בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מיוחד לט"ו באב: שלושה אוהבים...

מיוחד לט"ו באב: שלושה אוהבים

,
שאלת השאלות, כפי שעונים עליה חכמי היהדות והפילוסופיה – מהי מהות האהבה וכיצד יש להגדירה?

אחד הנושאים שבוערים בכולנו, לפחות בתקופות מסוימות בחיים, היא השאלה "מהי אהבה?" או "האם מה שאני חווה היא אהבה?". נראה שגם מי שלא מתעניין כלל בשאלות פילוסופיות מופשטות, עשוי להתעסק לא מעט בשאלת הגדרתה ומהותה של האהבה. בעולם ההגותי קיימים שני מודלים מרכזיים להבנת מושג האהבה – המודל האלטרואיסטי והמודל האגואיסטי. במאמר זה אציג את המודלים הללו ואבחן אפשרות שלישית, אשר משלבת את שניהם, וכך יוצרת תיאוריה שלמה יותר, טבעית יותר ואולי אף מדויקת יותר של מושג האהבה וגילויו בעולם.

המודל האלטרואיסטי

המודל האלטרואיסטי הוא המקובל יותר מבחינה חברתית, וניתן למצוא לו אזכורים רבים בספרות ובשירה של ימינו (כדוגמת השיר "אביא לך אבנים מן הירח" של בועז שרעבי). גישה זו גורסת כי מה שמגדיר אהבה, זה היכולת לבטל את עצמך בפני האהוב ולתת את כל כולך, בלי להתחשב כלל ברצונותיך ובתחושותיך. המוטיב המרכזי, אשר בא לידי ביטוי בתפיסה זו, הוא הקרבה של אוהב למען אהבתו. גישה זו באה לידי ביטוי בגמרא, במסכת ברכות דף סא עמוד ב':

תניא ר' אליעזר אומר אם נאמר 'בכל נפשך' למה נאמר 'בכל מאדך'? ואם נאמר 'בכל מאדך', למה נאמר 'בכל נפשך'? אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו, לכך נאמר 'בכל נפשך', ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר 'בכל מאדך'; רבי עקיבא אומר 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך.

הגמרא דנה בשאלת אהבת האל באמצעות קריאה מדוקדקת של הפסוק הנאמר בכל יום במהלך קריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוהיך, בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים פרק ו', פסוק ה'). גם ר' אליעזר וגם ר' עקיבא טוענים כי אהבת ה' היא אהבה אבסולוטית, אשר נבחנת ביכולתו של אדם להקריב את היקר לו, ואפילו את עצמו, למען אהבתו. עם זאת, חשוב לזכור כי גמרא זו עוסקת באהבת ה' ולא באהבה זוגית, בה אתמקד במאמר זה.

אחת התנועות היהודיות, אשר אימצו – שלא במפתיע – גישה זו של אהבה, היא "תנועת המוסר". בתנועת המוסר שמו דגש רב על אידיאל ההקרבה העצמית – הן בפני הקב"ה והן בפני הסובבים אותך. הרב אליהו דסלר, אחד מהוגי התנועה, כתב: "אשר באהבתם, כל שאיפתם היא ליתן ולהשפיע נחת ועונג זה לזה" (הרב אליהו דסלר, "מכתב מאליהו", כרך א' עמוד 38); ובהמשך "הקשר הטוב בין איש ואשתו, יהיה כאשר שניהם יגיעו למעלת הנתינה; אז אהבתם לא תפסק, וחייהם ימלאו אושר ונחת" (שם).

המודל האגואיסטי

מנגד, קיים המודל האגואיסטי, אשר פחות נפוץ בתרבות שלנו, אך בעולם ההגותי הוא מכיל צדדים רבים. גישה זו באה לידי ביטוי כבר בדיאלוג האפלטוני, "המשתה", אשר עוסק בהגדרת מושג ה"אהבה". במהלך דיאלוג זה, סוקרטס טוען כי האהבה היא הרצון שהאהוב יהיה שלך על מנת שיוכל להשלים את החסר בך: "מה שאין לאדם, והאדם אינו עשוי כן וחסר את הדבר, על מעין זה חלה התשוקה" (אפלטון, מתוך כל כתבי אפלטון כרך ב', תרגום: יוסף ג. ליבס. הוצאת שוקן, תל אביב, 1999, עמ' 125). פירוש הדבר הוא שהמניע לאהבה הוא אגואיסטי – הרצון שאתה תהיה שלם יותר. באהבה זו אין דאגה לאהוב כשלעצמו, אלא אך ורק ככלי שרת עבור האוהב.

בימינו, מי שהמשיכה את דרכו של אפלטון, היא הפילוסופית האמריקאית איין ראנד, אשר באופן פרדוקסאלי ראתה את עצמה דווקא כממשיכה של אריסטו וסלדה מהגותו של אפלטון. באחד ממכתביה ראנד כתבה כך:

כדי להגיד 'אני אוהב אותך', ראשית אדם חייב לדעת כיצד להגיד 'אני' […] המילה 'אני' מסמלת עצמאות, ישות שחיה למען עצמה ולא למען אדם אחר. אדם שכל קיומו הוא למען "אהבתו" הוא לא עצמאי אלא פרזיט. אהבתו של פרזיט אינה שווה דבר […] הדימוי הרגיל (והאכזרי) של אהבה הוא של הקרבה. מהותו של האדם היא רוחו, אם האדם מקריב את רוחו מה נשאר ממנו? אהבה אמיתית מבוססת על אנוכיות, במובן האצילי ביותר של המילה – היא ביטוי לערכיו הגבוהים ביותר של האדם. כשאדם מאוהב, הוא שואף לאושרו שלו, ולא להקרבת העצמי למען האהוב. יהיה זה מפלצתי מצד האהוב אם רצונו הוא שהאחר יקריב למענו. (איין ראנד, מתוך "Letters of Ayn Rand", הוצאת penguin: ניו יורק, 1997, תרגום חופשי).

מודל זה רואה באהבה צורך אישי אשר בא לידי מימוש בזוגיות כזו או אחרת. על כן, המניע לאהבה הוא השאיפה לאושר של האוהב, ולא של האהוב.

מודל הרחבת ה"אני"

לאחר שהצגנו את שני המודלים המקובלים של האהבה, ברצוני להציע מודל שלישי אליו נחשפתי, כאשר ניסיתי לסווג את הסיפור המפורסם על ר' אריה לוין. הלה הלך עם אשתו לרופא ואמר לו "כואבת לנו הרגל שלה". מן הצד האחד, נראה כי סיפור זה מדגים את המודל האלטרואיסטי באופן ברור, מכיוון שר' אריה לוין דואג לאשתו תוך ביטול עצמי. מצד שני, מאופן הניסוח של ר' אריה לוין, נראה כי הוא דווקא דואג לעצמו, כאשר הוא משתמש במילה "לנו". להבנתי, זהו מודל נוסף המכיל מרכיבים משני המודלים המוכרים ואף מפתח אותם. בבסיס מודל האהבה האמור, עומד מושג "הרחבת האני", אל מעבר לאני הממשי, והכלתו על מושא האהבה. ביטוי נוסף הממחיש מודל זה, נמצא דווקא בכתביו של אריסטו: "האיש המהוגן מתייחס כלפי ידידו כהתייחסותו כלפי עצמו באשר ידידו הוא 'העצמי האחר' שלו" (אריסטו, אתיקה ניקומאכית, תרגום: יוסף ג. ליבס. הוצאת שוקן, תל אביב, תשל"ג, עמ' 232). גישה זו דווקא מקדשת את האגואיזם והדאגה לעצמי, אך במקביל משנה את מושג העצמי, ובכך מכילה את האחר בתוכה. חשוב להדגיש כי גישה זו אינה קוראת לאוהב "לבלוע" את אהובתו, אלא להרחיב את התפיסה של העצמי מעבר אליו כאינדיבידואל.

עולם תרבותי נוסף בו גישה זו רווחת, הוא עולם הפסיכולוגיה הפסיכואנליטית. אריך פרום מציג גישה זו בצורה נפלאה בספרו "אומנות האהבה":

התשוקה המינית חותרת להתמזגות – ובשום אופן אין היא תיאבון גופני בלבד, פורקן למתח מעיק […] האהבה הארוטית, אם היא אהבה, מניחה הנחה אחת. שאני אוהב מתוך תמצית הווייתי – וחווה את זולתי בתמצית הווייתו. בתמצית, כל בני האדם זהים. כולנו חלק של אחד; אנו אחד. (אריך פרום, "אומנות האהבה", הוצאת מחברות לספרות, תרגום: דפנה לוי. לוד, 2001, עמ' 52-53. הדגשים במקור)

על בסיס הבנה זו ניתן לפרש את המימרא היהודית המפורסמת "ואהבת לרעך כמוך" – עליך להרחיב את מושג האני שלך ולהכיל אותו על רעך. למיטב הבנתי, נראה כי גישה זו היא היסוד למוסר היהודי המקראי, אשר אינו קורא לדאגה ל'אחר המוחלט', אלא דווקא מנסה להרחיב את מושג האני. "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב' כ'); "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא פרק יט פסוק לד'); "לא תתעב אדמי כי אחיך הוא לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (דברים כג' ח'). כל הפסוקים הללו אינם קוראים לאדם לדאוג לאחר באשר הוא אחר, אלא דווקא להבהיר לקורא כי האחר אינו אחר, אלא חלק ממנו.

לסיום, אצטט דובר מרכזי של מודל זה בימינו, א.ד גורדון, אשר דיבר רבות על "מוסר של התפשטות":

המוסר העליון, כפי שמחייב השכל הפשוט, עומד על הטבעיות השלמה של הטבע האנושי, על הרגשת האחדות העליונה במדה כזאת, שהאדם נותן את נפשו על מה שהיא מחיבת מתוך הכרח פנימי, למשל כמו שהאם בקרב כל בעלי החיים נותנת את נפשה על הצלת פרי בטנה […] יאמרו: אגואיזם. אבל לוא היה כך כל האגואיזם האנושי, אפשר היה להחליט בבטחה גמורה, כי אין בעולם מדה עליונה מאגואיזם. ובאמת לא הייתי חושש לאמר, כי כל שאיפת האנושיות לחיים עליונים – אם ישנה באמת שאיפה כזאת – אינה אלא שאיפה להשיג אגואיזם עליון כזה". ובהמשך כתב: "האהבה העליונה אינה צמצום ה'אני' של האוהב בשביל לפנות מקום ל'אני' של האהוב, כי אם להיפך, התפשטות חייו של האוהב לתוך נפשו של האהוב, כמו שהאם האוהבת חיה מתוך נפשה לתוך נפש ילדיה. אהבת אם כל חי לפרי בטנה […] הנה סמל האהבה העליונה! (א"ד גורדון, האדם והטבע, מתוך כתבי א.ד גורדון, הוצאת הפועל הצעיר, תל אביב תרפ"ה-תרפ"ט, כרך ד' עמודים 79-80 ו- 114-115.)


נועם אורן

סטודנט לפילוסופיה ומחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. כותב בנושאי אתיקה, פילוסופיה מדינית והגות יהודית מודרנית.