בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מה נעשה עם כל הכעס שאגור אצלנו בפנים?...

מה נעשה עם כל הכעס שאגור אצלנו בפנים?

,
הישראלים כועסים, מאוד אפילו, על כל דבר. מהכביש שלא שופץ כבר שנים ועד השחיתות של הפוליטיקאים שלנו. האם זה טוב שאנחנו כועסים כל כך? ומה אפשר לעשות עם הכעס הזה במישור הפוליטי?

נלסון מנדלה היה אדם כועס. ב-1960, כשעוד היה פעיל פוליטי חופשי, הוא אמר שהמאמץ של הילידים השחורים להשתחרר מדיכוי המדינה הגזענית באמצעים לא אלימים, כשל. שנתיים לאחר מכן הוא יואשם בגיוס גורמים צבאיים במטרה לפגוע במדינה במסגרת משפט ריבוניה (Rivonia Trial) המפורסם. יעברו 27 שנים של שהייה בכלא ידרשו לו על מנת להשתחרר מהזעם הכבוש בתוכו. ביוצאו מהכלא הוא צוטט כחושב "כשצעדתי לעבר הדלת שתוביל אל שחרורי, ידעתי שאם לא אשאיר את המרירות והשנאה מאחוריי, אמשיך להיות כלוא". מדינאי חדש, כזה שמאמין בומניזם ובפרגמטיזם פוליטי נולד. האם החברה הישראלית צריכה אף היא לוותר על הכעס על מנת למנף עשייה חיובית, או דווקא להשתמש בו?

בשיח הציבורי בישראל, כעס הוא רגש מאוד דומיננטי. באופן עקרוני ניתן לטעון כי מדובר בעניין חיובי; חברה אזרחית בריאה צריכה לכעוס, במיוחד כשמוצגים לה דברים שמן הראוי לכעוס עליהם. אחת האמירות השליליות ביותר שאפשר לומר על חברה, היא שהיא פיתחה אדישות. ובהרבה תחומים אנחנו אדישים מאוד, הכיבוש הוא כנראה הדוגמה הבולטת ביותר. אך בהקשרים אחרים, במיוחד פנימיים בחברה הישראלית, ישנה עדיין תחושה של מעורבות רגשית. כשאנשים נחשפים לנתון שמ-2011 ועד היום 126 נשים נרצחו בישראל, מרביתן על ידי בני זוגן, הם כועסים. פעמים רבות ניתן להשתמש בכעס כסימן מוצלח לכך שמשהו רע התרחש, ואף יותר מזה, בתור גורם לפעולה: אנשים כועסים רוצים שתהיה השלכה לכעס שלהם.

אצל אריסטו, אדם שחי חיים מוסריים הולך כל הזמן בשביל הזהב שבין קיצונות אחת לשנייה. כך, האדם האמיץ אינו זה שאינו חש פחד או זה שתמיד מתייצב אל מול כל סכנה, לא משנה עד כמה היא גדולה, אלא מי שיודע להעריך את הסיטואציה כראוי ולהגיב אליה בהתאם. על אותו המשקל, אדם שנחשף לעוול, מן הראוי שיחוש כעס על אי-הצדק שניצב בפניו, במיוחד אם הכעס הזה יהווה את הדלק שיוביל אותו לפעולה, זאת כל עוד הכעס אינו גובר על ההגיון.

וזה בדיוק מה שחסר לנו: דלק והגיון. משום שכעס קיים בשפע בחברה הישראלית, כעס אדיר. כזה שמציף את העיניים בנימים אדומים ומקצר את החיים של משפחות בכבישים ושל צעירים במועדונים. אבל איכשהוא הישראלים גם עייפים, החברה האזרחית בישראל באופן ריטואלי מחכה שגנרלים שסיימו עם הקריירה הצבאית שלהם יצילו אותה כל פעם מחדש. האירוע הגדול האחרון במהלכו ישראלים הרשו לכעס לתדלק אותם הייתה המחאה החברתית של קיץ 2011, אירוע שעד היום מהדהד בזירה הפוליטית.

ומה עם הגיון? רוב הכעס לא הגיוני, או לפחות לא מתועל בצורה הגיונית. מעטות הן הפעמים בהם הציבור יודע כלפי מי עליו לכוון את הכעס שלו. לדוגמה, בציבור החילוני ניתן לשמוע שהרבה מאוד אנשים כועסים על החרדים. הם "העלוקות" של החברה הישראלית, אלה שסוחטים את המדינה מבלי לתרום לה דבר וצוחקים כל הדרך אל הבנק. כל זאת בזמן שבפועל החברה החרדית היא מהאוכלוסיות המוחלשות ביותר. חייו של חרדי אינם דבר שצריך לכעוס או לקנא בו, אם כבר הם צריכים לעורר חמלה.

ובכל זאת, כעס על התופעה החרדית בכללותה הוא מוצדק ביותר. הגזל כל כך ברור והציניות משתקפת כמעט בכל היבט של הפעילות הפוליטית של המפלגות החרדיות. מה חסר לנו? הגיון, זהירות מחשבתית, רוגע, העמקה, ביקורתיות פנימית – כל אלה יכולים להיות מדריכים מצויינים לאדם שרוצה להשתמש בזעם שלו כדלק למטרה ראויה.

ונגיד ומצאת את הגורם האמיתי לבערה הפנימית שבך, מה תעשה עכשיו? אצל שייקספיר הדמויות שמבקשות לנקום כמעט תמיד מגיעות לגורל גרוע מזה שהתחילו איתו, בין אם מדובר בהמלט, אותלו או מקבת'. אחת כמה וכמה אם כן, שכעס פוליטי לא צריך להוביל לנקמנות. מירי רגב אולי צודקת כשהיא מציינת שיש תרבות שלמה שדוכאה במשך שנים על ידי ממסד תרבותי מסוים, אבל כשהיא מכריזה על "החרבת האליטה הישנה" היא פועלת מתוך מקום של נקמה, היא מרשה לכעס שלה להרעיל אותה. אותו הדבר קורה כאשר יוסי קליין כותב מאמר פרובוקטיבי כנגד ציבור המתנחלים ומשווה אותם לחיזבאללה.

 

אותלו מתייפח על מותה של דזדמונה אהובתו אותה הוא רצח. (קרדיט: William Salter)

כשהמפלגה של מנדלה, מפלגת הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC), זכתה בבחירות היא ביקשה לפעול מתוך הכעס שנבנה במשך שנים כנגד האפרטהייד והדיכוי ממנו סבלו השחורים. היא קידמה מגוון רחב של פעולות והחלטות משפילות שנועדו לפגוע בציבור האזרחים הלבן, כמו שינוי ההמנון ופירוק נבחרת הרוגבי הלאומית האהודה. מנדלה פעל בכל כוחו כנגד ההחלטות האלה מתוך התובנה הבסיסית שנקמנות אינה יוצרת ערך לחברה האזרחית, אלא רק מובילה לגאוותנות והאדרת מעמדו של הנוקם.

אז האם הישראלים יכולים לשחרר את הכעס שמצוי בהם? כנראה שלא, לא כולנו נלסון מנדלה ולא כולנו "זוכים" ל-27 שנים של כלא לביצוע התבוננות פנימית, מדיטציה והגעה לתובנות עמוקות לגבי טיבה של הנקמנות. כרגע, רוב הציבור כועס על מישהו, וכנראה שהכעס הזה לא הולך להתפוגג. לכן האופציה הבריאה יותר, ברמה החברתית והאישית, תהיה לפרוק אותו.

כשמישהו מבצע עוול נגדי, הרצון לפגוע בו רק לשם הפגיעה נשמע אולי מאוד מספק ברמה המיידית, אבל הוא אינו מוצדק או הגיוני בהקשר החברתי הרחב. ענישה יכולה להיות כלי בסל הכלים שלנו מתוך מקום של תיקון והרתעה, אך לא למען נקמה. אז תכעסו, ואיפה שצריך תכעסו הרבה אפילו, ותנו לכעס הזה לתדלק אתכם בפעולות שלכם במסגרת החיפוש אחר צדק – רק אל תתנו לכעס לעוור אתכם.


קרדיט תצלום:
Jamelle Bouie
שתף:
 
  • יובל דוויק

    סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית. מתעניין באתיקה, אפיסטמולוגיה, הגות חברתית וההיסטוריה של רעיונות.