בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מחבלים במוסר: מה חסר בדיון אודות עונש המוות בישראל...

מחבלים במוסר: מה חסר בדיון אודות עונש המוות בישראל

,
חוק עונש המוות למחבלים מעורר הדים בקרב הציבור הישראלי. בעיני אלו המתנגדים לחוק, עונש המוות הוא הפשע הגדול ביותר שמדינה יכולה לחטוא בו, ובעיני המצדדים בחוק, עונש המוות הוא התגלמות הצדק. בתוך הפולמוס נעלם לעיתים ההקשר הפילוסופי והחוקתי של ההחלטה הרת-הגורל, אך חשוב לזכור מה עומד מאחוריו כאשר דנים בו.

בעולם המערבי כיום, ובפרט באירופה, קשה לדמיין סיטואציה פוליטית שבה שלטון דמוקרטי מעלה הצעות חוק בדבר שימוש בעונשי מוות. בעיני רבים מן האירופאים, עונש מוות הוא אקט פרימיטיבי, ברברי ולא הומאני; ולא זו בלבד שהוא איננו אפקטיבי, אלא שהוא מהווה עבירה מוסרית ממדרגה ראשונה. כעדות לכך, ניתן לראות כי האיחוד האירופאי מונע מהחברות בו את ההיתר החוקתי לביצוע פרקטיקה זה, וההתנגדות לעונש מוות נחשבת כאחד המאפיינים המובהקים של פעילי זכויות אדם. כלומר, הומניסט, כזה שפועל למען זכויות אדם, לעולם לא יאפשר עונש מוות, גם לא לגרוע שבפושעים. אם כן, כיצד מדינה דמוקרטית, אשר מעצם הגדרתה אמורה, לכאורה, להיות מחויבת לקדושת זכויות אדם, נמצאת בעיצומו של דיון על הצעת חוק המתירה עונש מוות למחבלים? מדובר, כזכור, בהצעת חוק שאף אושרה בקריאה טרומית בכנסת.

במענה לשאלה זו, יש הטוענים כי ישראל היא כלל לא דמוקרטית, או לכל הפחות לא דמוקרטית מספיק – בין אם הסיבה לכך היא מערכת היחסים שהיא מנהלת עם הפלסטינים, ובין אם הסיבה לכך נובעת מהדגש המיוחד שהמדינה מעניקה לאופי היהודי שלה. המלומדים ינסו להסביר את התופעה בכלים מהותיים יותר, כגון הבהלה היהודית מפני האויב או החשש היהודי מזרים; ואחרים, בעיקר מצד מחנה השמאל, ינסו לטעון כי העם מושחת מוסרית בגלל הימין, או כפי שקוראים לימין היום – "ביבי".

יחד עם זאת, הדיון הפוליטי והציבורי – על אודות עונש המוות – סופג ביקורת, לא פעם, במישור המוסרי. אולם, אותם מבקרים לוקים בהבנת הרקע ההיסטורי של עונש המוות, בהבנת היישום המעשי שלו, ובהבנת המשמעויות הסימבוליות ואף המוסריות שלו. מעבר לכך, רבים אינם מודעים לכך שעונש מוות למחבלים כבר קיים כאופציית ענישה בבית הדין הצבאי. אם כך, במה שונה החוק שמקדמת מפלגת ישראל ביתנו? האם אי-אפשר לעולם להצדיק אותו ברמה המוסרית? ומה לגבי התועלת שאזרחי ישראל יכולים להפיק מעוד קצת חקיקה?

החוק כיום, והחוק העתידי

רוב הציבור מודע לכך שקיים עונש מוות בישראל תחת הדין האזרחי, אשר ידוע בתור "חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם". במסגרת חוק זה ניתן לדון למוות את אלו שפשעו כנגד העם היהודי, כדוגמת אייכמן. כמו כן, במדינת ישראל ניתן לדון למוות גם את אלו שביצעו פשעים נגד האנושות, במסגרת "החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם".

כאמור, בית הדין הצבאי רשאי לגזור דין מוות על פושעים, באשמת בגידה, עריקה או סיוע לאויב בעת מלחמה. יתרה מזאת, בית הדין הצבאי גם רשאי להטיל עונש מוות על מחבלים, בתנאי שיש על כך קונצנזוס בקרב הרכב השופטים. עם זאת, גם במקרים הנדירים שבהם הייתה הכרעה פה אחד והמחבל נידון לעונש מוות, הוגש ערעור אוטומטי, אשר תמיד התקבל, ועונש המוות הומר למאסר עולם; מאסר שפעמים רבות כלל לא מומש במלואו, בשל עסקאות חילופי שבויים לא פרופורציונאליות. במילים אחרות, למרות קיומה של אפשרות חוקתית בדבר הטלת עונש מוות על מחבלים, בפועל בית הדין הצבאי נמנע מכך. יתרה מזאת, גם כוחות הביטחון עצמם נמנעים מכך, ולראייה – התביעה הצבאית לא דרשה עונש מוות למחבלים מאז שנת 2003.

הצעת החוק של ישראל ביתנו היא למעשה גלולה חוקתית מקלה; במקום הכרעה פה אחד, עונש מוות יוטל על מחבל גם במקרה של רוב רגיל. למעשה, הניסיון של ליברמן ומפלגתו הוא להפוך את המצב החוקתי כיום לכזה שניתן ליישמו ביתר קלות מבחינה משפטית, וגם מבחינה פוליטית, משום שמערכות השלטון מעודדות את התביעה הצבאית לדרוש עונש מוות.

שינוי מדיניות

למרות שההצעה אינה מרחיקת לכת מבחינה חוקתית, רבים התייצבו כנגד הצעת החוק: רוב חברי הקבינט, היועץ המשפטי וכוחות הביטחון – בעיקר אנשי שב"כ. מקומם של היועץ המשפטי ושל כוחות הביטחון הוא טבעי, משום שהצעת החוק נוגעת בנדבכים חוקתיים וצבאיים. אולם, גם ההתנגדות של חברי הקבינט היא מרכזית לדיון, משום שהם אלו שאחראיים על התוויית המדיניות, ובין היתר גם על הדרישה לפסיקת עונשי מוות למחבלים. ברוב המקרים עד כה, הממשלה לא דרשה מהתביעה הצבאית עונש מוות, גם לאחר פיגועים מזעזעים. למעשה, הצעת החוק של ישראל ביתנו איננה דרמטית כשלעצמה, אלא בשל ההשלכות הפוליטיות שלה.

נראה, למעשה, כי הצעת חוק זו מצטיירת בתור שינוי מדיניות; מהימנעות מעונש מוות, שר הביטחון ליברמן ותומכו, ראש הממשלה נתניהו, מתחילים בהפעלת מכבש לחצים על התביעה הצבאית ועל בית הדין הצבאי, עבור הפיכת עונש מוות למחבלים לאקט רצוי ולגיטימי. החוק, כך ניתן להסיק, הוא מקפצה ציבורית ופוליטית, עם קורט של הקלות חוקתיות.

ובכן, נניח שמדיניות הקבינט תדחוף את התביעה הצבאית לדרישת עונש מוות, ושעונשי מוות אכן יוטלו על מחבלים משום שניתן יהיה להשיג זאת ברוב רגיל בלבד – נשאלת השאלה האם הדבר מוצדק וכדאי? לכך, כמובן, תשובות רבות.

האם עונש מוות יכול להיות צודק?

בעיני האירופאים התשובה היא לא; בעיני חלק מהאמריקאים התשובה היא כן, כמו גם בעיני חלק נכבד מהציבור הישראלי, ואף בעיני חלק מהדמוקרטים בעולם בכלל. עונש המוות איננו מנוגד אפריורית לדמוקרטיה; כלומר, הדמוקרטיה לא בהכרח חייבת לשלול עונש מוות בשם הערך הכללי והבלתי-מוסבר כיום – זכויות אדם.

זכויות אדם הן מושג רחב, מקיף, מעניין, ובעל משמעויות והשלכות רבות. למרות שסקירת המושג דורשת דיון ארוך בפני עצמו, לשם הדיון בעונש מוות ניתן להגדיר זכויות אדם לפחות בשני פנים: הפן הראשון הוא הקאנטיאני, אשר רואה בבני אדם מקדש טהור כמעט כשלעצמם, ואוסרת את הפגיעה בהם אלא במקרים הכרחיים, וגם אלו חייבים להיות מצומצמים ככל האפשר; והפן השני הוא הצורה השמרנית יותר, הטוענת כי היעדר עונש מידתי איננו דבר מוסרי – לא מבחינה חברתית, לא מבחינה מטאפיזית, ולא מבחינת התחשבות בקורבנות הפשע שבוצע. על פי הגישה השנייה, ניתן ואף צודק לפגוע באדם באופן מידתי וביחס לפגיעה שגרם לאחרים.

תפיסה זו טעונה אמנם באלמנטים מרוחקים מהשיח הפרוגרסיבי והפוסט-מודרני האירופאי, אולם היא אינה מרוחקת מהדמוקרטיה בהכרח. ניתן לציין, למשל, את רעיונות האינדיבידואליזם, הרצון חופשי, האחריות האישית והאחריות הקולקטיבית, אשר מהווים את הבסיס לתפיסה המוסרית שעשויה להצדיק עונש מוות במקרים מסוימים.

הסכנות שבעונש מוות

ההצדקה המוסרית של עונש המוות נובעת בעיקר מתוך אחריות מוסרית כלפי קורבנות הפשע – הממשיים והפוטנציאליים. אולם, אל להן לתפיסות מוסריות שנוגעות לחברה ככלל ולא לאינדיבידואל, לשכוח את ההשלכות המעשיות שעלולות לנבוע מהטלת עונשי מוות בפועל, במיוחד בזירה הפוליטית והביטחונית של ישראל.

כיום, עונש המוות בישראל הוא בעיקר צעד פופוליסטי; לא רק משום שאינו מהווה שינוי דרמטי בחוק הקיים, אלא בעיקר בשל חוסר היכולת של תומכיו להתמודד כראוי עם התנגדותם של היועץ המשפטי ושל השב"כ.

עמדת היועץ המשפטי כוללת טיעונים שעיקרם הוא תועלת בינלאומית; המגמה של העולם הדמוקרטי כיום היא ביטול עונש המוות והוצאתו מלקסיקון החקיקה והמשפט, ואילו פעילות פרלמנטרית לטובת עונש מוות עלולה לעלות לישראל במחיר רב, ואף להובילה לבין הדין הבינלאומי בהאג. כיום, במצב שבו דעת הקהל העולמית מגנה את ישראל – גם אם לא בצדק ברבות מן הפעמים – התדמית הבינלאומית והיכולת להשתלב במשפחת העמים הדמוקרטיים הן קריטיות לאינטרסים של ישראל.

מובן שלטיעונים אלו לא הייתה אחיזה של ממש, אם ישראל הייתה זקוקה לעונש מוות עבור ביטחון אזרחיה ולמען שמירה על האינטרסים הביטחוניים שלה לטווח ארוך; או כפי שאומר זאת ליברמן – עבור "הרתעה". אולם, במחקרים העוסקים כיום בנושא, ישנה תמימות דעים לגבי אי-האפקטיביות המעשית של עונש מוות בהרתעת פושעים. במסגרת המחקר נבחנים אזורים הדומים ככל האפשר זה לזה מבחינה סוציו-אקונומית, גודל אוכלוסייה ותרבות; אך במקביל, אזורים הנבדלים זה מזה בקיום או ביישום עונש מוות. כך ניתן לבדוק את רמות הפשיעה ואת סוגי הפשיעה באזורים הללו.

מעבר לכך, לפי השב"כ, עונש המוות אף עלול להזיק למערכת הביטחון, בשל הסבירות הגבוהה לכך שהוא יעורר גלי חטיפות של יהודים ברחבי העולם, לשם ביצוע עסקאות שבויים רבות.

הסכנות אינן מסתיימות בדברי היועץ המשפטי או של אנשי השב"כ; עונש מוות עלול לעורר רגשות חזקים של הזדהות או של הקרבה בקרב הפלסטינים, כאשר ייתכן כי הנידון למוות יצטייר בתור מודל של שאהיד, גיבור, וכזה שנלחם באויב בהיעדר התחשבות בהשלכות פטאליות. במידה רבה, עונש מוות עלול לאותת לרבים שמדובר במלחמת כל-בכל בין הפלסטינים ובין הישראלים, והמצב בשטח יתדרדר בהתאם. זאת, במיוחד, כאשר קיים ספק רב שהחוק יחול גם על מפגעים יהודים, בשל החשש של הממשלה ושל כוחות הביטחון מפני אי-סדר באזורים יהודיים בהם מצויות קבוצות קיצוניות.

האבסורד הממשלתי

בעיניי, ההתעלמות של שר הביטחון מאי-היעילות הטמונה בעונש המוות מבחינת הרתעה, ומחוות דעתם של אנשי מקצוע מטעם כוחות הביטחון, היא בגדר אבסורד; וחמור אף יותר, ראש הממשלה מתעלם מן האבסורד הראשון, שבו חוטא שר הביטחון, ואף מוסיף ומתעלם מאלמנטים חוקתיים, בינלאומיים ופוליטיים.

אולם, האבסורד הגדול מכולם טמון באופן בו מצדיקים את החוק אישים מטעם ישראל ביתנו, מהממשלה ומהציבור; אלו טוענים כי אין צדק או היגיון באי-הריגת המחבלים, כאשר ידוע שהם עלולים להשתחרר בעתיד ולבצע פיגועים נוספים. כלומר, יש להמית את המחבלים כדי להקדים תרופה למכה, ולמנוע מהם לפגוע בציבור במידה שישוחררו.

הדבר המפתיע הוא האופן שבו הממשלה, והציבור שלרוב מזדהה עמה, מתייחסים לעסקאות שבויים לא-פרופורציונאליות וחסרות אחריות; מבחינתם מדובר בגזרת חוקה או בגזרת שמים. הרי ידוע שהממשלה היא זו שאחראית על עסקאות השבויים, ומדיניות ברורה בנוגע אליהן מעולם לא הוגדרה באופן רשמי. כלומר, במקום להסתכן בגרימת נזקים חמורים למדינה עצמה ולאזרחיה, ובמקום לנסות ולגרוף קולות מקבוצות בעייתיות בחברה הישראלית, הממשלה צריכה לקבל אחריות על המעשים שלה, על השיקולים שלה ועל המדיניות שלה.

עונש מוות אינו הפרה דוגמטית של המוסר, ויש בו הצדקות מוסריות שאין להתעלם מהן. יחד עם זאת, מוזר לחשוב על ממשלה שמצדיקה עונש מוות, אך איננה מצדיקה שמירה על ציבור שלם, על אינטרסים ביטחוניים ועל היכולת לנהל משא ומתן מאוזן עם אויבים וכוחות זרים – כל זאת, תוך שהיא נוקטת בציניות ובחוסר אחריות משווע בעסקאות שבויים ובחקיקה שנויה במחלוקת. כאשר הממשלה מנסה לחוקק חוקים בשביל לפתור השלכות של מדיניות שהיא עצמה יוצרת באופן אקטיבי, אין מילה אחרת לתאר זאת מלבד "אבסורד".


דריה שלייפר

סטודנטית לתואר ראשון במדע המדינה ובספרות. כותבת על פילוסופיה פוליטית, התנהגות פוליטית ומוסר ציבורי.