בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

החפצת נשים בצבא: תפקידם של בני הישיבות...

החפצת נשים בצבא: תפקידם של בני הישיבות

,
נשים הינן חלק מהותי וחשוב מצבא העם, אך למרבה הצער הן מוחפצות בו תדיר. תפקידם של בני הישיבות אינו להפנות את המבט, לרדד את האישה למינה בלבד ולהצטרף להחפצה, אלא דווקא להישיר מבט, לכבד ולהקשיב.

האנקדוטה החדשותית

לעתים, המקריות של סדר היום התקשורתי מפליאה אותי. נדמה כי אין חוקיות הקובעת מהן הידיעות אשר יזכו לכותרת ראשית, אלו ידחקו לשוליים, ואלו ידיעות כלל לא יעלו על סדר היום. זה יכול להיות פוסט אקראי בפייסבוק שצבר תאוצה, מושא של ידיעה שהוא במקרה מכר של עיתונאי מקושר, או סתם דבר מה שמתרחש בזמן ובמקום "הנכונים". לעתים קרובות, אני שומע ידיעה חדשותית ותמה לעצמי אם בעל הרווח העיקרי מהידיעה הוא המפרסם שלה (העיתונאי, או מי שמסר לעיתונאי את הידיעה) או הציבור. על כל פנים, חלק גדול מן החדשות, יש שיאמרו אפילו רובן, הן אוסף אקראי של ידיעות שעל דרך כלל אין בהן כדי לשקף תמונת מצב של המתרחש בארצנו הקטנה.

כך הרגשתי לפני כשבוע וחצי, כאשר דווח במגוון כלי תקשורת כיצד הפנו בני ישיבות דתיים את גבם למדריכת צניחה בזמן הדגמה. אמנם האירוע התרחש בימים האחרונים, ובהחלט ניתן לראות בו אירוע בעייתי, אך אני סמוך ובטוח כי סקופ גדול אין כאן. כחייל בחטיבת הצנחנים (מחזור מרץ 10) אני יודע כי אין זו הפעם הראשונה בה בני ישיבות אינם צופים במדריכות כושר או מדריכת צניחה. ישנה הבנה בסיסית בין החיילים לבין המפקדים, או לפחות כך היה פעם, איך מתנהלים בסיטואציות שגורמות אי נוחות לאחד החיילים הדתיים. חשוב לי להדגיש  כי איני אוהב התנהלות זו, אך בכל מקרה זו אינה שאלה על חבורה ספציפית של בני ישיבות, אלא שאלה של מדיניות. עד כמה מוכן הצבא לבוא לקראת בני הישיבות? האם הוא בא לקראתם ביותר מדי מקרים? האם ההבנה השוררת כיום צריכה להשתנות? האמנם זו פגיעה שאין לקבלה בכבודן של נשים? אולי, לחילופין, יש כאן בעיה מבצעית? אלו שאלות טובות אשר לגיטימי להביע בהן מגוון עמדות. אולם, כיוון שהנושא הפך לידיעה אקטואלית, העיסוק בו הפך לאנקדוטה, והשאלות החשובות בקושי מועלות.

לשאול את השאלות

לאחר שהצבעתי על האופי האנקדוטלי של הדיון, בכל זאת ארצה לנצל את ההזדמנות ולומר כי התנהגותם של בני הישיבות בכל הנוגע לנוכחות נשים בצבא הינה סימפטום  המייצג בעיה רחבה יותר. לפני שאעשה כן, אסביר את טענתי הגורסת כי השאלות הטובות אינן נשאלות. ראשית, וכפי שכבר נכתב קודם לכן, ידיעה חדשותית היא במקרים רבות אנקדוטלית. הידיעה עולה לסדר היום בעיתוי מקרי, ופעמים רבות היא תדעך בלי להשאיר רושם רב. מעבר לכך, אני נפעם פעם אחר פעם כאשר בנושאים מורכבים אני שומע בעיקר דעות נחרצות. יש שיאמרו כי זהו אינו נושא מורכב: מתרחשת כאן הדרת נשים מהמרחב ואין כלל על מה לנהל דיון. אני יכול להבין את הנחרצות, לעיתים אף שותף לה, אך ברמת הטיעון היא לא הרבה יותר טובה מאשר הטיעון הדתי "אלוהים לא מרשה לי להסתכל אפילו על אצבע קטנה של אישה".  מדובר בטיעונים שלא מוכנים להתמודד עם השאלות הנצרכות, טיעונים שלא נותנים מקום לדיון מהותי. כמובן, ישנים דיונים שאינם לגיטימיים, אך איני חושב שזה אחד מהם.

השיח הציבורי שלנו נגוע בנחרצות מפליאה זו. כדוגמה, די להיזכר בסערה שטרם שככה סביב חוק הפונדקאות. כידיעה חדשותית, אגב, זו דווקא דוגמה לידיעה שאינה מקרית או מגויסת. כיוון שהוגש תיקון לחוק, אין זה אלא מבורך שהנושא הגיע לידיעת הציבור באופן שעורר דיון ציבורי ער. לכן, עצם העלאת הידיעה לא היווה עבורי בעיה, אלא אופי הדיון שהתגבש סביבה: יותר מדי כתבות נחרצות והרבה יותר מדי פוסטים החלטיים. איני יודע עדיין אלו מן הצדדים צודק, אך ברי לי כי זהו נושא מורכב של ערכים מתנגשים, אשר אין לו פתרון קסם. ערך השוויון הוא חשוב לאין ערוך בחברה הישראלית, ויחד עם זאת אני מודע לכך שהסדרת הפונדקאות בחוק, מחירה בצידו. אני מאמין שזכותם של בני קהילת הלהט"ב להיות הורים, סבור שהם יהיו הורים טובים, אך כחברה אנו צריכים לשאול את עצמנו מהם המחירים שנשים מהמעמד הנמוך ישלמו על כך. אני מקבל את העובדה שנבחרי ציבור צריכים לקבל החלטות ולא רק לשאול שאלות, אך האמנם זהו נושא שכה קל להכריע בו? האם נבחרי הציבור אכן דנים בשאלות המהותיות, או שמא גם הם נתונים בעיקר לשיח הציבורי הרדוד? מאופי הדיון ברשת היה נראה כי זהו מצב העניינים, וזה בהחלט מפליא. תחושתי היא שאנו נותנים לשיוך פוליטי לרדד את הדיון; איננו שואלים את השאלות, אלא מניחים מראש את התשובות.

סימפטום למחלה

חזרה לעניינו. כפי שכבר כתבתי, העובדה שחיילים דתיים מרגישים צורך להפנות את ראשם כאשר מדריכה עומדת מולם אינה בעיה מבודדת, אלא סימפטום לבעיה, או לאתגר, רחבים יותר. לעניות דעתי, אין כיום בעיה הלכתית להסתכל על אישה מדגימה תרגילי צניחה. ראשית כל, סברא היא, אנו חיים בחברה מעורבת, הן נשים והן גברים מרכיבים את המרחב הציבורי, ולא יעלה על הדעת כי יש להפנות לחלק חשוב ומהותי של החברה את הגב. אולם, גם ללא הסברה, האיסור ההלכתי להסתכל באשה מתייחס דווקא למקומות המוסתרים בגוף האישה או להסתכלות שתכליתה הנאה מגוף האישה (רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, כא, א-ב, לחלק מהדעות איסורים אלו חלים דווקא על עריות או על אשת איש).  אומנם, קיים איסור לעבור ליד נשים כובסות כיוון שהן מגלות רגליהן יותר מן הרגיל, אך זה היה מקום שבעבר לא היה מקובל כי גברים ישהו בו. אגב, אף במקרה זה אין על אדם להימנע מללכת למקום אליו הוא צריך ללכת מפאת מראות צנועים (ב"ב, נז, ב). כמו כן איש העוצם עיניו "שלא יסתכל בנשים" ומפאת כך נחבל, אין הוא אלא חסיד שוטה (סוטה, כב, ב). יש הקשר של מקום וזמן להלכות צניעות, וצריך להבין את ההקשר על מנת לקיים את ההלכה.

על כל פנים, נוכחותן של נשים במרחב הציבורי אינה נופלת תחת אף אחת מן הקטגוריות של איסורי צניעות ואין כל איסור להביט בה. אמת, למדתי הלכה שנים רבות, אך לא קיבלתי על עצמי להיות פוסק הלכה. אין בידי לפסוק לאחרים מה יעשו, אך ברי לי כי ההלכה אינה מונעת מבני ישיבה להסתכל על חיילת מדגימה תרגילי צניחה (ועוד ממרחק). בעיני, מי שעושה כן יכול היה להיחשב כחסיד אם היה נותר בד' אמות של הלכה, אך הוא שוטה מרגע שקיבל על עצמו להתגייס ולקחת חלק בצבא העם.

יחד עם זאת, אירוע זה, גם אם נבחן אותו במנותק מההלכה, הינו רק סימפטום של החפצה נשית במרחב הצבאי. החיילים הדתיים, לצערי, אינם פועלים במרחב סטרילי ומוגן. לא קל, או לפחות כך היה בתקופתי, להיות אישה ביחידות החי"ר. אדגיש כי את השורות הבאות אני כותב מניסיוני בלבד (בחטיבת הצנחנים) ומסיפורים של חברי בחטיבות החי"ר השונות, ואשמח אם הדברים השתנו היום. בקצרה: היחס לנשים בצבא הוא מחפיץ. דברים שנאמרו לנשים ובפני נשים במהלך שירותי הצבאי, התקשיתי לשמוע אז, לא העליתי על שפתי מאז, וקל וחומר שלא אכתוב כאן. חיילים סדירים רבים, ואני יודע שלא מדובר בכולם, אך מספיק מהם, רואים בנשים אובייקט מיני. קשה לי לכתוב על כך כיום, אך מה שאומרים על מדריכות, מש"קיות, וכדומה שלא בפניהן (ולעיתים בפניהן) הוא פשוט מחריד (לידנו, בני הישיבות, אגב, ידעו כולם שאסור לדבר כך – אותנו משום מה כיבדו). למציאות זו, בה חיילים רואים באישה שמולם את מינה ולא את תפקידה, מגיבים החיילים הדתיים.

אמנם יש כאן תגובה, אך היא אינה נותנת מענה לבעיה. במקום החפצה אחת אנו מקבלים החפצה שניה, שהרי אלו כאלו רואים באישה את מינה בלבד. חברי הטוב, הרב והפסיכולוג חננאל רוס, כתב השבוע בפייסבוק דברים שאני מאוד מזדהה איתם ואביא אותם כאן במלואם:

המבט הגברי ה'טבעי' מפשיט נשים וצופה בהן כמושא מיני, והתגובה הקיצונית שמבקשת לסרס את המבט הזה היא לא להסתכל (כי אם מסתכלים רואים פורנוגרפיה). שתי דרכי התגובה לא רואות את האישה כמי שאפשר לקיים איתה דיאלוג שאינו מיני באותו מצב. כך עצם הגישה נשמרת. הצבא הקרבי הוא מעוז חזק של גבריות "טבעית" שכזו. זה שצד אחד טועה לא אומר שיש צדק גדול בצד השני.

איני יודע אם זה אפשרי, אך הצבא והחברה הישראלית צריכים לעשות בדק בית רציני בנושא. הוקעתם של מספר ביינישי"ם אינה נראית לי הדרך האופטימלית לתיקון.

ביקורת עצמית

אחת המימרות התלמודיות הקרובות לליבי היא זו של ריש לקיש על הפסוק "התקוששו וקושו". ריש לקיש מלמד שביקורת צריך קודם כל להעביר על עצמך, ורק לאחר מכן ניתן להפנותה כלפי  אחרים. מדרשים חסידיים ואחרים הרחיבו את דבריו ולימדו כי אדם הרואה חסרון בזולתו, אמור לחפש חסרון זה קודם כל בעצמו; שהרי לולא היה מכיר האדם את החטא בעצמו, כיצד היה רואה אותו בזולתו? אנו, בני הישיבות, מגיעים לצבא ורואים החפצה נשית – האין זו קריאה לנו לשאול את עצמנו איפה אנחנו, לרבות המרחב בו גדלנו, עושים דבר דומה, חוזרים על אותו חטא? אין זה כמובן פוטר את אלו העומדים מולנו מעוון, אך זה מאיר את עיננו למקום בו אנו יכולים לתקן. אם ישנה יותר מדי מיניות במרחב שאמור מבחינתנו להיות מרוחק ממנה, הרי שהפניית הראש שלנו כבני ישיבות היא חלק מההנכחה של המיניות באותו המרחב ממש.

אדגיש עבור חברי החילונים המזדעזעים עמוקות מכל הדתיים באשר הם: הטיעון שלי יכול לעבוד גם בכיוון השני, אך אין זה תפקידי להבין זאת בשבילכם. כל שאני יודע הוא כיצד אני והחברה ממנה באתי יכולים לתקן, ומה שאני יכול לומר הוא שהפניית המבט לעולם לא תהפוך את המרחב לצנוע יותר. מרחב בו אנשים מפנים את מבטם באופן תדיר פשוט אינו מרחב צנוע. הדבר הראשון אם כן שאנו צריכים לעשות, כבני ישיבות, הוא לא להפנות את הראש, אלא להסתכל על נשים ולדבר איתן בגובה העיניים ובאופן מכבד. המדרש החסידי מלמד כי אדם המפנה את המבט הביקורתי פנימה כלפי עצמו, לא זו בלבד שיתקן את עצמו, אלא שדרך תיקון עצמו הוא ישוב ויתקן את העולם. כאשר אנו מפנים את המבט אנו מלמדים את מי שמחפיץ שהוא צודק, שאין בה באישה כלום פרט למיניותה. אולי התיקון שלנו, המבט המכבד המסרב לראות בנשים את מינן בלבד, ילמד גם את הסובבים אותנו כיצד נכון להתבונן.


קרדיט תצלום:
Israel Defense Forces
שתף:
 
  • אהד וילק

    אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.