בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מי אשם במשבר הלוואות הסטודנטים בארצות הברית?...

מי אשם במשבר הלוואות הסטודנטים בארצות הברית?

,
חוב ההלוואות שלקחו סטודנטים למימון הלימודים באמריקה הוא שני בהיקפו רק לחוב המשכנתאות, והוא גדול מהחוב על כרטיסי אשראי ועל רכב. למה בעצם צריך בארה"ב תואר אקדמי כדי להשיג מקום עבודה, גם אם אין קשר בין הלימודים לג'וב המוצע? זה לא היה כך תמיד.

אחד הנושאים המרכזיים במערכת הבחירות של אובמה ב-2012 היה נטל חוב הסטודנטים שחצה אז את קו טריליון הדולר – סכום עצום. עורך דין צעיר בן 35 בשם רוברט אפלבאום שהתמודד עם פירעון הלוואה שלקח למימון לימודיו בסך 80,000 דולר העלה את הנושא לכותרות כבר בשנת 2009. אפלבאום החל להחתים אנשים על עצומה שדורשת מהממשל למחוק את הלוואות הסטודנטים, בהצביעו על התועלת שתפיק הכלכלה האמריקאית מתספורת על חוב של כטריליון דולר ככלי ל"המרצת הכלכלה".

נטל הלוואות הסטודנטים המסובסדות, שהממשל הפדרלי יזם בשנות ה-60 (במסגרת היוזמה החברתית הגדולה של ממשל ג'ונסון), הפך לנושא פוליטי כעבור כ-50 שנים. סך כל החוב של הלוואות סטודנטים עמד בסוף 2017 על כ- 1.4 טריליון דולר. בכתבה שפורסמה.

חוב זה הוא חלק מחובות משקי הבית בארה"ב שמגיעים לסכום של כ-13 טריליון דולר. מדובר בחוב הפרטי, לא חוב של הממשל הפדראלי! סכום זה שקול לכ-70 אחוזים מהתוצר השנתי של ארצות הברית.

חובות הסטודנטים התופחים הם נטל כבד על בוגרי האקדמיה וחולפות לעיתים שנים רבות עד שאמריקאים צעירים מצליחים לפרוע אותם. לעיתים תכופות ישנם זוגות צעירים ש"מתחילים את החיים" עם נטל חוב משותף של כ-150 אלף דולר.

סך חובות הצרכנים בארצות הברית חזר לאחרונה לרמת שבה היה ערב משבר 2008 (ראו את הגרף שמפרסם בנק הפדרל רזרב של ניו יורק, האות Q מציינת רבעון). אף אחד לא אוהב חוב, אבל הלוואות אינן תמיד רעיון רע. חוב הכרחי בעולם העסקי למימון התרחבות של עסק. עסק שנוטל הלוואה מניח שההשקעה תניב תשואה גבוהה שתאפשר את פירעון החוב וגם רווח.

רכישת השכלה גבוהה כמוה כהשקעה בעסק – רכישת כישורים שיניבו הכנסה גבוהה בעתיד. כך לפחות אמור להיות. מסתבר שאצל מיליוני אמריקאים צעירים שנטלו הלוואות ללימודים "המודל" לא מתממש, הלימודים האקדמאים לא משפרים מהותית את ההכנסה והם נותרים עם ההלוואות, אך לא עם הרווח לו ציפו.

הנתונים מראים שכ-11% מהלוואות הסטודנטים הן חדלות פירעון (פיגור של למעלה מ-90 יום בפירעון התשלומים). שיעור חדלות פירעון כפול ומשולש יחסית להלוואות לרכישת רכב או הלוואות בכרטיסי אשראי. להמחשה, ראו את הכתבה בוולסטריט ג'ורנל בנושא. המציאות גרועה מנתון זה (11%). שיעור חדלות הפירעון אינו משקף את הקושי האמיתי בפירעון ההלוואות כי כמחצית מהלווים עדיין לומדים ואחרים עדיין לא מועסקים – ולכן אינם נדרשים עדיין לפרוע את ההלוואות הממשלתיות. הבנק הפדראלי מעריך כי אחוז הסטודנטים בקשיי פירעון חוצה למעשה את קו ה-22%.

השיעור הגבוה של בוגרי אקדמיה בקשיים נראה על פניו בלתי סביר. בכל ענפי ההלוואות האחרים, כולל משכנתאות, שיעור חדלות הפירעון נמצא בירידה – אפילו תלולה – מאז 2011, כפי שמתאר הגרף למטה.

בוגרי האוניברסיטאות חויבו, עד כה, לפרוע הלוואות לימודים עד תקרה של 10% מהכנסתם לאחר הלימודים. לאחר 10 שנות פירעון הלוואות – נמחקה יתרת החוב. כלומר, משלם המיסים האמריקאי נשא בחלק ניכר מנטל החוב לסטודנטים (ריבית מסובסדת וגם פירעון יתרת הקרן).

עכשיו יש שריף חדש באמריקה והנשיא טראמפ הכביד את נטל פירעון חובות הלימודים: תקרת התשלומים עלתה ל-12.5% מההכנסה, ויתרת החוב תימחק רק אחרי 20-25 שנות פירעון. דרישת הרפובליקנים הייתה "קיצונית" יותר – היא הציעה שהסטודנטים יואילו לפרוע את החוב במלואו.

האנליסט פטריק ווטסון מספק הסבר מעניין ולא מפתיע לנסיקה בשכר הלימוד ולאחוז העולה בשיעור חדלות הפירעון על הלוואות סטודנטים. הצרפתים טוענים שמאחורי כל תסבוכת עלינו "לחפש את האישה". בהקבלה, אם אנחנו מתעקשים, מאחורי כל תסבוכת עלינו לחפש את הממשלה. ווטסון מצא את הממשלה.

הסטודנטים שלקחו הלוואות למימון הלימודים האמינו שהם עושים את הצעד הנכון. הם רצו מקום עבודה הולם וידעו עד כמה תואר אקדמי נחוץ לשם כך. ווטסון מעלה שאלה שמערערת לכאורה את המובן מאליו: מדוע בעצם תואר אקדמי הפך להיות המפתח לתעסוקה מתגמלת? האם זה תמיד היה כך?

מסתבר שבעבר הלא-מאד רחוק, עד תחילת שנות השבעים, היה נפוץ בחברות אמריקאיות רבות מבחן כישורים למועמדים למשרות בחברה. רשמית זה נקרא "מבחן איי.קיו", אבל מדובר היה בגרסה של מבחן פסיכומטרי "רזה". בשנת 1971 אסר בית המשפט העליון בארצות הברית על אפליה בקבלה לעבודה באמצעות מבחנים כלליים, והתיר רק מבחן שנועד לבדוק כישורים ייחודיים לתפקיד המוצע. בית המשפט העליון הסתמך על חוק הזכויות האזרחיות משנת 1964 (שוב, ממשל ג'ונסון).

התקדים נקבע בעתירה שהגיש עובד שחור נגד תחנת כוח חשמלית שפועלת במדינות קרוליינה (.Griggs v Duke Power Co). שופט העליון קבע שאין צורך להוכיח "כוונה לאפליה" ודי בדרישה למבחן קבלה לעבודה כדי להפר את "שוויון ההזדמנויות" הנדרש על פי חוק. בית המשפט אסר למעשה קיום של מבחנים כלליים בעת קבלה לעבודה. בית המשפט הוסיף כי נטל ההוכחה חל על המעסיק. עליו להוכיח כי מבחן הקבלה לעבודה הכרחי לבדיקת כישורי מועמדים לג'וב הספציפי וכי אינו מהווה אפליה רדיקלית.

הנטל הרגולטורי בלתי אפשרי ויקר למעסיקים. צריך למעשה לחבר מבחן קבלה נפרד לכל עיסוק בחברה וגם להוכיח שאין בכך אפליה (כלפי מיעוטים אתניים), ולאחר מכן גם להתמודד מול כל מועמד מסורב בבית משפט כאשר נטל ההוכחה על המעסיק. בית המשפט אסר למעשה על מיונים לעבודה. אבל מיון מועמדים לעבודה הינו הכרחי. מה עושים?

מסתבר שפסק הדין לא התייחס למיונים של קבלה ללימודים במכללות ובאוניברסיטאות. מעסיקים החלו לדרוש ממועמדים לעבודה תואר אקדמי מתוך הנחה סבירה שהצלחה באקדמיה מעידה לפחות על כישורים מינימליים. כך הפך עם הזמן תואר אקדמי למפתח להשגת מקום עבודה, לרוב ללא קשר הכרחי לנושאי הלימוד. עובדים הלכו ללמוד באוניברסיטה אפילו במחיר של הלוואות מעיקות, ואוניברסיטאות העלו את שכר הלימוד נוכח הביקוש הגואה והידיעה שסטודנטים יוכלו לשלם – ובאם יתקשו – המדינה תשלים את היתרה.

כך התייקרו הלימודים מעשור לעשור. פוליטיקאים קפצו על העגלה והקלו בכל פעם על הלווים באמצעות "תיקונים" לחוק. כל "תיקון" הגדיל את סחרור המערכת וגרר בתורו ייקור חוזר של שכר הלימוד.

בית המשפט העניק למעשה לאקדמיה מונופול על מבחני כניסה ומיון לעבודה. רק לאקדמיה מותר להפלות על סמך מבחני כניסה. כל מונופול ממשלתי מונצח וגורם לעיוותים. במקרה זה נוצר הר חובות שחלק גדול ממנו בלתי ניתן לפירעון כי ההשקעה במקרים רבים אינה מניבה תשואה מספקת לשירות החוב. וכרגיל, הנטל נופל לבסוף על משלם המיסים.

פטריק ווטסון מסכם: גם כיום קיימות שיטות חלופיות להערכה לא מפלה של מועמדים לעבודה, מבלי לדרוש תואר אקדמי. אבל המעסיקים מעדיפים לבחור בדרך הקלה חסרת הסיכון: שמישהו אחר ימיין.

במדינות "הנאורות" כמעט בלתי אפשרי לסובב את ההגה אחורה ולבטל חקיקה חברתית. אין פוליטיקאי שמסוגל להתמודד עם אות קין כאשר יוקע כ"לא חברתי". מעורבות המדינה במערכת החינוך (בכל העולם) יצרה סקטור גדול של נהנים. האקדמיה בארה"ב, שנהנית בדרך זו מהכנסות שכר לימוד מטורף, יכולה בקלות להפעיל לובי מלחיץ על פוליטיקאים. טראמפ עשה צעד קטן בכיוון הנכון.

קרדיט תמונת קאבר, כסף: Demmer S, Flickr

קו ישר

"קו ישר" – למה (כמעט) הכול עקום ואיך אפשר אחרת. http://kav.org.il