בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מיוחד לשבועות: עשרת הדיברות כמניפסט ליברלי-שמרני...

מיוחד לשבועות: עשרת הדיברות כמניפסט ליברלי-שמרני

,
כיצד עשרת הדיברות מציגים את התנאים לקיום חברה אנושית, באופן המשקף את עקרונות הליברליזם הקלאסי והשמרנות המערבית.

חג השבועות, הוא חג "מתן תורה", מציין את מעמד הר סיני שהתקיים ע"פ המסורת שבעה שבועות לאחר יציאת מצרים. במרכזו עומדים "עשרת הדיברות", אשר מהווים את אחד הטקסטים החשובים בתנ"ך, ביהדות ובנצרות. מימי קדם יוחסה לעשרת הדיברות משמעות מיוחדת, יחס שניכר בעצם הצגת הדיברות במקרא כחרוטים על לוחות הברית, ועוד "באצבע אלוהים" (דברים ט, י). גם בעת המודרנית אין חולק על כך שקובץ פסוקים קצרים זה הוא בין המשפיעים ביותר על התפתחות תרבות המערב ומערכת הערכים היהודית‾נוצרית. החוקר הגרמני יוליוס ולהאוזן, אבי גישת ביקורת המקרא ו"תורת התעודות", כינה את עשרת הדיברות "נקודת ההתחלה של ההיסטוריה הדתית של ישראל".

אני רוצה להציע נקודת מבט קצת אחרת על עשרת הדיברות, המציגה אותם כמשקפים ערכי יסוד של הליברליזם הקלאסי ושל התפיסה השמרנית. כפי שאפרט, ניתן לתאר את עשרת הדיברות כמעין חוקה שמרנית‾ליברלית, הקובעת את התנאים הבסיסיים הנדרשים לחברה אנושית באשר היא. פרשנות זו יכולה להתקבל על ידי אלו שאינם מאמינים ועל ידי אלו שמאמינים, כאחד. אין כאן טיעון היסטורי על התפתחות גישות אלו ואין טיעון דתי‾הלכתי. הפרשנות שאציג תהיה לעיתים יצירתית, אם כי השתדלתי שלא לחרוג מרציונל הטקסט ולשונו. מנגד, איני נצמד לסדר הדיברות המקורי. אתחיל מזווית הליברליזם, ולאחר מכן אעבור בין דיברות שונים והכללים אשר הם מייצגים, תוך ערבוב בין עקרונות "ליברליים" ו"שמרניים".

***

הפילוסוף הפוליטי ג'ון לוק זיהה שלוש "זכויות טבעיות" אשר אינן ניתנות לשלילה. זכויות אלו נהיו לאבן פינה של הליברליזם הקלאסי, והן: הזכות לחירות, הזכות לחיים והזכות לקניין.

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים – הזכות לחירות. הדיבר הראשון, שאחריו ולאורו מגיעים כל שאר הדיברות, מהווה קביעה חד‾משמעית בעד החירות תוך שלילת העבדוּת, כאשר עצם הבעלות על בן אנוש אחר הינו הביטול האולטימטיבי של חירותו. עשרת הדיברות אינם נפתחים בבריאת העולם או בברית בין האלוהים לבין אברהם, יצחק ויעקב. יש לתת על כך את הדעת, על כך שהאתוס המכונן של עם ישראל הצעיר והן של עשרת הדיברות היה אתוס הדוחה את העבדות ומרומם את רעיון העבד ששוחרר מעבדותו. אומנם ההלכה התירה החזקת עבדים, אלא שלא ניתן להתעלם מהסלידה החריפה ביהדות נגד עבדות כנורמה לגיטימית (הן בפרקטיקה של עבדים מעטים בפועל, והן במישור המשפטי המחייב שחרור עבדים כל שבע שנים בשנת שמיטה). זאת בניגוד מוחלט לנורמות המקובלות בעת העתיקה. אתוס זה חלחל לכל השכבות ולכל מישורי החשיבה העברית, והיווה אבן יסוד ביחס של עם ישראל כלפי חירותו הבסיסית של האדם.

לֹא תִרְצַח – הזכות לחיים. שתי מילים פשוטות אשר שוללות נטילת חיים שרירותית. באבחה אחת, דיבר זה מעניק ערך והגנה לחיי אדם. נדמה שאין צורך להוסיף על כך.

לֹא תִגְנֹב – הזכות לקניין. עצם מושג הגניבה טומן בתוכו הנחה של "שייכות", והבחנה מוסרית בין "שלי" לבין "שלך". ניתן לגנוב רק את אשר אינו שייך לך, ואשר שייך לאחר. ציווי זה קובע ברירת מחדל לפיה רכושו של אדם אינו הפקר, ומעניק לאדם הגנה מפני נטילת קניינו.

כך, רואים בבירור כיצד שלוש זכויות טבעיות אלו מקבלות ביטוי בעשרת הדיברות.

לֹא תִנְאָף – התא המשפחתי. הניאוף מביא לחורבן התא המשפחתי – בין בפועל, על ידי פירוקו, ובין במהות, על ידי השחתתו. ראוי לציין שאין בעשרת הדיברות התייחסות ל"גילוי עריות" ולעבירות "מיניות", מה שמחזק את הטענה שהפסוּל היחידי בניאוף אינו בהיבט המיני. הגרעין המשפחתי של הורים וילדים הוא אבן היסוד הבסיסית ביותר בחברה האנושית, וערעור יציבותו הוא ערעור יציבות החברה כולה. הנאמנות והאמון בין בני זוג הוא תנאי הכרחי לשרידותה של היחידה המשפחתית. מאז ראשית שנותיה, הגישה השמרנית דוגלת בחשיבות שלמות המשפחה, ונאבקת במגמות שלדידה חותרות תחת שלמות זו – גישה עקבית לדיבר זה (אגב, בעיניי אין בכך להעלות או להוריד מנושא הנישואים החד‾מיניים. אכן, במידה רבה הדיון עצמו נסוב סביב השאלה כיצד נישואים כאלו משפיעים על יציבות התא המשפחתי, ולכל צד הטיעונים שלו. קטונתי).

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר – הליך הוגן. האיסור על עדות שקר הוא הגרעין להקמת מערכת משפט הוגנת, המגנה על האדם ועל חייו, חירותו וקניינו. שיטת דין פלילי אשר אינה מקפידה על מניעת עדות שקר, ואשר אינה מציבה תנאים המצמצמים את עיוות האמת, תוביל במהרה להרשעות שווא. עד שקר הוא מייצג אפוא את שלל הפגמים האפשריים במערכת משפט אשר על החברה להיזהר מהם ולפעול למנוע אותם. הליך הוגן והגנה מהחלטות שרירותיות היו תמיד בין העקרונות הבולטים בתפיסה הליברלית – עוד מימי ה'מגנה כרטה' מ‾1215 אשר הגבילה את זכותו של השלטון להעמיד אזרחים לדין, וכן בתיקון החמישי לחוקה האמריקאית שבו נקבעה הזכות להליך הוגן.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ – שמרנות קלאסית. כיבוד אב ואם הוא מתן כבוד לזה אשר בא לפניך. "אביך ואימך" אינם רק ההורים, אלא הדור שקדם לך ושאר הדורות שקדמו לו. מפתח לשגשוג החברה וליציבותה הוא ההכרה בתבונה המצטברת של הדורות הקודמים. זהו יחס של "כבוד" – ודאי שלא צייתנות עיוורת, אך גם לא הזנחה יהירה וביטול. האופי האבולוציוני של החברה האנושית מכריח אותנו לאמץ יחס של כובד ראש והערכה כלפי הכללים והמסורות שירשנו מאבותינו ומאימותינו, אשר עברו סינון של ניסוי וטעייה על פני מאות שנים. מי שיכבד את תבונתם של דורות קודמיו יזכה לאריכות ימים – לא כשכר, אלא כתוצאה עובדתית: סיכוייו לשרוד ולהביא להמשך הדורות הבאים עולים בזכות יחסו השקול. לעומתו, הגאווה וההיבריס המאפשרים זלזול בדורות הקודמים וכן הניסיון לסמוך רק על התבונה האישית בהווה, הם שמביאים לכישלון – לא כעונש, אלא ככורח המציאות. גישה שמרנית זו היא במידה רבה הבסיס לתפיסה השמרנית המודרנית, מאז כתיבת "הרהורים על המהפכה בצרפת" של אדמונד בורק ב‾1790.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי – הומניזם (נהוג שהחלק הזה והבא מרכיבים יחד דיבר אחד, פיצלתי אותם כאן מטעמי נוחות). לרוב דיבר זה מיוחס למונותאיזם, האמונה באל אחד, וזו כנראה אינה טעות. אלא שישנו היבט נוסף שנובע מתוך עצם האמונה באל אחד – ההכרה בכך שכל בני האדם הם בריאוֹת של אותו אל, ועל כן חולקים יסוד משותף שאינו ניתן להכחשה. כאשר ישנו אל לכל קבוצה, קל יותר לבטל את אנושיותן של קבוצות אחרות ולנהוג כלפיהן באכזריות. באופן מהפכני, כשיש אל משותף, המאמין מוכרח לקבל שכל בשר ודם הם נתיניו וברואיו של אותו אל. פתאום מלחמה נגד קבוצה אחרת וביצוע מעשי זוועה מקבלים גוון אחר. כך, הגישה המונותאיסטית בדיבר זה משקפת את אחת מתפיסות היסוד בבסיס הליברליזם הקלאסי – האנושיות המשותפת של כלל בני האדם.

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה – ענווה וצניעות. דיבר זה מעודד את האדם לזכור ולקבל שיש דברים הנשגבים מהבנתו ומבינתו. בטבע האנושי הבנה שכלית של כל דבר כרוכה בהגדרתו ובתיאורו. פסל ותמונה הם הניסיון היהיר "להגדיר" הן את האלוהים, והן כל דבר נשגב ובלתי ניתן לתפישה שכלית אנושית. ענווה כתפיסת עולם היא מידה שמוכנה להטיל ספק בידע שלנו על העולם מסביבנו ובעצם היכולת להבינו. המשמעות כלל אינה חייבת להיות דתית‾אמונית ואין בכך סתירה ביחס לשאיפה ללמידה, להשכלה ולחקר העולם והאמת. הענווה והצניעות האפיסטמולוגית מפחיתות במעט את הביטחון העצמי המופרז והיהירות הכול‾יודעת שאליהם אנו נוטים. ענווה שכזו היא בגרעין הגישה השמרנית. השמרן מטיל ספק ביכולת האדם לפתור כל בעיה בחשיבה רציונלית ובהנדסה אנושית מוקפדת. השמרנות מכירה במגבלות תבונתו של האדם ובמורכבות האינסופית של העולם.

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – אמונה ומוסר. כיום קל לראות את השבת כאוסף ציווים או כיום מנוחה. אך במרכז השבת עומדת בריאת העולם (כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ) והכרה בכוח עליון אשר עומד מעל הקיום המוחשי. חברה אנושית זקוקה למסגרת מוסרית המבדילה בין טוב ורע, והמציבה בפניה אידיאל של התנהגות אנושית ראויה ורצויה. רוב בני האדם במשך רוב ההיסטוריה האנושית פנו למסגרות דתיות‾אלוהיות שהעניקו אמות מידה אלו. כללי המוסר נבעו (ובמקומות רבים עדיין נובעים) מתוך הנחה לפיה קיים כוח עליון "בעל בית", המנווט את התרחשויות העולם שאותו יצר, הקובע את המותר ואת האסור ואת הראוי, ושלפניו על האדם לתת דין וחשבון. הנחה זו הייתה קיימת במפורש בקרב הוגי הליברליזם אשר היו אנשי אמונה וראו קשר הכרחי בין מוסר החירות לבין המוסר האלוהי. אין ספק שהמוסר המערבי (ובתוכו הליברליזם, ההומניזם, הנאורוּת והמודרנה) צמח מתוך מסגרת המוסר היהודי‾נוצרי שקדם לו. השמרנות גם היא רואה את המוסר האמוני, הנובע מהנחת קיומו של כוח עליון בורא עולם כמוסד חיוני בחברה אנושית מוצלחת. השבת היא אפוא תזכורת שבועית לעצם המערכת האמונית שממנה נובע המוסר האנושי (כאן אדגיש שאין צורך להסכים עם טענה זו לגופה – אלא רק להבין שזוהי עמדת הליברליזם הקלאסי והשמרנות).

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ… וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ – קפיטליזם. החמדנות האסורה היא דווקא כלפי רֵעֶךָ. "מכלל לאו אתה שומע הן" – מכך ניתן להסיק שאין כל בעיה ב"חמדנות" רגילה. אין כל בעיה ברצון האנושי הבסיסי של האדם להיטיב עם עצמו ועם ביתו. החשק להצלחה חומרית מצוי עמוק בטבע האדם, ומהווה תמריץ עצום ובוער עבורו בכל אשר עושה. אין כל בעיה "לחמוד" רכוש, הישגים והטבות שונות. דיבר זה מאשר את השאיפה הראויה להישגים חומריים, אך מזהירה מפני החמדנות הפגומה שבאה על חשבונו של אדם אחר. לפי הגישה הליברלית הכלכלית, שמורכבת מהקפיטליזם ומהשוק החופשי, החברה נהנית מהאנוכיות של הפרטים בה. כל אדם השואף להיטיב עם עצמו עושה זאת על ידי הצעת שירותים וטובין ששאר החברה מעוניינת בהם. האדם מקבל על כך גמול ושאר החברה נהנית ממה שסיפק לה אותו אדם – כך כולם מרוויחים. התמריץ העיקרי להתפתחות, ליזמוּת וליצרנות היא ההישג החומרי האישי. מנגד, ישנן גישות שמעוניינות בעיקר בהשוואות – לא מה יש לך, אלא כיצד הוא משתווה למה שיש לשכן. גישות אלו מעדיפות לקחת את הרכוש מאדם אחד ולחלק אותו בין אחרים, על אף הפגיעה באותו אדם ובעיקר בחברה כולה, אשר מאבדת את התמריץ היצרני החיוני. זוהי הצרות עין והחמדנות כלפי "בית רעך".

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. למען האמת, לא הצלחתי למצוא כיצד לחבר דיבר אחרון זה לגישה הליברלית‾שמרנית, למרות שהיו כמה אפשרויות. אשמח לשמוע דעתכם.

לסיכום, אלו עשרת הדיברות (לפי הסדר המקורי) והפרשנות הליברלית‾שמרנית הנלווית להם:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ – הזכות לחירות.

לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי – הומניזם הנובע מאל אחד משותף לאנושות.

לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה – ענווה וצניעות הנובעים ממגבלות התבונה.

לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא – (להכרעה בהמשך).

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – אמונה בכוח עליון כמסגרת למוסר אנושי.

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ – שמרנות קלאסית וכבוד כלפי תבונת דורות העבר.

לֹא תִרְצַח – הזכות לחיים.

לֹא תִנְאָף – התא המשפחתי.

לֹא תִגְנֹב – הזכות לקניין.

לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר – הליך הוגן.

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ – קפיטליזם ותמריץ ההישג החומרי.

 

חג שבועות שמח!


קרדיט תצלום:
ibid
שתף:
 
  • ג'וני גרין

    ג'וני גרין הינו מנהל פרויקטים בחברת הייטק ישראלית ובעברו עורך דין מסחרי במשרד עסקי בירושלים. בעל תואר ראשון במשפטים ותקשורת מהאוניברסיטה העברית והסמכה כעו"ד בישראל ובמדינת ניו יורק בארה"ב. כותב על כלכלה, פוליטיקה, משפט, תקשורת, דת וארה"ב.