בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מכסה טפח ומגלה טפחיים: על כיסוי העיניים של רזאל...

מכסה טפח ומגלה טפחיים: על כיסוי העיניים של רזאל

,
צניעות היא ערך חשוב, חלילה לנו לוותר עליה. אך דווקא לאור החשיבות שלה במציאות המודרנית שלנו עלינו לחשוב כיצד שומרים עליהם באופן ראוי והמקובל על הבריות. שתי פרוטות צנועות על הדבק השחור בהופעה האחרונה של יונתן רזאל.

המוזיקאי המחונן, יונתן רזאל, עורר מיני-סערה לפני מספר ימים, לאחר שהופיע בפני קהל כאשר סרט שחור מודבק על עיניו. הוא עשה זאת, כך נטען, על מנת להימנע מלראות את הנשים הרוקדות מול הבמה במהלך ההופעה; מצד אחד, שלא יחטא הוא במראה העיניים, ומצד שני שלא יתביישו הן מלרקוד כאוות נפשן, מבלי לחשוש ממבטו הבוחן של גבר – כך, לפחות, טענו מקורביו של רזאל. מדובר בערכים דתיים שבהחלט עשויים להיות ראויים כשלעצמם, אך עם זאת יש כאלה שהטיחו ביקורת נוקבת על המחווה החריגה. אמת, רזאל מוכן להופיע בפני נשים, אך את המוכנות הזו הוא מסייג באופן יוצא דופן: מפנה את המרחב לנשים לרקוד, אך אוטם את עיניו מראות.

האקט של רזאל הוא בעייתי בעיניי, ואף קשה לצפייה, אך לפני שאסביר את עצמי חשוב לי להצביע על האמת שיש בהפניית מבטו. מובן שאינני יודע מדוע רזאל עשה זאת, ועל מה הוא חשב בבואו לקבל החלטה שכזו, אך מכל מקום מעשהו, לטעמי, ממחיש מתח אמיתי הקיים אצל האדם הדתי המצוי תדיר במרחב הציבורי. לא כולם אוהבים לדבר על זה, אך צניעות היא ערך. אני ובני ביתי מקפידים על לבושנו – אנו יודעים כי אותו אנו מציגים כלפי חוץ, ועל כן מקפידים כי לבוש זה יהיה מקובל ונאה בעיני הבריות. לרוב לא אצא מהבית באופן שאינו מכבד את הסובבים אותי, כשם שלא נעים לי כאשר אנשים סביבי מתלבשים באופן שאינו מכבד אותי. כללי לבוש משתנים, מותאמים תדיר, ובעיקר קשורים באופן הדוק לחברה בה אנו חיים. בחברה בה רזאל חי, כללי הצניעות טומנים בחובם גם הפרדה נוקשה בין הגבר והאישה: גבר לא אמור לראות אישה רוקדת, ולרוב, לאישה לא נעים לרקוד בפני עיניו הפקוחות של גבר.

הבעיה היא שכמעט תמיד כללי צניעות אלו באים על חשבון הנשים. נשים הן אלו שנדחקות לפינה ונאסר עליהן לרקוד; הנשים מחויבות בקוד לבוש מחמיר; ולבסוף, קולן שלהן הוא שלא נשמע. זו בעיה קשה, עד כדי כך שאני יכול להבין, ואף להצדיק, את אלו הזונחים את כללי הצניעות כאשר יש חשש לפגיעה במקומה של האישה. האישה, יחד עם גופה וקולה, נמצאת במרחב הציבורי, ואלמלא הייתה שם לא היה זה מרחב ציבורי. כל המעוניין לשמור על כללי צניעות, עליו לחשוב כיצד והאם ניתן להתאימם למציאות זו; כיצד ניתן להחזיק בצניעות שאני מאמין שהיא מועילה וטובה, אך לא להדיר ולדחוק את רגליהם של אחרים, ובעיקר אחרות. לרזאל יש פתרון יצירתי לבעיה: נייר דבק; במקום לדחוק את רגליהן של הנשים, הוא סותם את עיניו שלו, מדיר במידה מסוימת את עצמו מהמרחב.

כאמור, בהתנהגות של רזאל יש מן האמת, אך היא קשה לצפייה ומשום כך גם בעייתית. המעשה של רזאל, בין שהתכוון לכך ובין אם לאו, הוא קודם כל מעשה הפגנתי. אי-אפשר לפספס את נייר הדבק – כולם ראו אותו, צחקו ומהר מאוד הבינו מדוע הוא שם. זאת לא הפניית מבט עדינה, זהו אינו מעשה צנוע, אלא מעשה ששם את הכל על השולחן. רזאל רואה שיש לפניו נשים, יודע כי הן רוקדות, מאמין כי נאסר עליו להביט, אך את הפניית המבט הוא עושה כהפגנה, כך שלא ניתן לפספס שלפנינו ניצב אדם דתי. אחזור ואדגיש, משום שיש חשיבות רבה לדבר, כי אינני יודע אם לזאת התכוון רזאל; הנטייה שלי היא להאמין כי כוונותיו היו טהורות, אך בהיותי אדם שומר מצוות אני יודע כי לא תמיד חשוב מה הייתה כוונתך, אלא שלעיתים חשוב יותר מה עשית בפועל ומה הן ההשלכות של מעשיך. במעשה של רזאל, ועל אחת כמה-וכמה בתמונה שריצדה באתרי החדשות, יש משהו בוטה ולא צנוע. הצניעות קשורה לבגדים וללבוש, ולכן אין זה מפתיע כי גם לכיסוי עיניים יכולות להיות משמעויות מרחיקות לכת יותר מכל מחשוף.

עוד שתי הערות קצרות. ראשית, אני מאמין כי בין יתר הדברים, דת היא גם זהות. באמצעותה אנחנו נבדלים מסביבה מסוימת, ומשתייכים לזהות פרטיקולארית וקהילתית אחרת. זהו אחד הרעיונות העומדים – במובלע או שלא במובלע – מאחורי מערך הכשרות; זה מה שעושה השבת עבור חלקנו; וזה גם חורה לאנשים מסוימים, המלינים באופן תדיר על כך שהדתיים אינם חלק מהחברה הישראלית. במובן מסוים הם צודקים, שכן אורח החיים של האדם הדתי מבדיל אותו מסביבתו. אולם, מזמן למדתי כי יש לעשות זאת בדרך ארץ. ניתן להיות חלק מהחברה הישראלית, ניתן לדבר עם כל אדם, ובכל זאת להיות נבדל. החוקים שלנו חזקים, ובין שנרצה בכך או לא, הם מבדילים אותנו מסביבתנו. אולם, אם נדע לכבד את סביבתנו, תדע גם היא לכבד אותנו ואת ההלכה שלאורה אנו חיים. רזאל הוא זמר מפורסם ומוערך, אך עם זאת הוא שומר על דתו ולבושו. הוא חלק מהתרבות המערבית, אך שומר על נבדלותו, וראוי להעריכו על כך.

דבר אחרון, וזו אולי הנקודה החשובה ביותר, הוא שלדברים יש הקשר. ייתכן שיש אנשים שבכיסוי העיניים של רזאל ראו רק כוונות טהורות, אך במרחב הציבורי בו אנו חיים יש לאקט כזה משמעויות נוספות. רזאל ואחרים גורסים כי מדובר בהקפדה על חוקי ההלכה, אך גם מבלי להיכנס לדיון בנוגע לשאלה האם זהו מעשה הלכתי או לא, ברור כי הוא לא נתפס רק ככזה בחברה הישראלית. הדרה, שנאת נשים, פונדמנטליזם – אלו רק חלק מהביטויים שאני שומע וקורא סביבי, כאשר מאן-דהו מגיב באופן חריג לנוכחות הנשית במרחב הציבורי. רזאל יודע את כל זה; עובדה שאת כיסוי העיניים הוא עטה – אם הבנתי נכון – רק בהופעה נפרדת לנשים, ולא בהופעה מעורבת לקהל שאינו דתי. אך גם אם נניח שלנשים באולם כיסוי העיניים לא הפריע, רזאל בכל זאת פספס את העובדה, לפיה גם הופעה נפרדת לנשים היא חלק מהמרחב הציבורי; גם לה יש משמעויות והשלכות מעבר לנשים הנוכחות באולם. כדאי שנתרגל – לא קיים מרחב ציבורי שאינו מורכב מגברים ונשים. מי שנרתע מנוכחות נשים במרחב הציבורי לא יכול להסתתר מאחורי ההלכה, אלא שהמעשה שלו הולך לפניו ומעיד עליו כי הוא עצמו אין לו חלק במרחב הציבורי, וחבל שכך.


קרדיט תצלום:
Liran Brosh
שתף:
 
  • אהד וילק

    אהד וילק הוא סטודנט במחלקה לפיזיקה ובתוכנית אמירים רוח באוניברסיטה העברית. כותב בענייני יהדות ותרבות.