בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מהפכת האינטרנט: מות התקשורת הממוסדת...

מהפכת האינטרנט: מות התקשורת הממוסדת

,
חיסול התקשורת הממוסדת בידי האינטרנט וטשטוש הגבולות בין אמת לשקר, הניחה את הגולש במרכז. אך האם הגולש מבין כמה כוח מונח בין אצבעותיו?

הולדת האינטרנט

הכל התחיל ממש לפני חג המולד של שנת 1990, כשמדען בריטי מבריק בשם טים ברנרס-לי המציא את האינטרנט, או לפחות מה שאז נקרא האינטרנט. טים עבד עבור המועצה האירופאית למחקר גרעיני, או בשמה המוכר – CERN. במסגרת עבודתו חיפש דרך ליצור סיפרייה משותפת בין מדענים בכל האוניברסיטאות בעולם, אשר הובילה אותו להמציא "דפדפן", "שרת אחסון אתרים" וקוד בסיסי, דברים שהיום נראים לנו כמובנים מאליהם. אתם מוזמנים להיכנס בעצמכם ולראות את אתר האינטרנט הראשון בהיסטוריה.

אז האינטרנט עוד היה בסביבה סגורה, כפי שהייתה תכליתו בימים ההם. כשהוחלט בשנת 1993 לשחרר את האינטרנט לעולם הפתוח, היה חשש גדול ממה שעלול להתרחש בעקבות זאת, אך גם התרגשות גדולה מהאמונה שהאינטרנט יהפוך לסיפרייה המשותפת הגדולה בעולם. למעשה, האינטרנט הפך להרבה יותר מכך. כשנותנים לילד את הכלים הבסיסיים לציור, כמו דף ועיפרון, הוא יכול לצייר מגוון רחב של יצירות שיהיו שונות זו מזו, ושונות לחלוטין מציורים של ילדים אחרים. כשנותנים לאדם שפת תכנות, הוא יכול ליצור מגוון רחב של אלמנטים בדיוק באותה המידה. כך, הפך פיתוח אתרי האינטרנט לזירה של חלוציות אמיתית, פיתוח וחדשנות. מאתרי אינטרנט פשוטים וזולים המכילים מלל ותמונת רקע באיכות ירודה, נוצרו צ'אטים, אתרי תוכן, חנויות לרכישת מוצרים ושירותים, במות לשיתוף מוזיקה ויצירות, ועוד אין ספור דברים שרובנו זכינו לחוות בהתפתחותם. כולנו יודעים שהאינטרנט שינה את את הכללים. אנו חיים וניזונים ממנו, משועבדים לו וזקוקים לו יותר מכל דבר אחר כמעט. אם ייפול, טוב, זה תרחיש אותו אשאיר לדימיונכם.

 

טים ברנרס-לי (קרדיט: CERN)

הכלים שהפכו את האינטרנט

האינטרנט ככלי חברתי התחיל בבלוגים. כל אדם יכל לומר את דעתו, קיצונית או שיגרתית, מסיתה או מאחדת. כל דבר שעלה על רוחו הפך לקבצים שנשמרו בשרת אחסון כלשהו במדינה כלשהי. הכל נכתב, נצרב ונשמר. היכולת של הגולש, בכמה לחיצות כפתור  להפיץ לעולם את דעותיו, ואפילו לקבל עליהן תגובות ולייצר שיח לא הייתה מובנת מאליה כלל. אפשר לומר שזו הייתה "מטרת הבריאה" של האינטרנט, השיתוף. אומנם, הוא היה חסר סדר, לא היה נוח לשנן מפה לאוזן כתובות של אתרי אינטרנט, או לרשום אותן על פתק ולאבד. אז הגיעה גוגל.

גוגל היא לא האימא ולא האבא של האינטרנט, אלא היא "העכביש" שיצר את ה-Web האמיתי בתוך המונח הידוע – World Wide Web. היא לא אחסנה אף אתר, עוד לא נתנה שירותים לאף אתר, אלא יצרה כלי פשוט שדורש מהמשתמש רק לכתוב מה הוא מעוניין למצוא ברחבי האינטרנט ותוך שניות סיפקה מענה. העכביש של גוגל עשה בשבילנו את העבודה ויצר בפעם הראשונה סוג של אינדקס לסיפרייה הגדולה בעולם. אך אפילו עם האינדקס גוגל, האינטרנט עדיין הכיל מספר רב של אתרי אינטרנט שלא היה ניתן להגדירם, פשוט כי הוא גדל בלפחות כמה אלפי אתרים בפרק הזמן שלוקח לקרוא את הרשומה הזאת. בעבר נדרש לפשפש בין בלוגים ופוסטים ארוכים כדי למצוא פיסת מידע מעניינת, או לשוטט בין אתרים רבים כדי לאתר אירועים והופעות קרובים, איש מקצוע כלשהו, או אפילו מערכת יחסים. היינו נוהגים לעבור בין כל כך הרבה אתרים, ונאלצים ללמוד איך עובד כל אתר כדי למצות ממנו את המיטב. מעבר לכך, רק נסו להיזכר במהירות הגלישה של אותה התקופה, לא חגיגה גדולה. אז הגיע פייסבוק.

ידוע שפייסבוק היא ממש לא הרשת החברתית הראשונה. יש המצאה אחת מסוימת, או למעשה ביצוע מעולה שלה, שהוא זה שגרם לפייסבוק להפוך למה שהיא היום – ה"פיד" (Feed). ה"פיד" מעוצב כך שימנע מהגולש לעבור לעמודים אחרים, אלא להמשיך לגלול ולגלול, כמה שיותר. רק נסו לחשוב לרגע אחד כמה אנשים אתם "רואים" בפייסבוק כל יום, משתפים אחרים בדעותיהם, או בתמונות וסרטונים. השימוש ב"פיד" רק התפתח וגדל, עד שמרבית מבעלי העסקים בעולם כיום כבר לא חושבים על בניית אתר אינטרנט, אלא על עמוד בפייסבוק. העמוד יוצר מעצמו כתובת אינטרנט יעודית, שגם היא נתפשת כאתר אינטרנט לכל דבר עבור אתרי החיפוש, גוגל לדוגמא. הידעתם שקרוב ל-40% מכלל תעבורת האינטרנט, היא בפייסבוק? נתון זה עלול לעורר דאגה עד אפאתיות בקרב  המשתמש הממוצע, אך ישנם גופים גדולים הנמצאים בסכנה קיומית נוכח עובדה זו.

לכמה רשתות שיתוף אתם רשומים? (קרדיט: Pixelkult)

התקשורת הממוסדת מול כוחו של השיתוף

התקשורת הממוסדת מתבססת על עיתונאים בעלי מקורות טובים, על תחקירנים מקצועיים וכמובן, על אינטרסים. אך הבסיס לכל "סקופ" או כתבה בלעדית הוא – המקור. כאן למעשה ניצח השיתוף את התקשורת הממוסדת, שכן באינטרנט ובעיקר ברשתות החברתיות יש אינספור מקורות מרחבי העולם, המשתפים באופן ישיר ומיידי את הציבור בידיעותיהם. בפייסבוק  בלבד יש מעל למיליארד משתמשים פעילים, מיליארד מקורות אפשריים. לא סתם אנו רואים במהדורה המרכזית בחדשות מדי ערב, כתבות מלאות שמקורן ברשתות החברתיות, רשתות השיתוף.

על פי מכון המחקר Pew Research Center, בשנת 2016 כ-62% מאוכלוסיית המבוגרים בארה"ב צרכו את החדשות שלהם מהרשתות החברתיות. אומנם, מה קורה כשמישהו משתף שקר, והשקר מגיע לעשרות שיתופים, מאות או אלפים? השקר עלול להשפיע על המציאות. האתר BuzzFeed  המפורסם והאמין גילה שנערים ממקדוניה יצרו כמעל 100 אתרי אינטרנט שונים, שבהם כתבות פרו-טראמפ מזויפות לחלוטין, ולאותן כתבות היו למעלה -מ140,000 שיתופים ברשתות החברתיות. אגב, הנערים הללו ממש לא מעריצים של טראמפ, הם פשוט סבורים שכתבות פוליטיות מושכות אנשים ושיתופים ועשו מזה הון של דולרים. בשנת 2014, רשת CNN  החליטה שכדורגלן העל ההיסטורי, פלה, נפטר. הם הכריזו על כך לכל בטוויטר, על אף היותו כמובן חי וקיים.  רשתות השיתוף מלמדות אותנו שהגבול בין אמת ושקר הוא מאד דק ושברירי. מי כמונו בישראל מכירים את התמונות הכוזבות והמעוותות שמשחירות את תדמית מדינתנו בעולם. כמו תמונות של חיילים שמכים פלסטינאים, כשבמציאות התמונה נראית אחרת לחלוטין. בישראל, אנו כבר מודעים לדיווחים כוזבים ברשתות הטלוויזיה הגדולות בעולם, ואולי גם מסוגלים להבחין מעט יותר בבעיה עצמה.

אם לא היו מחלקים לכם עיתונים בחינם, הייתם משלמים עליהם? (קרדיט: bykst)

השיתוף הרג את התקשורת, אף שאפשר לומר בצניעות שהוא רק "עזר" לה למות. אין זה סוד כי לכל אמצעי תקשורת אינטרסים משלו. היום אנשים מודעים לכך שבעיתונים מסויימים תמיד יהיה סיקור אוהד עבור אנשים מסויימים, וסיקור עוין עבור אחרים. התקשורת הממוסדת נמצאת במשבר אמון עמוק, המתבטא בפייק ניוז, חצאי אמיתות. בעבר, כל מה שאזרחי העולם יכלו להסתמך עליו הוא מה שהתפרסם בעיתונים. מכורח זאת, יכלו לחבור מספר עיתונים במדינה ולבדות סיפור בדיוני משותף שיסוקר בהרחבה בכל עיתון. האזרח התמים, בהעדר אמצעי תקשורת אחרים, היה נופל קורבן לבדיה. בימינו, מהלך כזה הוא בלתי אפשרי כיוון שהכוח עבר מהתקשורת אל רשתות השיתוף. שם, ניתן להתעדכן בכל החדשות בזמן אמת, לרוב אפילו בליווי תמונות ווידאו, ישירות ל"פיד" ובכמויות אדירות.

האחריות היא של כולנו

למעשה, התכלית של האינטרנט הגיע לשיאה, אם נסכים שהתכלית היא השיתוף. פייסבוק, טוויטר, וואטסאפ ואינסטגרם הן רק חלק מפלטפורמות השיתוף הגדולות בעולם. אם בעבר רק לבעלי המאה היה את הכוח להשמיע את דעותיהם, היום הם משתמשים באותם אמצעי השיתוף כמו כל אחד מאיתנו. בימינו נשיאים משתמשים בפייסבוק ובטוויטר על מנת לתקשר עם אזרחיהם (טראמפ למשל) ואפילו התקשורת בעצמה לא נעדרת מהם. זו המהפכה הגדולה ביותר של חופש הביטוי. קצת במספרים: כל 60 שניות עולים לפייסבוק כ-293,000 סטטוסים חדשים, 510,000 תגובות ו-136,000 תמונות. כל דקה.

בני האדם תמיד שואפים ליותר כוח. אך היום כולנו מחזיקים את אותו הכוח העוצמתי, ההרסני והמרהיב, שהוא חופש הביטוי המוחלט, השיתוף המיידי. הכוח הזה, שקיים בכל מקום ומעודד אותנו להשתמש בו כמה שיותר, הוא לעיתים הרבה יותר מחופש הביטוי – הוא חופש הבריאה, ואולי זה מסוכן, אך זהו העתיד, לשם אנו מתקדמים בצעדי ענק. התקשורת הממוסדת כבר מבינה זאת ונכנסת בעצמה לשוק השיתוף. מצד אחד, היא מתחננת מכם – "שתפו אותנו! את דעותינו! את גרסתנו!", בדומה מאד לחבריכם, ומאידך, היא כבר מקפידה לשתף גם דעות של גולשים. כאן נכנס הכוח של היחיד, שהוא למעשה הבחירה במה לתמוך בפומבי, לאיזה דיווח "להעניק חיים", אף שאינו בטוח במקור או באינטרסים מאחוריו. הכוח שיש בידנו הוא ענק. השתמשו בו בחוכמה.


רז לוק

עובד הייטק ביום, יוצר בערב, חי בלילה.