‎קורא‫/‬ת‫:‬

מה בין הכיבוש הישראלי לכיבוש האנגלי באירלנד...

מה בין הכיבוש הישראלי לכיבוש האנגלי באירלנד

,
בקרב חלקים מהשמאל הישראלי נוטים לערוך השוואות היסטוריות (מופרכות) למדינה מסוימת בשנות ה-30. עם זאת, השוואה היסטורית אחרת, בין שליטת ישראל בפלסטינים לשליטת אנגליה באירלנד, היא בעלת תוקף רב יותר.
image_printגרסא להדפסה

בקרב חוגי "השמאל" הישראלי נהוגה ההשוואה בין ישראל לבין מדינה אירופית מסוימת בשנות השלושים של המאה העשרים. השוואה זו מעידה במקרה הטוב על הבורות ההיסטורית של המשווים אשר בהעדר השכלה כללית רחבה מתקשים לחרוג מהראיה הבינארית של שחור ולבן שהשוואה זו מייצרת ובמקרה הרע על השפעות זרות של בעלי אינטרסים לא מקומיים שנהנים מההשוואה הזו. ההשוואה הזו מופרכת, ועם זאת החזרה עליה הפכה לנוהג קבוע אצל מגלגלי עיניים מקצועיים. דני אורבך השווה את ישראל ליפן של שנות העשרים והשלושים באופן שאכן היה מאתגר למדי. אני רוצה לעומת זאת להצביע על השוואה אפשרית שבין המציאות של הכיבוש בשטחים לשלטון הבריטי על אירלנד. נדמה לי כי השוואה זו תוריד כמה חששות וחרדות המופיעות מזמן לזמן ב"שמאל" הישראלי ותאפשר דיון מושכל יותר על המציאות הנוכחית שלנו. אעיר כי זו רק אפשרות אחת וכי ישנן אפשרויות נוספות כפי שיתבהר בפרק הסיכום.

אנגליה ואירלנד

אנגליה הייתה נוכחת באירלנד החל מאמצע ימי הבינים כאשר הרפתקנים אנגלים הקימו מאחז אנגלי בדבלין. מאחז זה לא הספיק כדי להשתלט על האי, אך הוא, כנראה, מנע התגבשותה של מדינה אירית עצמאית כפי שקרה בסקוטלנד. כתוצאה מכך נותרה אירלנד במשך כל ימי הבינים שטח הפקר להרפתקנים אנגליים ולאנשי אצולה מקומיים שמקורם באצולה הקלטית. עם זאת בימי הביניים מציאות זו לא הפכה לסכסוך בין האנגלים לאירים. הסכסוך פרץ בעת החדשה כאשר האנגלים הפכו לאנגליקנים,ואילו האירים נשארו קתוליים. האיבה בין שתי הדתות רחשה על אש נמוכה עד פרוץ המהפכה האנגלית ב1640. מהפכה זו שיצרה את אנגליה המודרנית על חורבות המלוכה הבריטית,הדגישה את הניגוד בין אנגליה הפרוטסטנטית לאירלנד הקתולית. צבאותיו הפוריטניים של אוליבר קרומוול כבשו את אירלנד והשליטו את השלטון האנגלי באופן ישיר על האוכלוסייה האירית הקתולית עד תחילת המאה העשרים. שליטה זו חוותה עליות ומורדות ברבות השנים, אך היא לא פסקה עד 1921 כאשר אנגליה הסכימה להעניק לאירלנד (להוציא הצפון הפרוטסטנטי) מעמד של מדינה עצמאית (המהלך הצליח, כנראה, בעקבות הלחץ של השדולה האירית בארה"ב אשר ניצלו את תלותה של אנגליה בארה"ב אחרי מלחמת העולם הראשונה).הניתוק הושלם בשנות השלושים כאשר אירלנד יצאה מהאימפריה הבריטית. בזמן מלחמת העולם השנייה שמרה אירלנד על ניטרליות מנוכרת לבריטניה, אך נזהרה מכל ביטוי של תמיכה באויבי בריטניה.

השלטון האנגלי באירלנד עטה צורות שונות במשך השנים. בתחילה הייתה האוכלוסייה האירית משועבדת לאנגלים בלי שתינתן לה זכות בחירה לפרלמנט. במאה התשע עשרה עם הרחבת זכות הבחירה קיבלו גם האירים זכות בחירה לפרלמנט האנגלי, שם הם תפקדו כגוש לעומתי מול הרוב האנגלי. לקראת שנות השמונים נעשה מאמץ להעניק אוטונומיה (הום רול) לאירים. במקביל לאורך כל התקופה התקיימה שדולה חזקה של המתנחלים האנגלים באירלנד שדחפה לשימור השלטון האנגלי באירלנד ולהרחבת ההתנחלויות. שארית של אותה התנחלות נשארו בשלטון בריטי גם היום בצפון אירלנד.שעתו המרושעת ביותר של השלטון האנגלי הייתה ב1845-1849 כאשר פטריה השמידה את כל יבול תפוחי האדמה באירלנד. מכסים על הדגן בבריטניה מנעו יבוא של דגן זול לאירלנד וכך הביאו בעקיפין למותם של מיליון אירים לערך ולעזיבתם ש 3 מיליון אירים נוספים, רובם לארה"ב. אוכלוסיית האי האירית הצטמצמה מ8 מיליון ל4 מיליון. השלטון האנגלי ניסה לבטל את מכסי הדגן, אך שדולה של בעלי קרקעות אנגליים שנהנתה מהם מנעה זאת בפרלמנט. דוגמה זו יחד עם דוגמאות נוספות מהודו גרמו לחתן פרס נבל בכלכלה אמריטה סן להסביר את חשיבות השלטון העצמי כאמצעי למנוע מקרי רעב. השלטון האנגלי באירלנד היה צבאי מתחילתו ועד סופו, מדי כמאה שנה הוא התמודד עם מרידות שונות ודיכא אותן. הדיכוי החריף ביותר היה של קרומוול, ואחריו התרחשו פעולות דיכוי נוספות.וכאן עולה השאלה האם זה היה רע הכרחי? האם השלטון האנגלי באירלנד היה מוצדק?

השאלה מניחה שישנן עובדות מוסריות (טובות ורעות) בעולם (בניגוד לעמדות ששוללות עובדות מוסריות), ושהערך המוסרי של עובדה הוא אובייקטיבי.השאלה נשאלת מנקודת מבט ליברלית המאמינה שהחלתן של חירויות שונות הן דבר מוצדק מוסרית. האנגלים היו אומה ליברלית במשך 400 השנים האחרונות. זו אולי האומה הליברלית הגדולה ביותר בהיסטוריה. מתנגדיה נוהגים להצביע על זמנים אפלים באימפריה,שבהם הםרומזים כי הם עצמם היו מתנהגים באופן טוב יותר. הגרמנים למשל נהגו לתקוף את האנגלים כצבועים;אך ההתנהלות הגרמנית התגלתה כגרועה בהרבה משל האנגלים. ועם זאת אנגליה הייתה מודעת לפינות אפלות אלו ונהגה לדון בהן וגם לתקן אותן. כך למשל, האנגלים הפסיקו ביוזמתם את סחר העבדים ב1806,ולאחר מכן שחררו אותם ברחבי האימפריה ב1833. האנגלים בסך הכול נהגו באופן ליברלי, אך לעיתים הנחו אותם שיקולים נוספים שמלמדים על מורכבותה של המציאות שבה חיו.

השאלה הביטחונית

מנקודת מבט אנגלית כיבושה של אירלנד נדרש בראש ובראשונה מסיבות ביטחוניות. קרבתו של האי לאנגליה ולנמלים הגדולים של אנגליה איים עליה במישרין בכל מלחמה ומלחמה. הצי האנגלי היה הכלי הראשי להבטחת ביטחונה של אנגליה ולהחזקת האימפריה. בלעדיו הייתה נשארת אנגליה אי חסר חשיבות או נכבשת בידי מדינה מהיבשת כפי שקרה לה בכיבוש הנורמני ב1066. היותה של אירלנד אי הסמוך לחופיה איים למנוע שימוש יעיל בצי האנגלית וכך איים על חירותה של אנגליה. הסיוטשלאירלנדעצמאיתבעלתבריתשלמדינותהיבשתהיהמבחינתהאנגליםהצדקה מספקת לשמר את הכיבוש של אירלנד. סיוט זה לא נעלם מעיני מדינות היבשת אשר במספר מקרים ניסו להמריד את אירלנד נגד האנגלים.

לא ניתן לנתק את האיום הביטחוני מהאיום הקתולי. בימינו זה לא תקין פוליטית לדבר על "איום דתי", אך הוגי הנאורות ובראשם לוק סברו אחרת. לדידם, דת יכולה בהחלט להיות איום על הסדר הפוליטי של הנאורות, וסובלנות דתית כלפיה לא תתאפשר בלי שייערכו בה שינויים מסוימים. לטעמם, כדי שדת תתקבל באופן סובלני היא צריכה לקבל את הנחת האמנה החברתית שעומדת בבסיס המערכת הפוליטית של הנאורות ואת ההפרדה בין הדת (כעניין פרטי) לבין הפוליטיקה והמדע כעניין כללי. הנצרות הקתולית לא התאימה למבנה זה. כשריד של האימפריה הרומית (המחוזות הקתוליים הדיולקטנסים שימרו את המחזות הרומיים של האימפריה עד ימינו) תפסה את עצמה הכנסייה כגוף אוניברסאלי המאשרר את הסדר הפוליטי המקומי באופן רוחני. היה לכך גם השלכות מעשיות – אנשי הכנסייה נידונו בבתי המשפט של הכנסייה על פי המשפט הרומי ולא על פי המשפט הפיאודלי המקומי ורק לאחר מכן הועברו לביצוע גזר הדין לרשויות החילוניות. החברה נתפסה כגוף אורגני המורכב מגורמים שונים המקבילים על פי הסדר האפלטוני לצדדים שונים של האדם – הרוח (הכנסייה), הכבוד (האצולה) וההמון והיהודים (שגם להם היה סדר משפטי שונה מההמון). כתוצאה מכך התנגשה הכנסייה באופן ישיר עם הסדר החדש של הנאורות כפי שכוננו אותו הוגי הנאורות – הובס, דקארט, לוק, ואחרים, וכפי שמומש באופן רשמי באנגליה אחרי המהפכה המהוללת ב1689 (שבתורה רק אשררה את תוצאות המהפכה האנגלית ב1640 עם תיקונים). רק לאחר ההסדרעם נפוליון ב1804 קבלה עליה הכנסייה הקתולית את עקרונות הנאורות ויכלה ליהנות מעקרונות הסובלנות הדתית של הנאורות. מנקודת מבט אירית הביטוי של שינוי זה היה האפשרות של קתולים להיבחר לפרלמנט האנגלי החל מ1828 והתגבשות התביעה לעצמאות אירית בזמן ההוא עד השגתה מאה שנים מאוחר יותר. לפני כן הפרוטסטנטים לא בטחו בקתולים האירים (או בקתולים האנגלים לצורך העניין), ולכן סירבו להעניק להם לגיטימציה וכוח פוליטי.

ביטחון אם כן איננו רק עניין גיאוגרפי אלא גם פוליטי: האם הסדר הפוליטי יציב מספיק כדי לאפשר הכרה הדדית שתבטיח שלום? אם הסדר הפוליטי הפנימי מבטא גישה שונה שאינה מאפשרת הכרה הדדית, היכולת להשתית שלום שאיננו מבוסס על הפסקת אש מתוחה עומדת על כרעי תרנגולת. הכיבוש האנגלי של אירלנד היה ענין מגעיל ואף מרושע, אך קשה להאשים גורם הנמצא במלחמה של סכום 0 שמנסה להבטיח את שלומו גם במחיר של חירות האחר. אינני מצדיק כל עוולה, אך אני מציג היבטים נוספים למציאות שמעידים על מורכבותה ועל כך שהתשובה לבעיות במציאות אינה בינארית.

ישראל והשטחים

הניתוח שערכנו מבהיר את ההשוואה בין המקרה של אנגליה ואירלנד לישראל והשטחים. בשני המקרים הגורם הנכבש בעל קרבה גיאוגרפית היכול לפגוע באופן ישיר בליבה של המדינה השולטת, וכן בעל סדר פוליטי פנימי שאיננו מאפשר הכרה שוויונית ברוח הנאורות מצד המדינה הכובשת. באירלנד זו הייתה הנצרות הקתולית ובשטחים זה האסלאם. יאמרו מה שיאמרו, הנחות המוצא של האסלאם אינן מאפשרות קבלה של הסדר הפוליטי של הנאורות. גישת התקינות הפוליטית רק מעמעמת את ההבנה הזו במקום לשים אותה על השולחן. במקרה הטוב היא מבטאת יהירות היסטורית שאין לה מקום, ובמקרה הרע היא מבטאת שחיתות מוסרית המסתירה מאחוריה אובדן דרך וחוסר אמונה עצמית מהסוג שמישל וולבק תיאר בספר "כניעה". מנקודת מבט ביטחונית שטחי הרשות הפלסטינאית קרובים מידי לשטחי ישראל מכדי להסתכן בנסיגה ובוויתור על השליטה הביטחונית. גם אם אהוד ברק צודק בביקורת שלו על מיכה גודמן וניתן באופן עקרוני להשיג ביטחון תוך ויתור על ההר, המחיר נתפש כגבוה מידי והרסני מידי במיוחד לאור ההתרחשויות האזוריות. ולכן כתוצאה מכך כמו באנגליה גם בישראל התגבשה ההכרה שהכיבוש הוא רע הכרחי.

מי שבעל כורחה הודתה בכך הייתה זהבה גלאון בראיון ברדיו ביחס לתוכנית הסיפוח של בנט. בראיון הבדילה גלאון במפורש בין המציאות של כיבוש שהיא רע שהוא,כנראה, הכרחי לבין מדיניות של סיפוח שתיצור שני מעמדות נפרדים של אוכלוסייה מבחינה חוקית, פגיעה בדמוקרטית הליברלית של מדינת ישראל ותביא למה שגלאון תארה כאפרטהייד. אם זה נכון, אבד הכלח על המדיניות האופוזיציונית שזהבה גלאון קדמה בשנים האחרונות כיושבת ראש מפלגת מרצ. במקום זה עדיף היה להצטרף לקואליציה ברשות נתניהו ולפעול מבפנים לשימור הכיבוש כהכרחי מול מגמות הסיפוח של המתנחלים ("בזמן שהשועל מולך סגוד לו" אומר הפתגם ברש"י). כדרכן של הכרות מהסוג הזה הן נעשו מאוחר מידי ביחס למצבם של הנפשות הפועלות. גלאון אמרה את דבריה לאחר שנאלצה לוותר על מקומה כיושבת ראש מפלגת מרצ.

הדבר נכון גם לצדדים אחרים של הקצוות הרדיקליים של "השמאל" הישראלי. לא במקרה גופים הדורשים סוף לכיבוש בכל תנאי ובכל מצב תחת כסות של "זכויות אדם" נדחים כלא לגיטימיים ואט אט הופכים לסוכנים של גורמים זרים הממומנים על ידיהם. גופים אלו טוענים כי עצם הכיבוש מביא לאובדן הליברליזם של מדינת ישראל והופך אותה לאפרטהייד. ההשוואה לאנגליה ואירלנד מלמדת כי טענה זו מוגבלת. אנגליה הצליחה להיות כובשת וליברלית במשך מאות שנים ולא צריך לחשוש כי ישראל תפסיק להיות ליברלית רק בגלל הכיבוש. צריך להיזהר מקשיות לב כמו שהיה ברעב האירי הגדול ב1848, אך עצם הכיבוש עדיין לא הופך אותנו ללא ליברלים. עצם הצווחנות של גופים אלו ושל אחרים המקדמים חרם על ישראל בטיעונים אלו רק מביא לדחייה של המרכז הישראלי ולהפיכתם ללא לגיטימיים. בעיני המרכז הישראלי האיום הביטחוני גדול מידי מכדי שוויתור על השליטה בשטחים יוכל להתרחש בדומה למה שקרה בעזה (שאף הצליחה במלחמה האחרונה לשתק את שדה התעופה בן גוריון).בהקשר זה הימנעות משירות צבאי על רקע ה"הכיבוש" נתפשת כהתנשאות טהרנית שאין לה בסיס מוסרי. במציאות שבה אלפי טילים מוכוונים על ישראל מצפון ומדרום ושבה אנו רואים כיצד בעלי הטילים טובחים בבני עמם ללא רחם קל להבין שהיחס אלינו יהיה גרוע בהתאם, וכי רק הרתעה ממשית תמנע מהם לממש את זדונם. אינני בא לשפוט אף אדם על בחירתו באופן אישי (אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו), אך עצם האמירה החברתית של הימנעות משירות צבאי היא לטעמי פסולה. גם אם הכיבוש הוא רע, ראוי לכל הפחות לדון אותו לכף זכות כרע הכרחי עד שיוכח אחרת. כאדם דתי אומר שעדיף שילכו ללמוד בישיבות שמגינות עלינו, כך נטען בישיבות, באופן מטאפיזי מאשר שבאנינות מתנשאת יטענו שאיננו זקוקים להגנה והצלה.

טענה נוספת היא שהמתנחלים משתלטים על מדיניות הישראלית. העובדה היא שהמתנחלים האירים לא הצליחו להשתלט על המדיניות האנגלית ולהכריח את האנגלים לבלוע את אירלנד על קרבה ועל בלעה. גם בישראל בתשע השנים האחרונות עמד למעשה ראש הממשלה נתניהו כנגד הניסיונות של המתנחלים לספח את השטחים באופן עיוור וחסר אחריות (הוא הסתייע בכך במידה רבה ב8 השנים של ממשל אובמה). כיהודי דתי אני מאמין בהתיישבות בארץ ישראל אך גם אני אינני חפץ באזרוח מלא וחסר מחשבה של כלל הערבים בשטחים שיפגע אנושות בדמוקרטיה הישראלית. תהליכי הפריימריז בליכוד מובילים ללחץ לסיפוח השטחים, אך עדין מרבית האוכלוסייה הישראלית מתנגדת לכך בפועל כפי שראש הממשלה מודע לכך היטב.

האם זו ההשוואה היחידה?

ערכתי השוואה לאנגליה ואירלנד אולם המציאות אף פעם לא נכנסת למסגרת אחת. אנגליה ואירלנד בסופו של דבר היו איים בעלי זהות נפרדת ברורה. אנחנו והערבים לעומת זאת משחקים על אותה משבצת במרחב שאיננו רק סכום אפס מבחינה ביטחונית אלא גם מבחינה מקומית. על פי תפיסת הערבים, תפיסה המגובה בהחלטות של האו"ם על הפליטים, במשבצת הגיאוגרפית שבין הירדן לים אמורה להתקיים ישות אחת ערבית ולא יהודית (הדבר נכון גם לימין הדתי הישראלי שגם הוא תומך בישות אחת בין הירדן לים, אך בלי הגיבוי של האו"ם). גם אם הערבים מוכנים להסכם של פשרה זמנית באופן עקרוני, הם עדיין לא קיבלו את התביעה היהודית לנוכחות באזור (איננו היחידים באזור כמובן – זו צרת רבים של גורמים נוספים כגון הנוצרים, היזידים, העלאווים, השיעים, הדרוזים ועוד גורמים שאיננו חשופים להם, ככל הנראה). העובדה שתפסנו עמדה באזור לא אומרת שאנחנו מקובלים. לפי זה ההשוואה המתבקשת תהיה אולי לרודזיה/זימבבואה או לדרום אפריקה שגם בהן הנוכחות הלבנה לא התקבלה כלגיטימית בעיני המקומיים ולבסוף בתהליך היסטורי ארוך שנים מביאה לדחיקתם החוצה.

אפשרות אחרת נמצאת בימין. לישראל כמגשימה של החזון הציוני יש עדין פוטנציאל לקליטת עליה יהודית מרחבי העולם. ההנחה של השמאל הישראלי החילוני לפיה לא צפויה להגיע עלייה יהודית מארצות המערב יכולה להתבדות בעתיד. עלייה של יהודים תיתכן בצרפת כתוצאה מההגירה המוסלמית ובארה"ב כתוצאה מתהליכים פנימיים שעדין מוקדם להעריך בצורה מלאה. עליה כזו תשנה את הדמוגרפיה של האזור ויכולה להבטיח רוב יהודי מוצק גם בהתחשב בכלל האוכלוסייה הערבית באזור באופן שיאפשר לנו לאזרח אותה בלי צורך לתת לה מדינה. כבר היום משתווה מספר הילדים בילודה היהודית למספר הילדים בילודה הערבית באופן שמשנה את התחזיות הדמוגרפיות. גידול בעלייה יכול לשנות את המצב פעם נוספת. במקרה הזה נקודת ההשוואה תהיה דווקא מדינות כמו ארה"ב ואוסטרליה שבהן גידול האוכלוסין של המתיישבים הלבנים ביטל הסכמים קודמים וגרם להשתלטותה של האוכלוסייה האירופאית במדינה.

ולבסוף, ישנו הפתרון של המרכז-שמאל, פתרון שתי המדינות הנפרדות: ערבית ויהודית בשטחי ארץ ישראל, אך הוא הושהה מסיבות גיאוגרפיות ופוליטיות גם יחד.

הכללה של כל הממדים הללו מציירת מציאות סבוכה ולא מוחלטת. קשה לתת מרשמים, אבל אולי ניתן להיאחז בשולי גלימתו של קהלת הממליץ בסוף ספרו "אשַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם:  כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ.  בתֶּן-חֵלֶק לְשִׁבְעָה, וְגַם לִשְׁמוֹנָה:  כִּי לֹא תֵדַע, מַה-יִּהְיֶה רָעָה עַל-הָאָרֶץ.  גם אִם-יִמָּלְאוּ הֶעָבִים גֶּשֶׁם עַל-הָאָרֶץ יריקוּ, וְאִם-יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן–מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ, שָׁם יְהוּא.  דשֹׁמֵר רוּחַ, לֹא יִזְרָע; וְרֹאֶה בֶעָבִים, לֹא יִקְצוֹר.  הכַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ מַה-דֶּרֶךְָ הרוּחַ, כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה:  כָּכָה, לֹא תֵדַע אֶת-מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה, אֶת-הַכֹּל.  ובַּבֹּקֶר זְרַע אֶת-זַרְעֶךָ, וְלָעֶרֶב אַל-תַּנַּח יָדֶךָ:  כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵיזֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד, טוֹבִים." (פרק יא)

קרדיט לתמונה מימין: אתר ויקיפדיה, התמונה היא נחלת הכלל.