בחירת העורך

מי מפחד מהבנקים?

,
האם יש לאפשר לבנקים להעביר תכניות לחינוך פיננסי בבתי הספר? שגיא ברמק משיב למאמרו של גיא רולניק.

לאחרונה סוערת וגועשת הרשת החברתית סביב משרד החינוך שבשיתוף עם בנק ישראל החליט לאפשר לבנקים ללמד חינוך פיננסי בבתי הספר. מבין שלל המגיבים למהלך, בלטו בהתנגדותם הנחרצת לא רק מפלגת מרצ- המתנגדת באופן עקרוני לכל פעולה של השלטון בין אם היא מטיבה ובין אם לא- אלא גם העיתונאי גיא רולניק שבמאמרו החריף שפורסם בדהמרקר ארצה להתמקד.

אני חייב להודות שעוצמת האיבה והטינה של רולניק כלפי הבנקים הפתיעה אותי. אופן תיאורו את הבנקים במאמרו לא היה מבייש אף רדיקל מרקסיסטי בן המאה ה-19. רולניק מתאר את הבנקים כלא פחות מכוחות הרשע, מוסדות ״שהשתלטו על המערכת הפוליטית והורידו את המערכת הפיננסית על ברכיה״. המערכת הפיננסית בחשבונו היא מערכת ענק של רמייה והונאה כאשר הבנקים אינם אלא ״קבוצת האינטרס הפרטית הכי אלימה וחזקה, שזרעה הכי הרבה הרס בכל העולם בשנים האחרונות״. שערורייתית מכל היא קביעתו כי קיים ניגוד עניינים אינהרנטי בין הבנקים לחברה. לקורא הנבוך לא נותר אלא להסיק כי הבנקים- בין אם מכניסים אותם לבית הספר ובין אם משאירים אותם בחוץ- אינם אלא טפיל שאחראי לכל הרע בכלכלה, מוסדות שיש להרסם מן היסוד.

אילו קראתם את הדברים של רולניק בקפידה, בוודאי הבחנתם שהוא מתנגד לא רק להכנסת הבנקים לבית הספר אלא באופן כללי למה שהוא מכנה בצורה די מבישה כ״דת ההפרטה״ (תומכי השירותים הציבוריים אינם דתיים, תנוח דעתכם) וספציפית למדיניות של הפרטה בחינוך. רולניק, שכל כך אוהב להתרברב ב״מאות המחקרים״ (המילים שלו) שתומכים בעמדתו, שכח לציין את מאות המחקרים התומכים בהפרטה בחינוך. רולניק הוא, מסתבר, אמפריציסט סלקטיבי. בכל מקרה, סוגיית ההפרטה בחינוך היא נושא למאמר נפרד.

אבל הבה נתחיל בעניינינו מהמובן מאליו- איש אינו תומך באינדוקטרינציה כלכלית בבתי הספר, לא מטעם הבנקים ולא מטעם אף גורם אחר. תעמולה, מיותר לציין, היא ההיפך מחינוך. ספציפית, אף אחד לא קורא לתת דרור לבנקים לעשות ככל העולה על רוחם בכיתות. מי שטוען כנגד זה, כרולניק, תוקף איש קש. כך שאיננו מתווכחים על האם אנחנו תומכים ברצון הסמוי של הבנקים להשתלט על מוחותיהם של תלמידינו היקרים, אלא רק על האם ישנן סיבות מספיק טובות, סיבות העולות בכוחן על הסיבות הנגדיות, להתיר לבנקים להפעיל בבתי הספר תכנית פיננסית מוגבלת שלה מעלות מסויימות באותו התחום שבו הם עצמם פועלים?

לאחר שהצגנו כיאות את השאלה הניצבת לפנינו, ניתן להצביע על שני דברים מהותיים שאותם נמנע רולניק מלעשות. ראשית, רולניק לא בחן את הסוגיה מזווית פדגוגית וחשוב מכל, הוא לא בדק את את טיבה של התכנית הפיננסית המדוברת. בעוד שעל העיוורון הפדגוגי ניתן בעיני למחול לרולניק, על הרשלנות שבבחינת הסוגיה הספציפית הרבה פחות. להגיב על דבר שאת טיבו לא בדקת מראש (אני מסיק זאת מפני שבמאמרו אין כל דיון בתכנית הפיננסית הלימודית עצמה) זו פשוט עצלות אינטלקטואלית, גם אם מנסים להסוות את העובדה מאחורי מילים יפות. שימו לב לדברים הבאים של רולניק המאפשרים לו לטאטא כל דיון קונקרטי בסוגיה:

 התכנים הם הבעיה הכי קטנה. גם אם את התכנים של החינוך הפיננסי יימסרו לידי הבנקאים ובתי הספר במעמד הר סיני, יעברו ועדות ציבוריות של מומחים ויהיה פיקוח הדוק על ההוראה בכיתות- זה חסר חשיבות. הבעיה הבסיסית היא לא התוכן, אלא המדיום. בחינוך המדיום הוא לעתים קרובות המסר. ברגע שבנקאי… נכנס לכיתה- המסר החשוב ביותר שנצרב בתודעה של התלמידים הוא שהדרך לקבל החלטות בנקאיות היא להקשיב לבנקאים. בנט ופלוג יצרבו בתודעה של מיליוני ילדים בשנים הקרובות שבנקאים הנם מקור סמכותי, אמין ועצמאי למידע, שיסייע להם לנהל את ענייניהם הפיננסיים והכלכליים.

רגע, רגע, רגע. ממתי, כאשר מדובר בחינוך, התכנים הם הבעיה הכי קטנה? ממתי בדיוק הבעיה הבסיסית היא לא התוכן אלא המדיום? אתה רציני רולניק? למעשה, אנחנו רשאים להסיק לא מעט מסקנות מהדברים שציטטתי. הראשונה שבהן היא שתיהיה זו טעות מרה להכניס את רולניק עצמו לבתי הספר מהחשש שהתלמידים יראו בו, על פי חשבונו שלו, מקור סמכות עצמאי לידע. אך מעבר לכך, די  ברור כי כל הטענה של רולניק מצוצה מהאצבע. הכנסת בנקאים לכיתה לא הופכת אותם לקדושים בעיני התלמידים כשם שהכנסת מורים לכיתה לא הופכת את קולם לקול אלוהים חיים. בנקאים בכיתה לא יהיו אלא קול אחד נוסף בקרב שלל קולות מגוונים וסותרים אליהם נחשפים ילדים בהיותם בבית הספר. אבל כל זה באמת מיותר שכן רולניק, כפי שכבר ציינתי, פשוט משתמש במקרה המדובר כדי להתנגח בבנט, שקד, פלוג ולניסיונם לקדם תהליכי הפרטה בישראל. המאמר שלו הוא מניפסט נגד הפרטה שאותו הוא ממחזר פעם אחר פעם בהקשרים שונים. הפעם פשוט ההקשר הוא הקוריוז של הבנקים בבתי הספר.

מן הזווית הפדגוגית, השאלה היחידה שצריכה לעניין אותנו היא השאלה הבאה: האם התכנית הפיננסית המדוברת תתרום לתלמידים או לא? כלומר, האם בהשוואה לאלטרנטיבות הריאליות הקיימות, התכנית תעצים את יכולות התלמיד בכל הנוגע לתחום הדעת המדובר או לא? אם התשובה לשאלה הזו הינה שלילית- הרי שיש לאסור על קיומה של התכנית. אך אם התשובה לשאלה הזו הינה חיובית, יש לקדם את התכנית על אף מגרעותיה הקיימות (תוך כדי ניסיון מתמיד לטפל בהן). זוהי המסקנה החינוכית היחידה כאשר הדבר המרכזי העומד מול עינינו הוא טובת הילד ולא דעתו של פלוני על הבנקים.

הזווית הפדגוגית נראית לי מובנת מאליה ואני מניח שמעטים בלבד יתנגדו לאשר טענתי. אך מה בדבר הנקודה השנייה? מה בדבר טיבה של התכנית הפיננסית המדוברת שרולניק נמנע מלבחון?

ובכן, המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך מתארת את מטרותיו של החינוך הפיננסי באופן הבא: ״חינוך פיננסי או אוריינות פיננסית, הוא הבנת מעורבות הכסף בתחומי חיים רבים ופיתוח המיומנות להתנהל נכון עם כסף ולקבל החלטות מושכלות לגבי השימוש בו (מהו תקציב, איך מכינים תקציב… החשיבות של ההתמודדות עם תרבות הצריכה)״. כלומר, המטרה הפדגוגית שמציב משרד החינוך הינה צנועה מאין-כמותה. מערכת החינוך לא מבקשת מראש- עם או בלי הבנקים- לפתח ביקורתיות כלפי המערכת הכלכלית הקיימת, אלא רק להעניק יכולות ומיומנויות בסיסיות שיאפשרו לתלמידים להתנהל בעולם הכלכלי בן-הזמן. לאור זאת, הנושאים הנלמדים בתכנית הם הנושאים המצומצמים הבאים: כלים ומיומנות לבניית תקציב אישי ומשפחתי, צרכנות נבונה, הכסף והבנקים והשיח הפיננסי הכללי.

האמת היא שיש בידינו כבר דוגמה ממשית לחינוך פיננסי המסופק על ידי בנק הפועלים. בכ- 30 בתי ספר ברשת אורט הכוללים 120 כיתות (קרוב ל-4000 תלמידים), מציע בנק הפועלים בשיתוף עם מרכז הפיתוח של אורט ישראל לתלמידי החטיבה העליונה תוכנית לימודית בהיקף של 16 שעות הוראה הכוללת נושאים כגון: השקעה, חיסכון, צרכנות נבונה, ניהול תקציב אישי, מהו חשבון בנק וכדומה. מטרות התכנית כפי שאלו מפורטות באתר כוללות את: ״פיתוח יכולת המתבגרים להתמודד ולהבין התנהלות תקציבית אישית, השקעה וחיסכון. הקניית כלים בסיסיים למתבגרים לניהול תקציבי, לחשיבה ביקורתית ולקבלת החלטות בניהול כלכלי אישי בחיי היום יום ולהתנהלות כלכלית ראויה בעתיד״. כאמור, מדובר במטרות צנועות ביותר.

אך מה מלמד בנק הפועלים את התלמידים בפועל? האם מדובר באינדוקטרינציה בנקאית? קיבצתי עבורכם מספר דוגמאות מאתר התכנית הממחישות שלא-כצעקתה:

 

מתוך: אתר אורט

 

התכנית הפיננסית שאותה מפעילים הבנקים כוללת, כפי שניתן לראות, למידה מגוונת הכוללת חינוך לחיסכון, חינוך לניהול תקציבי ואף חינוך לזכויות עובדים. לאור זאת עלינו לשאול- עם מה מהדברים הבאים רולניק לא מסכים? היכן, ספציפית, יש לו בעיה עם התוכן המועבר? כאמור, רולניק נמנע מלהתייחס לתוכן הנלמד ומעדיף לדבר על ״המדיום״. זהו מעין טיעון אד-הומינום המכוון כלפי הבנקים רק מפני שהם… ובכן רק מפני שהם הבנקים! אל תבלבלו את רולניק עם עובדות.

בכל אופן, מהדברים הבאים ניתן להסיק כי מטרות החינוך הפיננסיות הן צנועות ופרקטיות. החינוך הפיננסי לא מבקש ולא מתיימר לפתח אצל התלמידים תודעה מהפכנית אלא להעניק להם יכולות ומיומנויות ספציפיות שיסייעו להם בחייהם. לכן על השאלה הבאה של רולניק: ״האם בנקאים או מדריכים שהוכשרו על ידי האוליגופול הבנקאי הישראלי הם האנשים שילמדו את הציבור הישראלי להיות ספקן, לשאול שאלות קשות ולחשוב היטב מהו האינטרס של האדם העומד מולם?״ אנו רשאים לענות שאיננו יודעים אך כנראה שלא. הבנקים לא ילמדו את התלמידים להיות ביקורתיים מפני שזה אינו תפקידם. לא זו הסיבה שבגללה אנחנו מכניסים אותם לבתי הספר.

לבסוף, מספר הערות כלליות על הנושא:

גם אם נניח לצורך הדיון שרולניק צודק- האם בהיעדר חינוך פיננסי מטעם הבנקים מערכת החינוך הציבורית מצליחה להתמודד עם מה שהוא מכנה כ״שאלות הערכיות הקשות שמעלים הגלובליזציה, האי-שוויון והשינויים הטכנולוגים״? אני מניח שרולניק מספיק אינטיליגנטי בכדי לדעת שהתשובה לשאלה הזו היא ״לא״. אך חשוב מכך- האם לא ניתן גם לתת לבנקים ללמד חינוך פיננסי וגם לפתח חשיבה ביקורתית באותן הסוגיות שעליהן רולניק מצביע בדיסציפלינות אחרות? האם לא ניתן לטעון כי על אף שלבנקים יש אינטרסים כלכליים, ציבור התלמידים עדיין ירוויח מהתכנית הפיננסית המדוברת? רולניק לא התאמץ אפילו לחשוב על כך והאמת היא שהמאמר שלו הוא פשוט היסטרי.

אגב, לו היינו מאמצים את הסטנדרטים של רולניק להוראה- התנגדות לכל מי שיש לו אינטרס זר בהליך החינוכי והתנגדות לכל מי שפועלו התגלה כשלילי מבחינה ציבורית- הרי שהיה עלינו להוציא עוד אתמול את המדינה מבתי הספר. המדינה הונתה, רימתה, עברה על החוק ומדיניותה הוליכה למדיניות הרסנית במגוון רחב של תחומים. אולם כל זה לא מונע מרולניק וחבריו בשמאל לשים במדינה את מבטחם. זה פשוט מצחיק שרולניק מפחד שהבנקים יגנבו את דעת התלמידים, אך לא מפחד מכך שהמדינה תגנוב את דעת התלמידים. שזה לכל הפחות אבסורדי שכן לא הבנקים הם אלו שאחראים לבורות הכלכלית של תלמידי ישראל אלא המדינה ובפרט משרד החינוך, שלא השכיל להכניס לבתי הספר מקצוע לימוד כגון כלכלה. רולניק עצמו מודע לכך בהתייחסו ל״שלומיאלים ממשרד החינוך״. דא עקא שהוא לא מסיק מכך אף מסקנה. מדוע שנפקיד את חינוך ילדינו בידיהם של שלומיאלים? לרולניק הפתרונות. בעולמו למדינה אין אינטרסים ואין אג׳נדות סמויות, בעוד שגופים פרטיים הם תמיד בגדר נוכלים בפוטנציה.

אם תרצו, היעדר החינוך הפיננסי המקצועי היא אולי הראייה הטובה ביותר לחוסר היכולת של המערכת הבירוקרטית העצומה לקדם שינויים פדגוגיים ברוחו של רולניק. אבל יודעים מה? בואו לקראת הסוף נעזוב את רולניק. לא יודע מה איתכם אבל אותי זה מצחיק שהביקורת על התכנית מגיעה ממפלגת מרצ. שכן, שרי החינוך של המפלגה- הן שולמית אלוני והן יוסי שריד- לא עשו דבר בכדי לקדם את ההבנה הכלכלית של תלמידי ישראל. היה להם חשוב הרבה יותר להכניס לתוכנית הלימודים את שיריו של הלאומן הפלסטיני מחמוד דארוויש מאשר לקדם תוכניות מקצועיות לחינוך פיננסי. כל זה מדבר בעד עצמו.


שגיא ברמק

מנהל לשעבר ומייסד שותף באתר. בנוסף, מוביל את תכנית אקסודוס למחשבה ליברלית. איש חינוך, הומניסט-חילוני ודוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטה העברית.