בין מלחמת עיראק וההתנתקות: כאשר ערבוב בין מטרות מוריד אותן לטמיון

המהלך הדרמטי ביותר במדיניות החוץ האמריקאית במאה הנוכחית היה פלישת ארה"ב לעיראק. המהלך הדרמטי ביותר במדיניות הישראלית במאה הנוכחית היה תכנית ההתנתקות מעזה. למעלה מעשור לאחר שבוצעו, שני הצעדים, לפי רוב הדעות, נחשבים כטעויות קשות. בארה"ב, טראמפ טען שהוא התנגד למלחמה בעיראק – טענה שאין לה אישוש עובדתי מספק.  בישראל, אמירה בריאיון של בני גנץ, שניתן היה  לפרשה כתמיכה בהתנתקות, זכתה מצדו להבהרה גורפת, לפיה תחת ממשלתו העתידית (שלא קמה, כידוע) "לא יהיו פעולות חד צדדיות הנוגעות לפינוי יישובים". העובדה שטראמפ וגנץ מתנגדים למהלכים אותם הובילו ראשי מפלגתם בעבר – בוש השתייך למפלגה הרפובליקנית, ובישראל מפלגת כחול לבן איישה את המשבצת הפוליטית של קדימה – רק ממחישה עד כמה המהלכים הללו נחשבים כושלים.

חשוב מאוד ללמוד מטעויות. במובן זה, אפשר להבין מדוע האמריקאים והישראלים החליטו שכישלונות עיראק וההתנתקות דורשים חשיבה מחדש. אלא שלעתים, דווקא הרצון לפעול באופן מנוגד לחלוטין בהשוואה לעבר מוביל לבעיות חדשות. לא כל מה שהיה כרוך בהחלטות על הפלישה לעיראק ועל ההתנתקות מעזה היה בהכרח טעות, וחשוב להפריד את המוץ מן התבן.

בעיראק, ארה"ב כיוונה לשתי מטרות שונות, שלא בהכרח היו צריכות להיות כרוכות יחד. כזכור, ממשל בוש ביקש להשמיד את תכניתה של עיראק לפיתוח נשק להשמדה המונית – אם כי לימים התברר שהעיראקים ביטלו את התכנית הזאת באותה עת – יחד עם הרצון להשכין בה דמוקרטיה. אף על פי שהחשש הראשון התגלה כמוגזם בשעתו, הוא לא היה מופרך. סדאם, בצעד שבדיעבד נראה כטירוף מוחלט, סירב לאפשר לפקחי האו"ם לפקח באופן חופשי על התכנית העיראקית הלא-קיימת, והותיר אחריו רקורד בעייתי ביותר של שימוש בנשק כימי בשנות ה-80-90. דאגה מפני כוונות אפשריות שלו לפיתוח נשק להשמדה המונית הייתה בעלת היגיון רב, גם בדיעבד. אולם, הרצון לקדם דמוקרטיה במדינה מורכבת כמו עיראק היה מטרה שאפתנית הרבה יותר. ההצהרות מצד אנשי הממשל, לפיהן המלחמה תיגמר תוך מספר חודשים, או אולי אף מספר שבועות, היו מנותקות מהמציאות. בניית מוסדות דמוקרטיים מתפקדים במדינה כמו עיראק, המאופיינת בשסעים דתיים ועדתיים ולמודת ניסיון פוליטי מר מתקופת הדיקטטורה של סדאם, הייתה יכולה להצליח אולי רק כפרויקט ארוך טווח, שלא ברור אם כדאי היה להשקיע בו כל כך הרבה משאבים. התסבוכת אליה נגררה ארה"ב, שעלתה לה במחיר חיי אדם וכסף, גררה עמה השלכות ארוכות טווח שנותרו עם האמריקאים והעולם עד היום. כך, למשל, תוצאות פעילותה של ארה"ב בעיראק הובילו להעצמת האיראנים על ידי חיזוק הרוב השיעי בעיראק, שרוסן במהלך שלטון סדאם הסוני, והעצמת הגורמים הסונים הג'יהאדיסטים, מאל-קאעידה בעבר ומדאע"ש כיום.

בהתנתקות גם כן חוברו יחדיו שתי מטרות שונות. ממשלת ישראל החליטה להתחיל לפרק את מפעל ההתנחלויות באיו"ש, בצעד ראשון מסוגו מאז 1967. בד בבד, הוחלט על פינוי חד-צדדי של צה"ל מהרצועה, ללא הסכם כלשהו עם הרשות הפלשתינית. המטרה הראשונה, על אף הקושי הפוליטי והחברתי הרב שהיה כרוך בה, הייתה הגיונית. לא ניתן היה להצדיק שמירה על 8,600 יהודים שהתגוררו בין למעלה ממיליון וחצי פלשתינים נטולי אזרחות, באחד האזורים הצפופים ביותר בעולם. הרי לא היה צריך את נצרים או את גוש קטיף כדי לשמור על חופש פעולה מלא לצה"ל ברצועה. עם זאת, פינוי הצבא, ללא הסכם עם גורם שיכול לקחת אחריות על הנעשה בה, הביא לתוצאה שלילית ביותר עבור ישראל – עליית החמאס והשתלטותו המוחלטת על עזה.

האם קיימת "למידת יתר" מאירועי העבר?

אמריקה עדיין לא התאוששה מהטראומה של עיראק, וניתן לומר כי חל שינוי דרמטי באופן שבו מסתכלים בארה"ב על הרפתקאות צבאיות מעבר לים. אם לפני מלחמת עיראק, בשלהי ממשל קלינטון ובשנים הראשונות של ממשל בוש, הייתה מגמה להשתמש בכוח הצבאי של ארה"ב למען אינטרסים וערכים אמריקאים – בקוסובו, באפגניסטן וכמובן בעיראק – הרי שמאז התיאבון של ארה"ב לשימוש בכוחה הצבאי הלך ופחת. אמנם ארה"ב עדיין מעורבת בדרכים כאלה ואחרות בעימותים צבאיים, אך שינוי המגמה ברור. אובמה התגאה בהסגה מוקדמת של הכוחות מעיראק ב-2011; צעד אשר יש הטוענים שתרם לצמיחת דאע"ש, שעלייתו החזירה את האמריקאים בעל כורחם למעורבות חלקית בעיראק. טראמפ הכריז על כוונתו לסגת מאפגניסטן ומסוריה, אם כי הוא עדיין לא ביצע את שני המהלכים. שני הנשיאים, על אף ההבדלים הרבים ביניהם, ממשיכים במידה רבה את אותו הקו.

ישראל, באורח דומה, לא התאוששה מהטראומה של ההתנתקות. עליית החמאס החזירה מחדש את האמונה שהפלשתינים אינם מעוניינים בשלום,  כמו גם הסברה שכל שטח שיפונה חד-צדדית יעבור לשליטת חמאס. כתוצאה מכך, הפופולאריות של פתרון שתי המדינות יורד בשנים האחרונות, אם כי הוא לא נעלם כליל מהמפה,  ורעיונות מנוגדים, כגון קריאה לסיפוח חלקי או מלא של הגדה המערבית, צוברים תאוצה.

לדעתי, נדרשת חשיבה מחודשת על שני הצעדים. בפלישה לעיראק, הטעות המרכזית הייתה הפלת משטר סדאם, וחוסר ההבנה שבניית עיראק דמוקרטית ביום שאחרי הדחתו תהיה מורכבת בהרבה. בהתנתקות, הטעות המרכזית הייתה פינוי הצבא מרצועת עזה, אשר יצרה ואקום שהביא לעליית החמאס. שתי הטעויות האלה, חמורות ככל שהיו, לא צריכות לבטל את המטרה המרכזית האחרת של שתי היוזמות. אף אחד לא יכול להחליף את ארה"ב בתור "השוטר העולמי", ונראה שכל חלופה אחרת תהיה גרועה יותר. על אף מגרעותיה הרבות של ארה"ב, עדיף עולם בו היא מוכנה להשתמש בכוח צבאי לעתים, מאשר עולם בו המעצמות היחידות שמוכנות לכך הן רוסיה וסין. חוסר הרצון של ארה"ב להיות מעורבת באופן נרחב יותר במשברים כגון המלחמה בסוריה, גורמת לתוצאות חמורות עבורה ועבור העולם – החל ממשבר הפליטים שמערער את הסדר הפוליטי באירופה, וכלה בקורבנות הרבים של המלחמה העקובה מדם. הפסימיות בנוגע להיותה של ארה"ב בונת הדמוקרטיות העולמית מובנת, אך פסימיות יתר לגבי יכולתה של ארה"ב להבטיח יציבות גיאו-פוליטית יכולה להיות מסוכנת בהרבה.

בישראל, לא תהיה דרך לרבע את המעגל שיצר מפעל ההתנחלויות בשטחים, שיגרום לכך שישראל תוותר כליל על ערכיה הדמוקרטיים-הומניסטיים. ברור לכל בר בדעת שאין לנו רצון או יכולת להכיל 2-2.7 מיליון פלשתינים כאזרחים. אפילו התמודדות עם 1.8 מיליון אזרחים ערבים בישראל היא אתגר לא קטן, הלכה למעשה. מצד שני, המצב הזמני של השליטה בעם אחר, שנראה שנהפך אט-אט לקבוע, הופך את ישראל בפועל למדינה עם שתי אוכלוסיות גדולות בעלות מעמד אזרחי וחוקי שונה מהותית, כאשר האוכלוסייה המופלית היא כולה ערבית-פלשתינית. אף הצעה רצינית מימין לא שואפת באמת להתמודד עם המצב הזה. על פי רוב, המטרה היא לנסות לייצר מספיק "קווצ'ים" חוקיים כדי לשמר אותו, כגון סיפוח שטחי C "בלבד". צריך להתחיל, בהדרגה, לבטל את מפעל ההתנחלויות שמחוץ לגושים, במטרה לייצר מציאות בשטח שבעתיד תהווה תשתית לשתי מדינות לאום. זאת, תוך הבנה שצה"ל חייב להישאר בעתיד הנראה לעין בשטחי יהודה ושומרון, משום שלקח אחד של ההתנתקות בהחלט תקף – אין כיום פרטנר פלשתיני אמין שניתן להגיע עמו להסכם על סיום הסכסוך. אבל המשך הקיפאון, או גרוע מכך – אימוץ יוזמות הסיפוח השונות, יגררו את ישראל לוויתור על נדבך מהותי בזהותה ובערכיה, ויתרמו להמשך ההקצנה בחברה הפלשתינית, שגם עליה עוד נשלם ביום מן הימים.

מאמר זה אינו בא לטעון שמלחמת עיראק או ההתנתקות היו מהלכים מוצלחים. כאמור, בשני המהלכים היו טעויות קשות שבצדק הפכו אותם לשם נרדף לכישלון. אולם, לא כל מטרה שהייתה גלומה במהלכים אלו מוטעית. חשוב להבין מה בפועל גרם לכישלון, ואילו מטרות ראוי לשמר בעתיד, תוך השגתן באופן אחר.

 

קרדיט לתמונה מההתנתקות: תמיר אלדר
לינק: https://commons.wikimedia.org/wiki/File:PikiWiki_Israel_11330_Mass_demonstration_in_Kfar_Maimon_against_the_dise.jpg