‎קורא‫/‬ת‫:‬

חלום ושבר: מחקר חלוצי על הקומוניסטים העבריים...

חלום ושבר: מחקר חלוצי על הקומוניסטים העבריים

,
ביקורת על ספרה כרמית גיא, חלום ושבר, סיפורם של הקומוניסטים העברים, 1943-1949, הוצאת כתר, 2019, 311 עמודים.
image_printגרסא להדפסה

מבוא

ספרה של כרמית גיא מספק מענה לבעיית הידע המועט על אודות "הקומוניסטים העבריים", "האיגוד  הקומוניסטי החינוכי בארץ ישראל" ו"המפלגה הקומוניסטית העברית", כאשר גיא מוצאת לנכון לברר: מי הייתה המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית? מה היו המתחים הפנימיים שנוצרו בתוכה בין יהודים לערבים? מה המשמעות האידיאולוגית של קומוניזם בארץ ישראל בשנות הארבעים תוך כדי מלחמת העולם השנייה? בהערת אגב ניתן להזכיר שבתחילתה של המלחמה הייתה ברית המועצות בת ברית של גרמניה הנאצית, עד מבצע ברברוסה בקיץ 1941.

אולם יש להדגיש כי ספרה אינו עוסק אך ורק בקומוניסטים העבריים, אלא ככלל במפגש שבין האידיאולוגיה הקומוניסטית בארץ עם המציאות הלאומית בה, נוכח אתגרי התקופה ובשל מלחמת העולם השנייה ומדיניות ברית המועצות.

ספרה החלוצי של גיא מושתת בעיקר על ספרי זיכרונות ועל ראיונות, ונעזר בספרות מחקרית העוסקת במפלגה הקומוניסטית בכללותה. במסגרת הספר הציגה גיא, בין היתר, גם נקודת מבט מנוגדת ומרתקת, כגון זו של החוקר הפלסטיני מוסא בודיירי, שכתב על המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית בשנים 1919-1948.

בשנת 1922 הוקמה ה"פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי", כלומר המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, הידועה בראשי התיבות שלה פק"פ. המפלגה נקראה כך משום שרוב חבריה היו מהגרים ממזרח אירופה, שדיברו יידיש בעוד שמספר הערבים בה היה זעום.

לפי צו של הקומינטרן, בכל מדינה בה תהיה מפלגה קומוניסטית, תהיה אך ורק מפלגה אחת, שעליה לשקף את כלל האוכלוסייה. מאחר שהרוב בארץ היה ערבי, היא הייתה צריכה לשקף אותו, מה שהוביל לתהליך שנודע בשם "ערביזציה", שעורר התנגדות בקרב יהודים לא מעטים, שראו בכך פגיעה באינטרסים הלאומיים שלהם.

גיא רק מזכירה את תקופת מאורעות 1929 ויותר את  מאורעות  1936-1939, שגם נקראו המרד הערבי, או "האינתיפאדה הראשונה" (כשם ספרו של יגאל אייל). על פי דבריה של גיא, "כמו באירועי 1929, כבר בשבוע השלישי למרד קבע הוועד המרכזי של המפלגה כי בארץ מצויים שני מחנות לוחמים: האחד ערבי המיצג את הקדמה, והאחר ציוני אימפריאליסטי המייצג את הריאקציה. פק"פ תילחם לצד הערבים עד שיושגו תביעותיהם הלאומיות".

היא מתייחסת  בהקשר זה לקו של רדואן אל-חילו, שנודע בכינוי "מוסא", אשר התנגד להגירה היהודית, ומציינת גם את בת זוגתו – הדמות המרתקת ביותר בספר לדעתי – שמחה צברי, שעליה ארחיב בהמשך.

הקומוניסטים נרדפו על ידי השלטונות בתקופת המנדט; במהלכו היו כאלה שמתו בכלא, חלקם אף בעינויים, אך אין לכך הנצחה במוזיאוני משרד הביטחון. חלקם חזר לברית המועצות, ועל מבוכת הימים ההם תעיד אמירתו האומללה של שמואל מיקוניס לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב: "היטלר שעשה את ההסכם עם ברית המועצות, אינו אותו היטלר".

שמחה צברי לא הייתה החשובה ביותר מבין חברי המפלגה, אך היא לבטח הייתה הצבעונית ביותר מביניהם. היא נולדה בשנת 1913, בת לעולים מתימן שגרו בעוני בתל-אביב, אך היא הייתה תאבת דעת. לכן, בגיל 17 נשלחה מטעם פק"פ ללמוד בברית המועצות, וחזרה ארצה לאחר שלוש שנים. היא ישבה יחד עם פנינה פיינהויז בבית הסוהר בבית לחם, ושתיהן אף נמלטו ממנו בשנת 1941, מה שלא הצליחו לעשות אסירות המחתרות. בדרכה הארוכה והפתלתלה הצטרפה לימים ל"חבורת אטינגר-גיסיס-גלברד שדרשו להכיר בלגיטימיות של הלאומיות היהודית בארץ […] לאחר האיחוד עם מק"י נבחרה לוועד המרכזי של המפלגה המאוחדת ולמקום האחד עשר ברשימתה לאספה המכוננת".

בשנת 1953 היא ביקשה להצטרף לחטיבת השמאל בהנהגת משה סנה, שעשתה את דרכה לשורות מק"י ו"כיאה לקומוניסטית אמתית, ליוותה את הבקשה להצטרף לחטיבת השמאל בביקורת עצמית על "הסטיות והשגיאות שעשיתי בעשרות השנים האחרונות מחוץ ונגד המפלגה הקומוניסטית" – מה שמעיד לא רק עליה, אלא גם על הבעייתיות שבהתנהלות המפלגה. ברית המועצות הייתה "כוכב הצפון" שלפיו ניווטה המפלגה את דרכה, תוך עצימת עיניים מצד קומוניסטים רבים ברחבי העולם, וגם  בארץ ישראל, ל"מחיר" יישום הרעיון הקומוניסטי.

התחלה

בינואר 1942 הוקם בתל-אביב "מרכז הנוער" של המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית, שבין חבריו נמנו אליעזר פרמינגר, לימים נציג של הקומוניסטים העבריים באסיפה המכוננת; שמואל אטינגר, המנהיג והאידיאולוג המרכזי, שכחבר הסקציה היהודית בפק"פ, ובמסגרות שונות כולל זו של מפא"י, פעל מתוך רצון למצוא "גרסה יהודית לאומית של הקומוניזם"; וכן מי שיהיו לימים פעילים במפלגה הקומוניסטית העברית.

לאחר הפלישה הגרמנית קרא הוועד המרכזי של הפק"פ להקמת "בריגדת פועלים בינלאומית",  ובארץ הוקמה ליגת וי (V) שאליה הצטרפו חברי מפלגות שמאל לגיוס תרומות וציוד רפואי, אך מאידך "היענותם של חברים רבים לקריאות להתגייס לצבא הבריטי ולתרום את חלקם למלחמה הגדולה עוררה התנגדות מצד החברים הערבים". יתר על כן, "באפריל 1943 החליט הוועד המרכזי של פק"פ, שחברי המפלגה לא ישתתפו באירועי האחד במאי שיזמה הסתדרות העובדים הכללית בסימן הקריאה להדברת הנאציזם ולהצלת יהודי אירופה". ימי תסיסה אלו הביאו לסילוקם של שמואל אטינגר ומיקה נשרי מהמפלגה, וסילוק כמו גם פרישה, חזרה והכאה על חטא, המשיכו לאפיין את גיבורי הספר לכל אורך התקופה.

על התסיסה האידיאולוגית בשנת 1943 ניתן ללמוד למשל מהשוני בניסוחי כרוזים. על פי כרוז של מזכיר פק"פ בחיפה, אמיל חביבי, "פק"פ היא מפלגה לאומית ערבית הכוללת בשורותיה יהודים המסכימים לפרוגרמה הלאומית שלה. פירוק הקומינטרן וטיהור שורות המפלגה מאורגניזציות ציוניות יביאו לחיזוק המפלגה […] ויקלו עליה את מלחמתה לשחרור מולדתנו, פלשתינה, לאושרה של אומתנו הערבית ונגד הציונות".

הגם שחביבי חתם בשם "הוועד המרכזי של מהפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית", התנגדות חברי הסניף היהודי גרמה לכך שאותו ועד מרכזי יפרסם כרוז בו נקבע ש"פק"פ היא מפלגה בין-לאומית, ערבית-יהודית, המייצגת ולוחמת עבור האינטרסים הלאומיים והסוציאליים של העם הערבי והיישוב היהודי בפלשתינה. המפלגה הקומוניסטית הייתה ונשארה הלוחמת הנאמנה והעקבית ביותר בעד השחרור הלאומי של העם הערבי, ובעד האינטרסים החיוניים של המוני הישוב היהודי, המסולפים בשיטתיות על ידי הציונות".

למעשה, במידה רבה ניתן לראות במחלוקת האידיאולוגית הזו בסיס למחלוקות עתידיות על זהות לאומית, אשר עודן רלוונטיות גם בימינו אנו. למען ההתמקדות בקומוניזם העברי, לא ארחיב בנוגע למחלוקת שבין מאיר וילנר לשמואל מיקוניס בשנת 1943, כמו גם על דרכו הנפתלת של שמואל אטינגר, אשר עליה כותבת גיא ש"למרבה התמיהה, ואולי למעשה אין לתמוה על כך, לא פסל שמואל אטינגר לחלוטין את עמדתה האנטי-ציונית המובהקת של המפלגה".

"במעמד שלוש מאות וחמישים איש, צירים ואורחים מכל קצווי הארץ, נפתחה בליל שבת, 6 באפריל 1945 […] ועידת  היסוד של האיגוד הקומוניסטי החינוכי בארץ ישראל". כך נפתחה דרך חדשה אותה שירטט הנואם המרכזי שמואל אטינגר, שגרס – בשונה מההשקפה הרווחת במפלגה – כי "הקמתו של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל היא צעד חיוני, ותפקידו עצום בהתפתחות העם כולו. המלחמה להבטחת כל זכויותיו של העם היהודי, המלחמה לאפשר לעמנו לבחור ולקבוע בעצמו את דרך חייו והתפתחותו […] המלחמה להבטחת זכויות היהודים בכל אתר ואתר, המלחמה לזכות היהודים לעלייה, להתיישבות ולגיבוש לאומי בארץ ישראל הן שני צדדים של מטבע אחד".

אטינגר התייחס כמובן ליחסים שבין שני העמים החיים בארץ. הוא טען ש"הפועל העברי רוצה לראות את חברו הערבי משוחרר מהשפעת הריאקציה הפיאודלית והלאומנית", וראה את תפקידו של האיגוד הקומוניסטי "כאיגוד חינוכי השואף לכלול בתוכו את כל החי והפעיל בתנועת הפועלים בארץ, את כל מי שרוצה להשתתף במאבק הרעיוני החיוני לנו כל כך".

בסוף ינואר 1947 התכנסה הוועידה הארצית השישית של "האיגוד הקומוניסטי", בה סיפר שמואל אטינגר על שליחותו בשנת 1946 בפולין, כאשר רק מאחורי הקלעים סיפר גם על חייהם הקשים של היהודים בפולין ובברית המועצות, הנרדפים ללא התערבות השלטונות, כמו גם על סיפורי רדיפות כנגד "קומוניסטים לא יהודים שאינם הולכים בתלם". לאי ההליכה בתלם היו תוצאות נוראיות, בשל מדיניות הטיהורים והחיסולים שהנהיג סטלין, כאשר המוני קומוניסטים ברחבי העולם סירבו להאמין כשנודע להם על כך.

הידרדרות היחסים שבין היישוב העברי לשלטונות הבריטים הביאה להקמת "תנועת המרי העברי", כאשר מעניין לציין שביחס אליה – כמו גם ביחס למה שנוגע לאצ"ל וללח"י – שוגה גיא בשגיאות עובדתיות. ראשית, היא גורסת שתנועת המרי הייתה משותפת להגנה ולאצ"ל, אך שוכחת את הלח"י. ביחס לפיצוץ מלון המלך דוד היא מציינת כי "עד שבאוגוסט 1946 חרג אצ"ל מהסכמות של תנועת המרי ופוצץ את משרדי המנהלה של המנדט במלון המלך דוד בירושלים". במשפט זה מצויות שלוש שגיאות: הראשונה היא שמשרדי המנהלה של המנדט לא ישבו בו, אלא המזכירות הראשית של ממשלת המנדט, וכן המפקדה הצבאית. השנייה היא שהפעולה התרחשה ב-22 ביולי, ולא באוגוסט 1946. השלישית היא שהפעולה הייתה במסגרת תנועת המרי ולא חרגה ממנה.

שגיאה אחרת של גיא נוגעת לטענה שהעלתה כלפי האצ"ל, תחת פיקודו של בגין, לפיה הוא התמקד במאבק בבריטים מתוך "מטרה לפגוע פיזית בבריטים, באנשיהם ובמתקניהם", אך פגיעה פיזית בחיילים הבריטים בהחלט לא שיקפה את דרכו של האצ"ל, אך כן של הלח"י. טעות נוספת ביחס לאצ"ל – הנובעת, יחד עם הטעויות האחרות, מיחס שלילי כלפי הארגון – נוגעת  ליולי 1947. גיא טענה כי "נחטפו שלושה סרג'נטים בריטים בידי האצ"ל ונתלו בחורשה בנתניה בתגובה על תלייתם של שלושה אנשי אצ"ל בידי הבריטים". אולם במציאות האצ"ל חטף ותלה רק שניים.

אולם לזכות המחברת ניתן לציין את הפניית המבט לסוגיות כגון רדיפת הקומוניסטים ומניעת עבודה מהם – מה שמערער את גישתם של סוציולוגים ושל אנשי מדע המדינה שכתבו מזווית פונקציונאלית  על ההסתדרות ועל תנועת העבודה – ואף טענה של רדיפה עד כדי רצח במקרה של שאול אברהמי באוקטובר 1940.

הקומוניסטים העבריים, בין שנקראו כך רשמית ובין אם לאו, היו צריכים להגיב על אירועי התקופה. כך, למשל, בתחילת 1946 התכנסה ועדת חקירה אנגלו-אמריקאית על מנת לבחון את שאלת עתיד ארץ ישראל על השלכותיה השונות. במסגרת ארגונם כ"איגוד החינוכי" הצליחו הקומוניסטים העבריים להגיש מסמכים לוועדה, אך לא להיפגש עם חבריה. מבחינתם, הפתרון היה העברת שאלת ארץ ישראל "לסמכות האו"ם, שיכיר בזכותן של שתי היחידות הלאומיות לעצמאות ולאי תלות מכל מדינה אחרת".

בניגוד לפק"פ, שדיברה על מדינה ערבית-יהודית דמוקרטית ועצמאית, תוך התנגדות ליסוד השוויון, ב"איגוד החינוכי" צידדו בשיתוף פעולה הקודם לכל פתרון סופי וסברו כי "העמים […] יקבעו באופן חופשי מרצונם החופשי את הצורה המדינית הסופית שבה יחיו". הם הבחינו בין זכות ההיפרדות לבין מימושה, כאשר המחברת מצדה עומדת על המבנה הפוליטי של ברית המועצות כמודל תחוקתי לדידם, בנוגע לסוגיית ארץ ישראל.

בפני ועדת אונסקו"פ הצליחו נציגי האיגוד הקומוניסטי החינוכי להעיד ותמכו בעלייה יהודית, שלדעתם לא תסתור את פיתוח הארץ. הקומוניזם בארץ ניצב בפני אתגר בדמות שינוי מדיניות ברית המועצות בשאלת ארץ ישראל, שהחל בפרסום מאמרו של לאונטיב [בעל טור חשוב ב"פרבדה"], שהכיר בעובדת היות אוכלוסיית הארץ מורכבת משתי יחידות לאומיות: ערבית ויהודית. אולם "הפצצה" האמיתית הוטלה בעת נאומו של שר החוץ  אנדריי גרומיקו בעצרת האו"ם ב-14 במאי 1947, בו קרא להעביר את הטיפול בבעיית הארץ לאו"ם, באומרו שחוסר היכולת של מדינות המערב אינו יכול לבטל את זכויות היהודים: "זה יהיה לא צודק […] אם נשלול את זכותו של העם היהודי להגשים את שאיפתו זו". הפתרון הפוליטי שורטט בהתאם לתפיסה לפיה "מדינה ערבית-יהודית, עצמאית, דמוקרטית ומאוחדת תוכל להבטיח את האינטרסים החוקיים של העם היהודי ושל העם הערבי בארץ ישראל. מדינה זו צריכה להיות מושתתת על מתן זכויות שוות לתושבים היהודים והערבים, מה שיניח יסוד לשיתוף פעולה ביניהם לטובתם המשותפת. אם יתברר שנוסחה זו אינה ניתנת להגשמה […] או אז יהיה הכרח לבחון את הנוסחה השנייה המכוונת לחלוקתה של ארץ ישראל לשתי מדינות עצמאיות ובלתי תלויות".

לא מפתיע, אם כן, שבתגובה לדברים אלו "כגודל השמחה בישוב היהודי, כך גודל המבוכה במפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית", ומעניין להעיר בהקשר זה ש"דווקא ערביי פק"פ, שהיו מאוגדים ב'ליגה לשחרור לאומי', הבינו שאין מנוס מלשתף פעולה עם ועדת האו"ם, ואף קראו לוועד הערבי העליון לשתף עמה פעולה".

מעניינת אבחנתה הבאה של גיא, לפיה בשנת 1947 "המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית דיברה על 'מדינה ערבית-יהודית' ועל 'שוויון זכויות לאומיות לשני עמי הארץ', ואילו בלונדון דיברו נציגיה על 'מדינה פלשתינאית דמוקרטית ועצמאית המבטיחה זכויות מלאות לכל תושביה, בלי הבדל עם, גזע ודת'. זכויות לאומיות לציבור היהודי לא הוזכרו".

ב-3 באוקטובר 1947 התכנסה באולם מוגרבי בתל-אביב ועידת היסוד של המפלגה הקומוניסטית  העברית, ולמחרת הכינוס – בתום ההרצאות הארוכות כמסורת אותם ימים – סוכמו עקרונות המפלגה: "מטרתה המוצהרת של המפלגה היא להקים את האומה העברית העצמאית בארץ ישראל, שתהיה חברה סוציאליסטית שתחליף את הבעלות הפרטית על אמצעי היצור ותפעל לפי הכלל הקומוניסטי הידוע 'מכל אחד לפי יכולתו – לכל אחד לפי צרכיו' […] אין גאולה לישראל בלי גאולת העולם, ושחרורו המלא של העם היהודי אפשרי במלואו רק בחברה הסוציאליסטית. לשם כך יש לפעול לאחדות העם היהודי כולו, ובו ההסתדרות הציונית, הוועד היהודי האנטי- פשיסטי בברית המועצות, הקונגרס היהודי העולמי ושאר הארגונים היהודים […] היחסים בין שני העמים תפסו מקום בולט בחזון של המפלגה הקומוניסטית העברית. היא הדגישה שיתוף פעולה בין העם היהודי והערבי בכל שטחי החיים […] הפתרון לחיכוכים בין העמים טמון בהכרה בזכות ההגדרה העצמית הלאומית עד כדי היפרדות לשתי האומות בארץ, במעין פדרציה שתושתת על שוויון מדיני-לאומי והבטחת החירויות הדמוקרטיות: בחירות דמוקרטיות, ביטול חוקי החירום, הצנזורה ועונש המוות, חופש ההתאגדות הפוליטית והמקצועית, חופש הדפוס, הדיבור והמצפון והגנה על זכויות האישה והנוער […] על אלה נוספו גם הזכויות החברתיות […] המפלגה חזרה על התנגדותה לטרור כדרך של  מלחמת שחרור".

מגעים על השמאל הציוני ולח"י

אם עד כה עמדתי, בין היתר, גם על חילוקי הדעות שבין הקומוניסטים עצמם, ובינם לבין הקומוניסטים העבריים נוכח אתגרי התקופה, ראוי לציין שהצד השני של המטבע היה חילוקי הדעות  והמגעים עם השמאל הציוני.

כך, למשל, מציינת גיא ש"בנובמבר 1947, שבועות ספורים לאחר הקמת המפלגה וימים מועטים לפני ההצבעה באו"ם על עתיד ארץ ישראל, פנה אליעזר פרמינגר, מזכיר הוועד המרכזי, לשתי מפלגות השמאל הטבעיות, 'אחדות העבודה-פועלי ציון' ו'מפלגת הפועלים-השומר הצעיר' […] הוא הציע להקים ועדה משולשת לבירור יסודות אחדות השמאל שתכלול את כל מפלגות האופוזיציה בהסתדרות". מפתיע שעל אף הסירוב והפנייה החוזרת למקא"י – המפלגה הקומוניסטית הארץ-ישראלית – מצד השמאל, נוצרו מגעים דווקא בין הלח"י לקומוניסטים. בעוד פק"פ דוחה את פניות "האיגוד הקומוניסטי" לאיחוד "נועדו מאיר וילנר ואליושה גוז'נסקי עם ישראל אלדד ואברהם סלמן. בהגיעם, נתקלו באורחים מעניינים בחדר: קונסול יוגוסלביה בחיפה, ויקטור שטרק, וסגן הקונסול בארץ ישראל, סמאיטלוביץ'; אליהם הצטרף גם אורח, דוד לווינגר, שליח הקומינפורם". בסופו של דבר נשלחו שתי משלחות לדון עם הנהגת הקומינפורם ברעיונות שלמענם לוחם לח"י, אך השליחות כשלה, ועם סטלין הם לא נפגשו, אך ראש ממשלת בולגריה דיווח לחבר ילדותו מלח"י, יצחק מרקין, שסטלין סבור ש"בלח"י יש שלושה קומוניסטים בלבד, ואילו בן גוריון הוא סוציאל דמוקרט, שזה הסוג הגרוע ביותר".

מגעי לח"י והקומוניסטים נפסקו לאחר הידיעות על הטבח בדיר יאסין, ומעניין לציין ש"לח"י והאיגוד החינוכי שהפך למפלגה הקומוניסטית העברית, היו שותפים בהתנגדותם לתוכנית החלוקה, ומצאו שפה משותפת גם בהאשמותיהם כלפי מפקד חזית ירושלים, דוד שאלתיאל, שלא הצליח להחזיק בעיר כולה. לח"י אף הכריז כי בתמיכתם של "העבריים" בפדרציה בין יהודים לערבים בארץ (כך הוא פירש את רעיון הענקת ההגדרה העצמית לשני העמים) יש בסיס למכנה משותף אידיאולוגי ופוליטי. עם זאת, דרשו אנשי לח"י מבני שיחם להגדיר אילו שטחים ייכללו במולדת העברית […] אלא שהמפלגה העברית לא האמינה בשרטוט גבולות גיאוגרפיים".

במאמר מוסגר ראוי לציין כי "למעשה, לא ידוע על חברי האיגוד החינוכי שהצטרפו לשורות לח"י, ולעומת זה ידוע על חברי לח"י שעם התפוררות הארגונית והרעיונית של המחתרת, מצאו דרכם לאיגוד ואחר כך למפלגה העברית".

פטריוטיזם ו"הליגה לשחרור לאומי"

פרק משעשע במיוחד העוסק בגילויי הפטריוטיות הישראלית בקרב מקא"י (מפלגה קומוניסטית ארץ ישראלית) והקומוניסטים העבריים, כאשר במסגרתו הוזכרה קריאתם של הקומוניסטים העבריים להנהיג גיוס חובה של הנוער העברי ולארגן את העם ברכוש ובנפש". כמו כן, מציינת המחברת את חתימת מאיר וילנר על מגילת העצמאות ומדגישה ש"מקא"י אף נתפסה כגורם לאומי המוכן לגייס את קשריו עם ארצות הגוש המזרחי כדי להבטיח אספקת נשק חיוני להמשך הלחימה".

בשל קוצר היריעה לא אוכל להתייחס ל"ליגה לשחרור לאומי", התארגנות פוליטית מעניינת, שהוזכרה בספרה של גיא ואשר היה מעניין מאוד להשוותה כתמונת ראי (הגם השוני האידיאולוגי) להתארגנות אחרת – "ארץ ישראל הצעירה" של אורי אבנרי, על כתב העת שלה "מלחמה ושלום במרחב השמי", שיצאה לאור באוקטובר 1947.

האסיפה המכוננת והיעלמות הקומוניסטים העבריים

זוהי סוגיה תחיקתית מרכזית הרלוונטית גם לחיינו אנו, ובין היתר גם לדיון על אודות פסקת ההתגברות, וגם למערכת היחסים שבין הכנסת לבית המשפט העליון, כמו גם לסוגיית החוקים "העל תחיקתיים".

המפלגה הקומוניסטית המאוחדת, שנקראה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), צידדה בסוגיה חשובה מאוד, שהדיון ההיסטורי מתעלם ממנה. על פי אמנת המפלגה, שחלקים ממנה הופיעו בספר,  "המפלגה תיאבק למען הקמת מדינה ערבית עצמאית ודמוקרטית בחלקה השני של הארץ, על פי עקרונות האו"ם, ותילחם בכל הסכם לסיפוח חלקים מהארץ לשלטון ישיר של האימפריאליזם או סוכניו, כמו עבדאללה בעבר הירדן ופארוק המצרי". החלטת האו"ם נסבה על שתי מדינות לאום דמוקרטיות המחויבות בחוקה, מה שנשכח לעיתים בציבוריות הישראלית.

רק ב-19 בדצמבר 1948, שבועיים לאחר בשורת האיחוד, התכנסו חברי שתי המפלגות בקולנוע אלנבי לישיבת פומבית של מרכז המפלגה. הבחירות לאסיפה המכוננת התקיימו ב-25 בינואר 1949, כאשר כמה שבועות לאחר מכן, ב-9 בפברואר, שדד בצלאל נרקיס – חבר הקומוניסטים העבריים – בנק בתל-אביב בעזרת אחרים שלא נתפסו, כנראה לטובת ניסיון לסייע בחיזוק הקופה המדולדלת של הסיעה.

אקט זה הוביל לחיסול חשבונות מצד הקומוניסטים כנגד עמיתיהם הקומוניסטים העבריים. ערב  פתיחת דיוני האסיפה המכוננת במעמד נשיא המדינה, שלח שמואל מיקוניס מכתב ליו"ר מועצת המדינה הזמנית, יוסף שפרינצק, והודיעו ש"המועמד השלישי ברשימתנו לאסיפה המכוננת, מר אליעזר פרמינגר, הוצא משורות המפלגה הקומוניסטית הישראלית, ולכן אין אנו רואים בו חבר הסיעה שלנו באסיפה המכוננת. הננו מבקשים לבטל את המינוי של ציר האסיפה המכוננת ולאשר במקומו את המועמד הבא […]".

הדבר הביא למהומה באסיפה המכוננת, לפרישת פרמינגר מהסיעה ולהקמת סיעת יחיד, כאשר בראשית אוגוסט 1949 התכנסה הוועידה האחרונה של הקומוניסטים העבריים שהחליטה על הצטרפותה למפֻ"ם, מה שלמעשה סיים בכך את הפרק הפוליטי של הקומוניסטים העבריים.

קרדיט תמונה לנין ומרקס: pixabay


יוסי ברנע

פובליציסט ביקורתי, בעברו חבר בתנועה להפחתת מעמד ההודאה.