בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

התשובה לרבנים: אחדות תחת ליברליזם...

התשובה לרבנים: אחדות תחת ליברליזם

,
נאומו של הרב לוינשטיין עורר סערה תקשורתית ופגע בלוחמות צה"ל ובחברה החילונית בישראל. בכדי לאחות את השברים ולחזק את שיתוף הפעולה בין דתיים לחילונים, השתלחות במנהיגיה הרוחניים של הציונות הדתית לא תעזור. דרך זו תגרום להסתגרות ולהעצמת הקיטוב בין המגזרים.

לפני כשבוע הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם-צבאית "עלי", נשא נאום בפני בני הישיבה. במהלך הנאום התבטא לוינשטיין כנגד נשים המשרתות ביחידות קרביות בצה"ל. דברי הלעג שלו עוררו סערה וביקורת חריפה בכלי התקשורת, תוך קריאות לפטרו ולהפסקת מימון המכינה. לוינשטיין הספיק להתנצל מאז על הסגנון הפוגעני של נאומו, אך לא על תוכנו ועל "השקפת עולמו". טוב שהתנצל על הסגנון, שכן הרב לוינשטיין משמש מודל לחיקוי עבור ציונים-דתיים רבים. עם זאת, העניין המהותי יותר הוא תוכן הנאום. עוד לא חלפה הסערה של לוינשטיין והנה יצא גם הרב טאו בהתבטאויות חריפות הכוללות לא פחות ממרי אזרחי כנגד שילובן של נשים בצה"ל.

כעת, ניתן לנהל דו-שיח של חרשים המתרכז בדמותם של הרבנים ובמשנתם הקיצונית. עיתונאים ופוליטיקאים יכולים, כפי שכבר עשו חלקם, להשתלח במנהיגים הרוחניים של הציונות הדתית, לבקרם, ללעוג להם, ולכנותם בורים וחשוכים. אינני רואה כיצד דרך זו תקדם את המטרה הברורה של המשך שיתוף פעולה בין-מגזרי בשורות הצבא והמדינה. בכדי לקדם מטרה זו, יש להגיע ראשית להבנות משותפות ולחיזוק הקונצנזוס החברתי. בניגוד לתדמית המצטיירת כתוצאה מדברי הרבנים, הציונות הדתית מכילה בתוכה אוכלוסיות סובלניות המכבדות את חירויות וזכויות הפרט, אשר ניתן להגיע איתן להבנות משותפות. לכן, אני בוחר להתמקד קודם כל במשפט אחד מתוך הנאום של לוינשטיין: "תפישת עולם ליברלית לא יכולה לגרום לאדם לחרף את נפשו". משפט זה, לטענתי, הוא אחד מנושאי הליבה לבעיות של שיתוף פעולה בין דתיים לבין חילונים. אם תפישת העולם הליברלית עתידה להיכשל במשימה החשובה של הגנת המולדת, המסקנה המתבקשת היא כי השקפת העולם ודרך החיים הציונית-דתית היא הפתרון האפשרי היחידי. אך הנחת יסוד זו רחוקה מן האמת.

לאחר חיזוק ההבנה המשותפת כי השקפת העולם הליברלית איננה מהווה סכנה לביטחון המדינה, אלא להפך, היא זו המאפשרת את המשך דו-הקיום בין קבוצות שונות בחברה וגיוסם לטובת המאמץ המשותף, ניתן יהיה גם לנהל שיח פורה יותר על סוגיות מרכזיות אחרות אשר עלו בנאומו של לוינשטייין, כמו תפקידן של נשים בצה"ל וזכויות להט"ב. נאיבי יהיה לחשוב שחילונים ודתיים יצליחו להגיע להבנה מלאה בנושאים אלה. אווילי ומתנשא לא פחות יהיה להניח כי אין שום יסוד להבנות משותפות בין חילונים לדתיים. לבסוף, אציע לצאת לכמה רגעים מהשקפות העולם השונות של כל מחנה, ולהבין כי כל אחד מן המחנות הוא חיוני לשיגשוג החברה.

צ'רצ'יל

האמנם תפישת עולם ליברלית לא יכולה לגרום לאף אדם לחרף את נפשו? בתזמון מפתיע, פרסמתי כאן מסה קצרה למדי לפני כשבועיים – "על ליברליזם ומלחמה", המסבירה מדוע תפישת עולם ליברלית בהחלט עשויה לגרום לאדם לחרף את נפשו, למען ערכי החירות, הסובלנות והנאורות. כך גם מלמדת ההיסטוריה הלא רחוקה של מלחמת העולם השניה.

כ-450 אלף בריטים נהרגו במהלך מלחמת העולם השנייה, מתוכם 383 אלף חיילים. הם, נלחמו לא למען ערכי היהדות, למיטב ידיעתי, ואף לא מתוך מניעים דתיים אחרים. הם חרפו את נפשם, בכדי להגן על אומתם החופשית מפני איום קיומי חיצוני. ניצחונו של המשטר הנאצי היה הסכנה הגדולה מכל עבור הליברל: אובדן החירות וההגדרה העצמית, הרס הדמוקרטיה וסוף עידן הנאורות. כאשר אלה נמצאים בסכנה, והדרך לשעבוד נסללת למול עיניו, מוכן הליברל (ומוכנה הליברלית) להתגייס מיד אל שורות האומה, להילחם ולהקריב את חייו. סר וינסטון צ'רצ'יל ביטא זאת היטב:

Still, if you will not fight for the right when you can easily win without bloodshed, if you will not fight when your victory will be sure and not so costly, you may come to the moment when you will have to fight with all the odds against you and only a precarious chance for survival. There may be a worse case. You may have to fight when there is no chance of victory, because it is better to perish than to live as slaves.

על ידי שימוש בשיח לאומי-ליברלי מובהק, הצליח צ'רצ'יל לאחד ולגייס את האומה הבריטית ובנות בריתה לטובת המאמץ המלחמתי:

Having received His Majesty's commission, I have formed an Administration of men and women of every Party and of almost every point of view. We have differed and quarreled in the past; but now one bond unites us all — to wage war until victory is won, and never to surrender ourselves to servitude and shame, whatever the cost and the agony may be. this is one of the most awe-striking periods in the long history of France and Britain. It is also beyond doubt the most sublime. Side by side, unaided except by their kith and kin in the great Dominions and by the wide empires which rest beneath their shield – side by side, the British and French peoples have advanced to rescue not only Europe but mankind from the foulest and most soul-destroying tyranny which has ever darkened and stained the pages of history. Behind them – behind us- behind the Armies and Fleets of Britain and France – gather a group of shattered States and bludgeoned races: the Czechs, the Poles, the Norwegians, the Danes, the Dutch, the Belgians – upon all of whom the long night of barbarism will descend, unbroken even by a star of hope, unless we conquer, as conquer we must; as conquer we shall.

צ'רצ'יל לא הבטיח דבר לעם הבריטי מלבד "דם, יזע ודמעות". הוא אמר לעם הבריטי את האמת. עלינו להילחם ולשלם מחיר כבד על מנת לשמר את חירותינו ואת זכותנו להגדרה עצמית. אך לא רק למען חירותה של האומה הבריטית, למען העולם הנאור כולו:

Hitler knows that he will have to break us in this island or lose the war. If we can stand up to him, all Europe may be free, and life of the world may move forward into broad, sunlit uplands.  But if we fall, then the whole world, including the United States, including all that we have known and cared for, will sink into the abyss of a new Dark Age… Let us therefore brace ourselves to our duties, and so bear ourselves that, if the British Empire and its Commonwealth last for a thousand years, men will still say, 'This was their finest hour.'

בנאומו המפורסם ביותר, ליכד צ'רצ'יל את העם הבריטי תחת האמרה "לעולם לא נכנע":

אם גם חלקים גדולים של אירופה והרבה מדינות ותיקות ומהוללות נפלו או תיפולנה תחת שלטון הגסטפו וכל המנגנון המשוקץ של השלטון הנאצי, אנחנו לא נירתע ולא נכזיב. אנחנו נמשיך עד הסוף. אנחנו נילחם בצרפת, נילחם בים ובאוקיינוס, נילחם בבטחה גוברת ובכוח גובר באוויר; אנחנו נגן על האי שלנו, ויהיה המחיר מה שיהיה. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע.

 

Even though large tracts of Europe and many old and famous States have fallen or may fall into the grip of the Gestapo and all the odious apparatus of Nazi rule, we shall not flag or fail. We shall go on to the end. We shall fight in France, we shall fight on the seas and oceans, we shall fight with growing confidence and growing strength in the air, we shall defend our island, whatever the cost may be. We shall fight on the beaches, we shall fight on the landing grounds, we shall fight in the fields and in the streets, we shall fight in the hills; we shall never surrender, and if, which I do not for a moment believe, this island or a large part of it were subjugated and starving, then our Empire beyond the seas, armed and guarded by the British Fleet, would carry on the struggle, until, in God's good time, the New World, with all its power and might, steps forth to the rescue and the liberation of the old.

חירוף הנפש וההקרבה העצמית עבור מטרה נעלה, אינם זרים לליברל. נדב איל ביטא זאת היטב לפני כשבוע בפוסט שפירסם. סקירה היסטורית קצרה הנפרשת מצ'רצ'יל, דרך רוזוולט ועד לינקולן מוכיחה זאת באופן ברור. הליברלים שבמנהיגי ישראל אינם שונים מכך. הרב לוינשטיין התנצל על סגנון דבריו, אך התוכן חטא לאמת, והיא הרי זו שחשובה.

אחדות תחת ערכים ליברלים

כאשר הליברל הקלאסי מנסה לשכנע את הפצפיסט ואת איש השמאל הקיצוני כי לעיתים יש להילחם, כי יש ערך בהגדרה העצמית, בזהות ובערכים המשותפים אשר אותם חולקים בני האומה, הוא מוצא לצידו את הלאומן והקנאי הדתי. כאשר הליברל הקלאסי מנסה לשכנע את הלאומן כי יש לשמור על שוויון זכויות האדם והאזרח, כי יש לכבד את המיעוט ולהגן על חופש המחשבה והויכוח, הוא מוצא לצידו את איש השמאל הקיצוני אשר רוכש בוז עמוק לתרבות המערבית ולמחשבה הליברלית.

אירוני.

כך למעשה, העמדה המתונה מתערבבת ונשטפת על ידי הקולות הקיצוניים משני צידי המתרס. יש להשמיעה בקול רם וברור יותר, בכדי להגן ולשמר את ערכי הדמוקרטיה, החירות, הסובלנות וההגדרה העצמית. בעידננו המקוטב, זהו צורך דחוף בישראל ובמערב כולו. בימים אלו אנו עדים לתופעה מסוכנת של הקצנה וקיטוב בשיח הפוליטי, המובילים לאי יציבות שלטונית. אנשי שמאל נסחפים אחר השיח המסוכן של "פוליטיקת זהויות" תוך אובדן משמעותו של הפרט וחירותו, ועוינות כלפי תרבות המערב וערכי הנאורות. אנשי ימין נסחפים אחר שיח לאומני, ומתווים דרך של קנאות דתית ודריסת זכויות האדם והאזרח.

הליברליזם הקלאסי נותר יתום. הגיעה העת להשיבו אל המרכז, ויפה שעה אחת קודם.

לא רק שניתן להתגייס ולהתאחד למען ערכים ליברליים, אלא שזו כנראה הדרך היעילה ביותר בטווח הארוך. אידיאולוגיות דתיות, לאומניות, אוטוריטריות ואחרות, יכולות להצטיין בגיוס, אך בהינתן השונות ומגוון הדעות הפנימי האופייניים לחברות אנושיות, רק באמצעות כפיה. לכן, גיוס זה גם איננו בר-קיימא בטווח הארוך. כוח הכפיה של אידיאולוגיות שונות אלה הוא אמנם עצום, אך שברירי. ומעבר לכך, יש לציין את הדבר שאמור להיות ברור: גיוס האומה איננו המטרה, אלא האמצעי. היתרון של תפישת העולם הליברלית הוא יכולתה לאפשר לאנשים שונים לעצב את חייהם כראות עיניהם. כך, יכולים חילונים ודתיים כאחד להתגייס בכדי להגן על זכותם להגשים את מטרותיהם השונות. יש לזכור כי עקרון ההגדרה העצמית הוא ערך ליברלי מובהק ולכן אין שום סתירה פנימית בלאומיות ליברלית. המסקנה היא כי מערכת הערכים הליברלית זוכה ליתרון כפול: הזדמנות להגשמת מגוון המטרות השונות של הפרטים בחברה, וכלי גיוס יעיל לצורך זה.

שורשיהם המוסריים של שמרנים וליברלים

הצעד הבא במסע לאיחוי השסע הדתי הוא התנתקות קצרה ממערכת הערכים המוסרית שלנו. ג'ונת'ן היידט הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית וחוקר מוסר. בספרו The Righteous Mind, מראה היידט כי שורשי המוסר האבולוציונים של שמרנים ושל ליברלים שונים באופן מהותי. ההסתגרות בתפישות המוסר השבטיות השונות גורמת למחנות הפוליטיים להתרחק ולהעמיק את השסע ביניהן. הדבר מצער במיוחד מפני שיסודות המוסר של שני המחנות חיוניים ביותר לשיתוף פעולה פורה ואפקטיבי.

אחד מן היסודות השמרניים יותר שמונה היידט הוא "כבוד וסמכות". שמרנים נוטים לייחס חשיבות מוסרית רבה יותר למקורות סמכותניים בקהילה. ממצא מובהק זה במחקרו של היידט מחזק את הנקודה כי השתלחות במנהיגי הציונות הדתית לא תעזור להעמקת שיתוף הפעולה בין דתיים לחילונים. אין זה אומר כי אסור לבקר את מנהיגי הציונות הדתית, אך כדאי להבין את האפקט של שימוש בשיח פוגעני ולעגני אם המטרה היא איחוי השסע, ולא העמקתו.

 

 

נאומו של הרב לוינשטיין ודבריו של הרב טאו עורר סערה בכלי התקשורת. עם סיומה של סערה זו, הייתי ממליץ שלא להגיע למסקנות מרחיקות לכת לגבי אנשי הציונות הדתית. בוגרי מכינת עלי ומכינות קדם-צבאיות אחרות מהווים ערך אדיר עבור החברה הישראלית. על פי הרוב הגורף, מדובר באנשים מוסריים וסובלניים, המוכנים לתרום רבות לטובת החברה והמכבדים את חירותם של השונים מהם לעצב את חייהם וגורלם. לכן, ראוי להימנע מלהשחיר את שמה של הקבוצה ומנהיגיה ולנהל שיח פורה יותר עם הפרטים המרכיבים אותה, בכדי להגיע להבנות משותפות ולחזק את שיתוף הפעולה בין המגזרים. נקודת ההתחלה צריכה להיות הכרה הדדית בחיוניותו של כל אחד מן המחנות הפוליטיים. אם תתחזק הבנה זו ונצליח להמנע משימוש בשיח מתלהם ומקטב, ניתן יהיה לנהל חברה פלורליסטית המושתתת על ערכים משותפים, המאפשרת חופש דת וחופש מדת, ומגנה על זכותו של הפרט לעצב את גורלו בידיו.


עומר סולודוך

דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב. חוקר השפעות כלכליות-פוליטיות של מדיניות הגירה ואזרחות במדינות אירופה וה-OECD.