בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מה שיש לדעת ונותר ללמוד ממקיאבלי...

מה שיש לדעת ונותר ללמוד ממקיאבלי

,
ניתוח הגותו של מקיאבלי וכיצד היא באה לידי ביטוי בישראל של 2017.

החירות המקיאבליאנית

כולם שמעו על הנסיך שלא אכפת לו משום דבר ומאף אחד מעבר לעצמתו הפוליטית. הוא מוכן להשתמש בערים ובאנשים סביבו למען מטרותיו הפרטים, ואפילו את הדת הוא משעבד למען אינטרסיו הפוליטים. הנסיך הזה מתקיים בעולם בו בני האדם פראיים, אגואיסטים, מחפשי ממון, עוצמה ומעמד כחלק מהגדרת טבעם, כך שניתן אף לומר כי לא מדובר בעולם של בני אדם, אלא בעולם בו אריות ושועלים מושלים בעכברים קטנים ובלתי מרוסנים. זהו עולם שמושתת על עוצמה בלבד והיא עצמה מושתתת על אכזריות, כוחניות וגבריות. זוהי משנתו של מקיאבלי, או לפחות מה שנוטים לזכור ממנה.

ניקולו מקיאבלי, איש הרנסנס האיטלקי בן המאה ה15, התפרסם בעיקר בזכות הכתבים הפוליטיים שלו ובראשם "הנסיך", ספר העצות המהולל הפורט את הדרכים להשגת עצמה שלטונית ושימורה. מקיאבלי האכזרי, הריאליסט, הישיר כל כך עד כדי גסות הוא פשוט מה שאפשר לקרוא לו בהגדרה לא מקצועית, אבל קולעת למדי –  'סקסי'. אכן, למקיאבלי יש סקס אפיל גם במאה ה21, והסקס אפיל הזה גורם לו עוד להישאר בסילבוסים של לימודי מדע המדינה ואסטרטגיה. למרות זאת, לסקס אפיל חיסרון שמוכר היטב אצל אנשים יפים ומוצלחים – לא לוקחים אותם לעולם ברצינות. למרות כיכובו בסילבוסים בלימודים הגבוהים, ספרו העיקרי, 'דיונים', לא תורגם במלואו לשפה העברית במשך עשורים רבים ולרוב הקריאה בהגותו היא חלקית; אפילו באוניברסיטאות מלמדים על האפלה שבריאליזם המקיאבליסטי, תוך פלפול מצגת ההרצאה בכמה משפטים של לאו שטראוס שמחדדים את הסקס אפיל המקיאבליאני.

אחרי מצגות שכאלו, רבים מתגאים בכך שהם מכירים את 'הנסיך', ונרתעים ממנו. ובכל זאת באופן כמעט אבסורדי, אף אחד לא ממהר להציץ ב'דיונים' ולראות מה יש למקיאבלי להגיד על הרפוביקה ועל הדרך להשיג שגשוג חברתי ופוליטי. ומי שניסה להציץ מתמלא בשאט נפש; או שמקיאבלי משוחד וחנפן, או שהוא הפכפך ולא רציני, או שהוא פשוט דו קוטבי. הרי כיצד אפשר לכתוב ספר על רפובליקה, להפסיק אותו באמצע בשביל לכתוב ספר על טוטאליטריה מושחתת במידותיה כמו 'הנסיך', ואז להמשיך לכתוב ספר על רפובליקה כאילו שום דבר לא קרה?

בעולם המושגים הטוקבקיסטי הדוגל בהפרדות ברורות בין קוטב אחד למשנהו, הדבר קשה להכלה. לפיכך, באופן לא מפתיע, רב המתעניינים בדבר מתקשטים בידיעת שמו של מקיאבלי בהתעלמות מוחלטת מעיקר האבחונים הדקים של מקיאבלי על המציאות הפוליטית, על טבע האדם, ועל השגשוג האנושי.

מקיאבלי וא-מוסריות

מקיאבלי נחשב לאבי הריאליזם והריאל פוליטיק, אשר אפשר להגדירם במלים פשוטות בתור התחשבות בלעדית באינטרס העצמי ובשאלות של עצמה, החזקתה, שימורה ושדרוגה. למעשה, "הנסיך" הוא הבסיס ההכרחי ביותר לידיעת כל שליט כיצד לשחק במשחק הריאליזם הפוליטי.

הריאליזם איננו מתעניין בשאלות על תיקון העולם, אלא בשאלת השרידות המיטבית ביותר בעולם כפי שהוא, והעולם כפי שהוא לפי מקיאבלי איננו מנחם: האדם הוא פראי, בלתי מרוסן, תאב בצע, ובקצרה – רע מנעוריו. בשביל להצליח בעולם ששוכנים בו טיפוסים מפוקפקים שכאלו, מקיאבלי קובע כי השליט שמפחיד את נתיניו יחזיק מעמד בשונה מהשליט שיאהב את נתיניו; והשליט החומל לא יצליח כמו שיצליח זה האכזרי. מקיאבלי מייעץ לשליטים לנהוג בדרכים בלתי מוסריות הכוללות רמאות, אלימות והשמדת עמים שלמים עבור השליטה בעצמה. משום סיבות אלו, הפרשנות הפופולרית היא כי מקיאבלי מבצע הפרדה בין הפוליטיקה לבין המוסר, תוך כדי העדר עיסוק בתחום המוסרי. בפשטות, מקיאבלי הוא הוגה א-מוסרי, בגלל שהמנגנון הפוליטי שהוא איתר הנו א-מוסרי. לפי תפיסה זו, מקיאבלי מציע את הרע במיעוטו – הצלחה פוליטית שלטונית. המודל לחיקוי של מקיאבלי הוא צ'זארה בורג'ה, הידוע גם בשם הדוכס ולנטינו,  ובשיטותיו האכזריות לביסוס שלטונו. הוא עינה, הרעיל, רימה ורצח – וכל אלו מצאו חן בעיניי מקיאבלי. מקיאבלי לא היה פסיכופת, כמובן, הוא לא נהנה מעינויים ואלימות במובן האישי. מקיאבלי ראה כנגד עיניו דבר אחר, והיא היכולת למשול. מדוע אנשים שהצליחו להישאר בשלטון ולתפעל אותו, התחבבו על מקיאבלי עד כדי כך שהוא כתב עליהם ספר? האם למקיאבלי הייתה בכלל מטרה שהיא מעבר לאמפירציזם מדעי קר? ובכלל, האם ניתן להוועץ בדברי מקיאבלי ולהישאר מוסרי?

התכלית המדינית של מקיאבלי – לא מה שחשבנו

ובכל זאת, ההגות הפוליטית של מקיאבלי לא נועדה למען אנשים תאבי בעלי מצפן רדום והבנה קרה על המציאות אלא למען משילות, יציבות, פריחה, וחירות אנושית. את ההבנה הזו ניתן לבסס בעיקר מתוך ספרו הפחות פופולרי של מקיאבלי – 'דיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס'. זהו ספר הרבה פחות קליט, אולי משום שיש בו משמעותית פחות אלימות. הוא דן בשאלות ייסוד רפובליקות, יסודות הרפובליקה, ומה הם התנאים המשטריים בהם רפובליקה מגיעה לגדולה, שלום ושגשוג. במילים אחרות, אפשר להגדיר את 'דיונים' בתור התשתית הפילוסופית של מקיאבלי לחיים האנושיים הקולקטיביים הראויים.

יחד עם זה, לכל תלמיד מקיאבלי מתחיל, נודעת העובדה המבלבלת כי הספר לא תואם את 'הנסיך'. 'הנסיך' מדבר על תועלת אישית, שלטון יחיד, ושיטות לא מוסריות לשליטה; 'דיונים', מנגד, מדבר על שלטון רפובליקאי וטובת הכלל. הפשרה הפופולרית שבין שתי התפיסות טוענת כי מדובר למעשה בסדרים כרונולוגיים, או בסדרי סיבתיות: דרוש נסיך חזק בשביל להקים רפובליקה, ויש בכך מן הסבירות.

אמנם השאלה העיקרית לא עוסקת בסדרי השלטון, אלא במהות השלטון – מהי המטרה של מקיאבלי? חוקרים רבים יטענו כי מקיאבלי ראה שתי תופעות במחקריו על האימפריה הרומא, קיסרות ורפובליקה, ולכן בחן את שתיהן מנקודת מבט מדעית. זוהי תפיסה פופולרית למדי, שמציבה את מקיאבלי בתור איש מדע פוזיטיביסטי אשר לא מצודד מבחינה נורמטיבית באף אחת מהשיטות. יחד עם זאת, קיימות תזות נוספות, אשר רואות במקיאבלי איש מוסר מקורי הדוגל בעיקר במוסר של תוצאות ולא במוסר "הדרך". צד זה של הציר האינטלקטואלי עדיין רואה במקיאבלי איש מדע פוזיטיביסטי אשר חקר כמה שיותר מתצורות השלטון הידועות לו, אמנם לא מתוך מטרה אמפירית מדעית גרידא, אלא מתוך שאיפה מוסרית למקסם את יכולת שליטת האדם בגורלו שלו ולנצח את כוחות פורטונה, המזל. במלים אחרות, העיסוק העיקרי של מקיאבלי הוא בתכלית מדינית-מוסרית בעלת מטרה מוחלטת בדמות הבאת החירות לאזרחי הרפובליקה ומקסום פוטנציאל השגשוג שלהם, ולא במשחקי עצמה דרמתיים בנוסח 'משחקי הכס'.

פורטונה, שרירותיות ווירטו

מחקרים רבים בעידן הפמיניסטי חוקרים את התשתית המגדרית שמניח מקיאבלי בדמות כוח המזל הנשי וכוח האדם הגברי. המזל, הלא הוא פורטונה, הוא מנגנון השרירותיות שבחיי האנוש שמקיאבלי קורא להכפיף. אמנם מעבר לכך, מקיאבלי קורא לבעלי מידת הוירטו, המידה הרומאית הגברית, להכפיף את פורטונה כאילו הייתה אישה כנועה. המובנים המגדריים מקוממים במאה ה21, אמנם הרלוונטיות שלהם נמוכה בחקר התשתית המדינית המוסרית של מקיאבלי ועיסוקו בערך החירות. בקלות ניתן לפשט את המושגים מהמטען המגדרי שלהם, ולהציב את הפורטונה בתור מזל גרידא, ואת הוירטו בתור המידה הטובה המקיאבליאנית. המושגים האלו הם למעשה שני הכוחות הגדולים במשחק הפוליטי של בני האדם: בעלי הוירטו יצליחו לגבור על המזל ולשלוט בחייהם, ואילו נעדרי הוירטו יתכופפו תחת פורטונה ההרסנית. בהיעדר היכולת לשלוט בחייהם, מקיאבלי דן את בני האדם לחיי פשטות, בהמיות ומחסור. כך, החימוש המוצלח ביותר נגד הפורטונה היא מידת הוירטו המאפיינת את בעלי התקפיות, החכמה, אהבת המולדת, הרצון להצטיינות, היכולת לנצל הזדמנויות ולהשתנות עם הזמנים. זוהי המידה של הנסיך, וזוהי גם המידה של הרפובליקה. רק בהשוואה מעמיקה שבין שני הספרים אפשר לראות את התוויתו של מקיאבלי את מידת הוירטו בתור חיונית ליצירת חיי שגשוג וחירות. הסתירה שבין 'הנסיך' לבין 'דיונים' איננה בולטת כל כך לנוכח הצבת התכלית המדינית של מקיאבלי. מקיאבלי העדיף רפובליקה, אמנם לא כשלעצמה, אלא משום שהיא כלי מוצלח יותר מכלי הנסיכות למען השגת התכלית המדינית שלו. ההוגה המבריק מסביר כי הוירטו הנסיכותי חלש מהוירטו הרפובליקאי, משום שהוא חולף מהעולם עם מות הנסיך. מנגד, הוירטו הציבורי טמון במערכת הרפובליקאית עצמה בצורת בחוקים. במלים אחרות, באמצעות חוקים אפשר לגבור על המזל, וכאשר גוברים על המזל אפשר לחיות חיי עשייה, משמעות ופריחה תרבותית, חברתית וכלכלית.

מקיאבלי, חוק וישראל 2017

מקיאבלי הוא הומניסט בעל חזון חברתי-ציבורי העומד כנגד עיניו. הוא עצמו מעיד כי הוא יוזם פרויקט תכליתי-חברתי חדיש ואלטרנטיבי לתפיסה המדינית שרווחה בזמניו לגבי המידה הטובה של הכוונות אך לא של התוצאות, ומביע תקווה כי אחד מקוראיו הצעירים יישם את כוונותיו. למרות שקוראיו הצעירים לא מעטים ביחס לקוראים הצעירים של ההוגים הפוליטיים האחרים, מימוש מלא של התכלית המדינית של מקיאבלי לא יהיה בר השגה בעידן הדמוקרטי מהבחינה הנורמטיבית. גם במידה והטוטליטריה תביא לשגשוג, קיום הטוטליטריה כשלעצמה לא תתקבל בעיניי הדמוקרטים הרוצים בחירות וביצירה עצמית, או בטרמינולוגיה מקיאבליאנית – בוירטו עצמי. מקיאבלי היה מודע לחולשת הנסיכות הטוטליטרית, ובכל זאת העדיף אותה על פני אנרכיה או על פני התארגנויות פוליטיות חלשות ובלתי יציבות. למרות אי ההסכמה המודרנית עם אישור מסוים של הטוטליטריה, התכלית המדינית של מקיאבלי היא דבר מעניין ורלוונטי. מקיאבלי רואה בחירות את הכלי הבסיסי לסלילת שביל אנושי שמוביל לעשייה, פוריות יצירתית ועושר. החירות של מקיאבלי הייתה רפובליקאית גרידא, מתוך התפיסה שהאדם לבדו איננו יכול לקיים את האינטרס הפרטי שלו. למרות שניתן לא להסכים עם מקיאבלי בעניין זה, מעניין לבחון את המקום שהוא נותן לחוקים למען הענקת חירות, ייצוב הפוליטיאה, והשבחה של הפעולות האנושיות.

כאמור, המידה הטובה נמצאת בחוקים, ולא באדם או בצורת השלטון והיא גוברת על הפורטונה ומעניקה לבני אדם את חירות הפעולה. כתוצאה מכך, ניתן לראות בחוקים בתור הדרך האנושית להשיג את החירות לפעולה בעולם הזה, כקולקטיב, וגם במידה רבה בתור יחידים שמודעים לעובדה שהם חלק מקולקטיב. הבעיה בחוקים היא שאין להם את אותו הסקס אפיל שיש לאלימות ולהתלהמות. איום על חיי שופטים בעקבות משפטים קונפליקטואליים, קריאות של אזרחים ושל נציגי הציבור להפגזת בתי המשפט, הצגה של השופטים ובתי המשפט בתור אויב העם הדמוקרטי ותפיסת החוק בתור כלי פופוליסטי לקבלת קולות בפריימריז  – כל אלו פוגעים בחוסן המדיני של ישראל כיחידה מדינית, ובחוסן של חירות אזרחיה. היעדר חוק מוביל לריאליזם טהור, לאנרכיה, לשרירותיות, ולהיעדר שליטה של בני האדם בחייהם שלהם. זוהי התפיסה הבסיסית שמקיאבלי מנסה להציג בהגות המוסרית שלו, שתופסת קיום של חוק נבון בתור מטרה עליונה למען השגת האדם את חירותו ואת חייו. זוהי הדרך לגבור על החד פעמיות, הבהמיות והצמצום שבמעשה האדם, ולא הדרך לשחרור מהעריצות. העריצות היא השרירותיות, והשרירותיות היא בהיעדר החוק. בני האדם מושלים בעצמם כאשר הם מחוקקים לעצמם חוקים, לא כאשר הם הורסים ביחד ומתלהמים ביחד. בסופו של יום, ההרס וההתלהמות יהפכו להשמדת העצמי האנושי המודרני ולחזרה לעולם בסיסי של הפעלת והשגת עצמה גרידא.

חוק לא טעון בהמון סקס אפיל, אבל הוא הכרחי. הנסיך האכזרי הוא התוצאה של אי קיום חוק, היעדר חוק או חילול החוק. בכל פעם שהקוראים הצעירים והמבוגרים נתקלים בריאליזם המקיאבלי ובטוטליטריה שהוא מציב בספר העצות הקצר שלו, עליהם לזכור את הסיבות שהובילו את הפוליטאות במהלך ההיסטוריה להזדקק לרודן שיציל אותן מהשרירותיות שלהן, ומהריאליזם הטהור שהחריד את עולם מדע המדינה מאז המאה ה15.


דריה שלייפר

סטודנטית לתואר ראשון במדע המדינה ובספרות. כותבת על פילוסופיה פוליטית, התנהגות פוליטית ומוסר ציבורי.