בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מיזוג הגלויות וצעדים אחרים בדרך לשעבוד...

מיזוג הגלויות וצעדים אחרים בדרך לשעבוד

,
מדיניות התכנון המרכזי שהנהיג בן-גוריון מעלה שאלות כבדות משקל בנוגע לכוונותיו הפוליטיות, ובנוגע לצביונה של המדינה בשנותיה הראשונות.

כאחד מאבות הציונות, מקומו של דוד בן-גוריון בהיכל התהילה של עם ישראל מובטח. עם זאת, המדיניות שקידם בתקופת שלטונו, וגם לאחריה, מעלה שאלות כבדות משקל בנוגע לצביון שאפיין את מדינת ישראל בראשית ימיה. ביקורת רבה הוטחה בו ובתומכיו, בשל פעולות דורסניות שננקטו, לעיתים; כך, למשל, על פי הטענות, דאג בן-גוריון "לחסל" יריבים פוליטיים, ואף שיתף פעולה עם הבריטים כנגד ארגונים יהודים שפעלו בארץ ישראל. הטענות הללו מעלות שאלה נוספת – האם מגילת העצמאות, שהציגה חזון של חירות, צדק ושוויון זכויות לכלל האזרחים, ללא הבדלי דת, גזע ומין, הייתה מס שפתיים של רודן ותו לא?  

ראוי לזכור כי אחת מהחלטותיו השנויות ביותר במחלוקת של בן-גוריון נגעה למדיניות מיזוג הגלויות; מדיניות זו סתרה את תוכנה של מגילת העצמאות, והזכירה תהליכים המאפיינים משטרים חשוכים. במאמר זה, אנסה לענות על מספר שאלות, תוך התבססות על  ספרו של פרידריך האייק, "הדרך לשעבוד". במסגרת הספר עסק האייק, בין היתר, גם באופן שבו משטרים מסוימים עלולים להידרדר לטוטליטריזם. ובכן, השאלות העומדות בבסיס המאמר הן: האם בן-גוריון אכן היה רודן, או לכל הפחות – האם שאף להיות כזה? האם מדיניות מיזוג הגלויות אמורה הייתה להוות נדבך בדרך לבניית חברה יהודית שאיננה חופשית בארץ ישראל? וחשוב מכל – כיצד הצליחה מדינת ישראל להימנע מהידרדרות לטוטליטריזם, על אף מדיניות זו של בן-גוריון?

הדרך לשעבוד: תכנון מרכזי

בבסיס המסר שהאייק שאף להעביר בספרו, ניצבת הטענה לפיה התערבות ממשלתית בשוק החופשי, ואף בממדים מצומצמים, עלולה להוביל בסופו של דבר להתערבות קיצונית בחיי הפרט ולטוטליטריזם מוחלט. התזה של האייק בנויה ברובה על הרעיון הפשוט לפיו תכנון מרכזי אינו מסוגל לפתור כשלים, כי הוא עצמו מייצר כשלים נוספים; הכשלים הללו, שדורשים טיפול, דוחפים את המדינה אל עבר התכנון המרכזי עוד יותר, ובסופו של דבר מובילים למעורבות טוטלית של המדינה בכלכלה, בתרבות ובחיי פרט. כפי שמדגים האייק, התהליך נובע לרוב מצורך ומחוסר ברירה, וממצבים בהם אין פתרון מלבד תכנון מרכזי – מלחמה, למשל; אולם, עם סיומו של המשבר ממשיכה המדינה בתכנון המרכזי ואף פועלת לשמר ולהרחיב אותו לתחומים נוספים, מתוך אמונה ביעילותו. במצבי שגרה, כאשר התכנון המרכזי אינו יעיל, נוצרת קרקע פורייה לעלייתם של רודנים, וזאת על רקע משברים שנוצרים, כאשר המדינה נכשלת במימוש הבטחותיה לאזרחים. במצב כזה, המתכננים משתמשים במניפולציות ומבססים את כוחם עוד יותר בכדי לתקן את העוולות שהתרחשו, לכאורה. בתהליך זה יש דמיון מסוים לסיפורה של מדינת ישראל, אך גם הבדלים רבים.

תכנון מרכזי, בין אם מדובר בכלכלה, בתרבות ובשאר תחומי החיים, היה ללא ספק מאפיין מרכזי של מדינת ישראל בתחילת דרכה, וגם של היישוב היהודי בימים שקדמו להקמתה. בן-גוריון לא טרח להסתיר את העובדה, שלפיה תכנון מרכזי של כל תחומי החיים הוא מטרתו: "לא חשוב מה שיהודים רוצים, חשוב מה שרצוי ליהודים"; לבן-גוריון לא היה ספק בנוגע לזהותו של האדם היחיד שיודע מה רצוי ליהודים, שכן היה זה הוא בכבודו ובעצמו. בדיוק כפי שהזהיר האייק, את דרכו כמתכנן מרכזי התחיל בן-גוריון מתוך צורך – מדינת ישראל הצעירה הייתה נתונה בסכנת קיום ממשית – מה שהעניק לו אפשרות לרכז את השלטון ואת יכולות התכנון בידיו, בתירוץ של שאיפה למניעת מלחמת אחים. כך, פירק בן-גוריון את מטה הפלמ"ח, מנע מספינת "אטלנטה" להגיע לחופי הארץ, ודיכא כל ניסיון לערער על שלטונו בכל מוסדות המדינה הצעירה. הממלכתיות הייתה מוסג משיחי עבור בן-גוריון, מה שהשתקף מאוחר יותר במבנה המדינה ובמקומם של גופים, כגון ההסתדרות וצה"ל, במרחב המדיני והחברתי.

אולם בשלב זה אנו רואים סטייה מהנרטיב של האייק – הסכנה הקיומית, מצב החרום הדורש את התכנון המרכזי עבור מדינת ישראל, לא נגמר; הוא הפך לשגרה עבור מדינת ישראל, ואולי זו אחת הסיבות לכך שתהליך הפיכתה של מדינת ישראל לטוטליטרית נעצר. מובן שלא ניתן לומר כי המדינה עמדה בהתחייבויותיה לחירות, כפי שהופיעה במגילת העצמאות, אך קשה לטעון גם שהידרדרה לטוטליטריזם כפי שתיאר האייק ב"הדרך לשעבוד". עם זאת, עובדה זו הייתה נכונה עד שלב מסוים; השלב הזה הגיע, כאשר מדינת ישראל נדרשה לקלוט את העולים היהודים הרבים מכל רחבי העולם. בן-גוריון הציג משנה ברורה וחד-משמעית: מטרתו היא ליצור יהודי חדש בעל אופי, תרבות, אמונה ואידיאולוגיה, התואמים את ציפיותיו שלו עצמו. היה זה צעד בלתי-מתפשר ואנטי-דמוקרטי, אל עבר תכנון מרכזי של התרבות ושל חיי הפרט.

מנגד, תומכיו של בן-גוריון טענו בוודאי כי מיזוג הגלויות היה בגדר צורך היסטורי; אלו טענו כי כשם שהיה צורך לבסס במהרה שלטון מרכזי בתקופת מלחמת העצמאות, כך היה צורך ליצור חברה הומוגנית ואחידה אל מול האיום המתמשך על קיומה של המדינה. ייתכן שהטענות הללו מוצדקות, אך דבר אחד קשה להפרכה – היה זה אחד הצעדים הטוטליטריים ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר קירב אותה יותר מתמיד לקצה "הדרך לשעבוד" שממנה הזהיר האייק. רבבות של עולים מארצות המזרח, שכונו לעיתים "היהודים הערבים", אולצו לוותר על אמונתם, על תרבותם ועל מוצאם, בכדי ליצור את דמות ה"קיבוצניק". גם האמצעים ששימשו בתהליך זה מצביעים על פגיעה מסוכנת בחירות – בן-גוריון הפך את צה"ל ל"צבא העם", ואת האתוס הצבאי לקונצנזוס האזרחי, מה שגרר את שזירתה של התרבות הצבאית בתוך התרבות האזרחית, בעיה חמורה שקיימת עד היום במדינת ישראל. חברה בריאה אינה מתבססת על אתוס צבאי – אתוס המשריש בתודעתם של האזרחים ציות חד-משמעי לרשויות והימנעות ממחשבה עצמאית; מה גם שבנוסף, צה"ל מהווה לעיתים מנגנון לדיכוי ערכים תרבותיים של קבוצות מיעוט, תוך ניסיון לכפות תרבות אחידה לשם יצירת כור היתוך.

בשלב זה נראה שהתמונה פחות או יותר ברורה. בן-גוריון היה רודן שניצל את מצב הסכנה הקיומית בו נמצאה המדינה בשנותיה הראשונות, על מנת לבסס שלטון ריכוזי – תוך בניית כור היתוך שמטרתו הייתה יצירת מודל של "היהודי החדש", בין היתר באמצעות שימוש בצבא – ולשלוט לחלוטין במוסדות המדינה, כולל במערכת החינוך. אך האם הסיפור הוא באמת כה פשוט? ובכן, עד כה הצגנו את הידרדרותה המהירה, לכאורה, של מדינת ישראל אל עבר הטוטליטריזם, אך כיצד היא נמנעה בסופו של דבר מליפול אל התהום? לא מן הנמנע, אם כן, שבן-גוריון כלל לא שאף לשלוט באופן טוטלי בחברה הישראלית, אלא שהפעולות שנקט נבעו מכוונות טובות, מתוך אמונה שלמה בהכרחיות מעשיו ובתועלתם.

ייחודה של מדינת קיבוץ גלויות

בסיפורה של מדינת ישראל בתקופתו של בן-גוריון, חסר חלק אינטגראלי בהשוואה לדבריו של האייק – סוף המלחמה. הסכנה הקיומית עבור מדינת ישראל מעולם לא נעלמה, גם בעת מה שהוגדר על הנייר כמצב של שלום. ניתן לשער כי מערכת התכנון המרכזי שרדה זמן כה רב, בשל מציאות הסכסוך בה הייתה שרויה מדינת ישראל. ראוי לציין כי התלונות האמיתיות על כשלון מערכת זו, על פי האייק, מופיעות בזמני שלום, וזאת משום שבזמני מלחמה יש לציבור דאגות חריפות ומיידיות יותר. זו הסיבה לכך שבן-גוריון נשאר בשלטון, ובזמן שתשומת הלב הציבורית הייתה נתונה לסוגיית הביטחון ולאיום הבלתי-פוסק, הוא המשיך בבניית מערכת ריכוזית, מתוך תפיסה שגויה לפיה כך תיבנה מדינה חזקה, שוויונית והוגנת יותר. מיזוג הגלויות היה צעד נוסף בפרויקט שמטרתו יצירת מודל של "היהודי החדש", כאמור, על מנת לאכלס את המדינה החדשה והמתוכננת למופת שבנה.

אולם, כפי שאנו רואים כיום, השלכות מדיניות מיזוג הגלויות היו הרות אסון כלפי עתיד שלטונו של בן-גוריון ותומכיו, אף יותר מכל צעד אחר של תכנון שבוצע. למרות שלא היו למדיניות זו השלכות מיידיות, בטווח הארוך הייתה לה השפעה מכרעת; במקום לבנות כור היתוך וליצור מודל של ישראלי אחיד, בעל תרבות וערכים אחידים בדמות של קיבוצניק, יצרה מדיניות מיזוג הגלויות דורות של עולים שנטרו טינה כלפי בן-גוריון ותומכיו, בשל כך שנכפתה עליהם תרבות שונה – אלפי ילדים שנלקחו ממשפחותיהם לחינוך ברוח השומר הצעיר; משפחות ששמותיהן שונו; דורות שגדלו תחת איסורים על שימוש בשפות גלותיות, וכיוצא באלה. במקום לאחד את העם, בסופו של דבר הביאה המדיניות להתפתחותו של השסע העדתי, אשר באופן אירוני למדי מוטט את מפלגתו של בן-גוריון יחד עם הסדר שיצר.

נפילת מפלגת מפא"י בשנות השמונים נוגדת את הנבואה של הדרך לשעבוד. אמנם אותם המתכננים הביאו את המדינה למצב של משבר חמור, וברגעים של רוגע ביטחוני שלטונם התמוטט, אך במקום שיופיע על קרקע פורייה זו רודן שיבטיח גאולה באמצעות יד חזקה, הופיע מנחם בגין והוביל תהליכים של ליברליזציה במדינת ישראל. ובכן, מדוע הדברים התרחשו בשונה מהנבואה של האייק? יכולות להיות סיבות רבות להבדלים, אך אני חושב שהמרכזית מביניהן היא האופי יוצא הדופן של ישראל כמדינת קיבוץ גלויות.

כאשר החליט על מדיניות מיזוג הגלויות, בן-גוריון לא חשב, כמובן, על האפשרות שזו תיכשל. בין שהיה סוציאליסט ובין שדבק בחזון "היהודי החדש" והאחיד, בסופו של דבר היה בן-גוריון קולקטיביסט; ובהיותו חסיד אידיאולוגיה זו, הוא לא הבין את החשיבות של המסורת, התרבות והשורשים האינדיבידואליים עבור כל יהודי שעלה לארץ ישראל. הוא גייס אפילו את הדת והמסורת, שלהם הוא לא רחש כבוד רב, על מנת לחזק את נרטיב היהודי החדש בארץ ישראל ולהטמיע את השקפותיו גם בקרב היהודים הדתיים. הוא לא הכיר בכך שלעולים המזרחיים הייתה השקפה אחרת בנוגע לעלייה ולהתיישבות בארץ ישראל, והוא לא סבר שכפייה תוביל למרד. אולם, כך בדיוק קרה; קשה שלא להבחין במשקלם של המצביעים המזרחיים במהפך בשנות השבעים, מה שגרר שינויים ותהליכי ליברליזציה במדינת ישראל. האופי של מדינת ישראל כמדינת מהגרים – מדינה שעברה שינויים דמוגרפיים קיצוניים תוך זמן קצר – מבדיל אותו מהמדינה עליה מבצע האייק את הניתוח שלו בספרו. גורם זה ללא ספק משנה את התמונה, ועל אף שקשה לבסס את הטענה לפיה זהו הגורם שתרם לכך שמדינת ישראל לא הפכה בשנות השבעים והשמונים למדינה טוטליטרית, בהחלט ניתן לשער שהייתה לכך השפעה.

ובכן, האם בן-גוריון היה רודן? ללא ספק בחלק גדול מפעולותיו אפשר לראות סממנים של טוטליטריזם – השתלטותו על כלל המוסדות היהודים ואיחודם ערב הקמת המדינה; השתקה ו"חיסול" של כל מתחריו הפוליטיים, שנבעו, לכאורה, מתוך רצון למנוע מלחמת אחים. אולם, ניתן להסכים שצעדים אלו היו נחוצים במצב בו התקיימה המדינה באותה עת. מדיניות מיזוג הגלויות גם היא נעשתה, לכאורה, בשל הצורך ביצירת אחידות – הפיכה של אבק אדם לאומה, כפי שהתבטא בן-גוריון עצמו. נראה, אם כן, שבן-גוריון אכן האמין באופן כמעט משיחי במלאכת היצירה של היהודי החדש, פרויקט שללא ספק היה קרוב לליבו עוד מימיו כסוציאליסט צעיר. בן-גוריון אמנם זנח במהרה את השיח המרקסיסטי שלא התאים לפוליטיקה הישראלית,  אך בסופו של דבר נשאר סוציאליסט בליבו ורצה לבנות חברה נאורה, שוויונית ונטולת פערי מעמדות שחולקת את תרבותו. בניגוד להאייק, שהאמין בכוחו של הסדר הספונטני, בן-גוריון האמין שרק באמצעות תכנון והתערבות הוא יוכל לבנות את מה שהוא רואה כחברה המושלמת. לכן, סביר להניח שבן-גוריון אכן היה מתכנן שוגה בעל כוונות טובות, ולא רודן מתחיל המעוניין לרכז את העוצמה בידיו למען רווח אישי.

סלידתו של בן-גוריון מדת, מחלק מיהודי הגולה, מיהדות המזרח ומהמתנגדים האידיאולוגיים שלו הייתה ידוע לכל, והשתקפה במוסדות שהקים ובמדיניות שקבע. מדיניות מיזוג הגלויות השפיעה לרעה על ההתפתחות החברתית במדינת ישראל, והשפעותיה ניכרות גם היום אף יותר מתמיד. באופן פרדוקסאלי, כאמור, מדיניות זו הביאה לנפילת מפלגת מפא"י מהשלטון והובילה בעקיפין לתחילתו של תהליך ליברליזציה, אך אין לראות במדיניות זו דבר חיובי; וזאת, משום שהיא פילגה את הציבור ויצרה טראומה שעדיין קיימת בחברה הישראלית. חוסר הסובלנות של אלו שקיבלו את נרטיב ה"קיבוצניק" כלפי אחרים יצר פילוג ואנטגוניזם עמוק בחברה הישראלית – מהעלייה המזרחית, דרך העלייה מברית המועצות ועד העלייה מאתיופיה. בנוסף לכך, ניתן לראות בשסע העדתי מעין מלחמת תרבויות, וכפי שניתן לראות מחוקקים רבים כבר מציעים להתערב ולפתור את המשבר באמצעות תכנון מוסדי. זוהי התחלה נוספת של הליכה בדרך השעבוד, והיום – יותר מתמיד – חשוב שנזכור את המסר של האייק, לפיו תכנון מרכזי לעולם אינו פותר בעיות, בין אם כלכליות ובין אם חברתיות; אלא שרק סדר ספונטני ושוק חופשי של רעיונות ודרכי פעולה עשויים להסית אותנו מהדרך לשעבוד.


יאן ביכדריקר

בוגר תואר ראשון במדע המדינה ולימודים אמריקנים באוניברסיטת תל אביב. מתמקד ביחסים בינלאומיים אבל מתעניין וכותב גם על פילוסופיה, תרבות, כלכלה והיסטוריה.