקום בו יימצאו. אותו מרדף יתבטא בהפעלת לחץ מקיף – צבאי, כלכלי ודיפלומטי – לא רק על הטרוריסטים; אלא גם על אותן מדינות וישויות, כגון צפון קוריאה, איראן, לבנון והרשות הפלסטינית, שמעניקות להם מימון, חסות ומקלט. אחרי הכל, עלינו להישיר מבט אל המציאות ולהכיר בכך שאם נמשיך לדבוק באסטרטגיה הגנתית – באמצעות בניית מבצרים של בטונדות, גדרות תיל וכיפות ברזל – אנו למעשה משנים את דרך חיינו, ומעצבים מחדש את החברה הדמוקרטית והחופשית כחברה רוויה חששות ופחדים; כחברה ששואלת את עצמה פעמיים האם כדאי לנסוע דרומה או שמא מוטב שלא, פן יישמע ׳צבע אדום׳.


קרדיט תצלום:
Luiz Hanfilaque
שתף:
 
  • גד וקנין

    סטודנט ליחסים בינלאומיים והיסטוריה באוניברסיטה העברית. קצין לשעבר באגף התכנון בחיל האוויר וכיום עובד כסטודנט בחטיבה לתכנון, מדיניות ואסטרטגיה במשרד המשפטים.