בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מלחמות הסמוראים: כיצד סדר צומח מתוך אנרכיה...

מלחמות הסמוראים: כיצד סדר צומח מתוך אנרכיה

,
מהו סוד כוחה של יפן? כיצד הצליחה ארץ השמש העולה, לבדה כמעט "בעולם השלישי", לשמור על עצמאותה, לשגשג כלכלית ולהפוך לאחת מהמעצמות המובילות במאה העשרים? המפתח נמצא במלחמות הסמוראים של המאה ה-16. שם – בשעטת הפרשים והסוסים, החרבות המונפות, הסבל והדם – טמון הסוד אשר אפשר את צמיחתה של יפן בתקופות מאוחרות יותר.

בשנת 1467, משהו היה רקוב בממלכת יפן – מהקיסר ועד לאחרון הסמוראים. המדינה נשלטה על-ידי בובות. לקיסר ולאצילָיו, שהיו מסוגרים בארמון בקיוטו, אף אחד כבר לא התייחס. השוגון, הגנרל שכביכול שלט על מעמד הסמוראים בשם הקיסר, היה אדם רכרוכי שלא התאים בעליל לתפקידו. הוא ישב בארמונו, פביליון הכסף המרהיב שבקיוטו, וכתב שירה – בעוד המדינה הולכת ומתערערת מסביבו. אזורי הכפר נשלטו בידי מושלים צבאיים, סמוראים אוחזי חרב וכנופיות שודדים. אלו היו קשורים בבריתות סבוכות, שהלכו והתרכזו סביב שתי משפחות סמוראים שמשכו בחוטי הפוליטיקה של הבירה קיוטו. שני המנהיגים הניצים, ימאנה סוזן – סמוראי-נזיר אשר נודע לשמצה בהתקפי זעם, והוסוקאווה קצומוטו – לוחם קר רוח, החזיקו כל אחד במבנה רעוע של וסלים ברחבי המדינה. מצב הביטחון הלך והידרדר, וגם האיכרים התחמשו, ביצרו את כפריהם והתארגנו בליגות חמושות – בתחילה כדי להגן על עצמם מפני שודדים, ולאחר מכן כדי לחמוס ולשדוד בעצמם. המקדשים הבודהיסטים הפכו אף הם למרכזי פעילות פלילית, ורבים מתושביהם לא היו מלומדי דת אלא פושטקים אלימים וגלוחי ראש.

באותה שנה, 1467, משפחות ימאנה והוסוקאווה הסתכסכו על הסוגיה הסבוכה של ירושת השוגון. הנזיר בעל המזג החם ימאנה סוזן תמך בבנו של השוגון, ואילו יריבו הוסוקאווה קצומוטו תמך דווקא באחיו של השליט. השוגון רצה שהשניים יניחו לו לנפשו, והציע להם לפתור את הסכסוך שלהם בקרב אשר ייערך בשטח של מקדש קיוטואי, הממוקם בעיר קיוטו. העיר כולה נקרעה במלחמת חפירות שנמשכה עשר שנים תמימות. הצבאות הניצים פשטו על אזורי ההפקר, שדדו, רצחו והבעירו. בתוך זמן קצר, אוצרותיה התרבותיים של הבירה העתיקה, המקדשים, הגנים והארמונות, הפכו לאודים עשנים של אפר.

גרוע מכל: המלחמה בין משפחות ימאנה והוסוקאווה, הנודעת כ"מלחמת אונין", ניתצה לרסיסים את המבנה השלטוני במדינה כולה. בעלי הברית של שתי המשפחות החלו להילחם זה בזה, וכעבור תקופה שכחו בכלל את שני הצדדים הניצים שבגינם החלה המלחמה. הקיסרות היפנית שקעה במלחמת הכל בכל שנמשכה כ-130 שנה, תקופה אפלה שנודעה לימים כ"תקופת הארץ במלחמה" (ביפנית: Sengoku). זו הייתה מלחמת פסיפס, שבה כולם נלחמו בכולם: מקדשים חמושים, ליגות איכרים, כנופיות שודדים, ומעל לכל, מאות אדונים פיאודליים שונים שהסמוראים שלהם פשטו כארבה ברחבי הארץ.

מלחמת הכל בכל: חלוקת השטח בין האדונים הפיאודליים הגדולים ביותר, נכון לשנת 1477, מלבד אלו היו עוד עשרות רבות של אדונים קטנים וזעירים. (קרדיט: bill wurtz)

תקופה מרתקת זו היא מושא סיפורם של רוב סרטי הסמוראים, לרבות יצירותיו של קורוסאווה אקירה. "המבצר הנסתר", למשל, מספר את סיפורם של שני איכרים שמכרו את בתיהם כדי לקנות נשק, כאשר הם עוברים כהרפתקנים מצבא לצבא, בניסיון למצוא מטמון. הסרט "קגמושה" (כפיל), מגולל את אחד מהסיפורים הידועים ביותר של עידן זה. מסופר בו על אדון פיאודלי כריזמטי שנטה למות, וגייס כפיל שיחליף אותו – שודד שהוצא בזה הרגע מעמוד התלייה. באחד מרגעי השיא של הסרט (החל מדקה 3:00 בלינק הזה), השודד מאשים את האדון הפיאודלי כי הוא הרוצח האמיתי, והאדון מסכים איתו. "הגליתי את אבי ורצחתי את בני", הוא אומר. "אעשה כל דבר כדי לאחד את הארץ הזאת."

תקופת "הארץ במלחמה" לא הביאה עמה רק כאוס, אלא גם בגידה. האתוס הסמוראי של נאמנות לאדון מעולם לא נראה נלעג כל כך. הכרוניקות ההיסטוריות והספרותיות של התקופה, המשתקפות גם בסרטים כמו "ראן" של קורוסאווה, מספרות לנו כי אדונים פיאודליים לא היו יכולים לבטוח באיש: בנים רצחו אבות, אבות רצחו בנים, אחים שחטו את אחיהם באפלה, ושומרי ראש דקרו את מפקדיהם למוות.

מלחמת הכל בכל – והכלכלה נוסקת

על אף הכאוס, התקופה הזאת מציבה בפנינו פרדוקס מרתק. היינו מצפים שבתקופה כל כך אלימה הכלכלה תתרסק, האוכלוסייה תקטן והמדינה תידרדר לאנרכיה שמאפיינת מדינות כמו סומליה וסוריה בימינו. למעשה, התרחש ההיפך הגמור. התקופה אכן הייתה אלימה, אבל הכלכלה צמחה בקצב מהיר והאוכלוסייה גדלה. חלק מהאדונים הפיאודליים הקימו ערי טירה משגשגות, שסוחרים ואיכרים התרכזו מסביבן. בחלק מאותם מקומות, המנהל, המשפט והכלכלה הפכו להיות יעילים מאי פעם. יסודות אלו היוו את הבסיס לאיחודה של יפן על-ידי המשטר הפיאודלי של טוקוגאווה ב-1603, ובאופן עקיף – תרמו גם לשגשוגה של יפן המודרנית. עם זאת, עצם העובדה שמדינה כאוטית ומפורקת כל כך התאחדה בסופו של דבר, מסתורית ודורשת הסבר.

חוקרי התקופה העלו הסברים רבים ומגוונים, רובם ככולם מעניינים ונכונים ברמה כזו או אחרת. היו שהצביעו על כניסתם של האירופים למשחק היפני הסבוך בשנת 1542. אלו, ובעיקר הפורטוגזים והספרדים, הביאו עמם את הנשק החם. האדונים העשירים ביותר היו השחקנים היחידים שיכלו להרשות לעצמם לקנות את הנשק החדש, ולפיכך אדונים קטנים יותר נעלמו או נאלצו לחבור לשחקנים חזקים יותר. כתוצאה מכך, הביא הנשק החם לתהליך מהיר של היווצרות מספר גושים גדולים. מכאן, טוענים חוקרים אחרים, לקחו את המושכות שלושה מנהיגים אכזריים, גאוניים וחסרי מעצורים, אשר הצליחו להשליט סדר בכאוס ולאחד את המדינה תחת שלטונם. ההסברים הללו נכונים, אולם הם מתעלמים מהתשתית החברתית והכלכלית שאפשרה לאחד את יפן ב-1603, ולייצר בה משטר יציב ומשגשג. המנהיגים המאחדים קיבלו לידיהם ערים גדולות ושוקקות, כלכלות מתפקדות וחוקות יעילות, אותן היה קל יותר ללוש למדינה מאוחדת. כיצד נוצרו איי ממשל וכלכלה מתפקדים ואף משגשגים בתנאים של כאוס ולוחמה? זו השאלה הגדולה האמיתית של התקופה.

טירת הימג'י, אחת מערי הטירה המפורסמות של התקופה. (קרדיט: Oren Rozen)

ההיסטוריונים לי באטלר (Butler) ופייר סורי (Souyri), אשר התמחו בחקר יפן של ימי הביניים, הציעו לכך הסברים מרתקים. לגישתם, אפילו לאדונים האלימים והציניים ביותר, או לפחות לכמה מהם, הייתה תפיסה של שירות ציבורי, ואידיאל של אחדות האימפריה. הם נלחמו זה בזה על איחוד יפן, אולם כולם הסכימו שמישהו צריך לאחד אותה בסופו של דבר. הזיכרון העתיק של מדינה קיסרית מאוחדת וריכוזית, בסגנון סין, היה אמנם בגדר לעג לרש, אולם עצם קיומו כאידיאל אפשר בסופו של דבר את איחודה מחדש של ארץ השמש העולה.

לדעתו של פייר סורי, דווקא הציניות והבוגדנות של האדונים הפיאודליים היא שיצרה את היעילות המנהלית והשגשוג הכלכלי בתוך הכאוס. חלק ניכר מהאדונים היו הרפתקנים שתפסו את השלטון בנחלותיהם בכוח החרב, ולא הייתה להם שום לגיטימציה דתית ומסורתית. לפיכך, הם לא היו מחויבים למבנים שלטוניים ישנים שאבד עליהם הכלח, וידעו שכדי לשמור על מעמדם הם חייבים לספק תוצאות בשטח. התחרות העזה ביניהם עודדה את המוכשרים מביניהם לחוקק חוקים טובים, להפחית מיסים כדי למשוך לנחלותיהם סוחרים ואיכרים, לבנות תעלות השקיה, לסלול דרכים, לטבוע מטבעות ולהסדיר שווקים. כך, התרחשו ביפן שני תהליכים מקבילים ומנוגדים. ברמה הלאומית המדינה התפרקה לרסיסים, אבל ברמה המקומית החל תהליך של גיבוש מוסדות מוטי צמיחה. בין האדונים הפיאודליים השונים הייתה מלחמת הכל בכל, אולם בתוך הנחלות של הטובים שבהם שררו סדר וחוק חסרי תקדים. אם האדון נרצח על ידי אחד מאנשיו או נכבש על ידי אדון אחר, כפי שהתרחש חדשות לבקרים, לחומס השלטון היו תמריצים לשמור על הישגי קודמו ולהעצימם. המאחדים של יפן לא השמידו את הנחלות הללו, אלא חיברו אותן יחדיו במבנה פיאודלי ששימר את היתרון היחסי של כל נחלה ונחלה.

עם יסודות חזקים – יפן המשיכה לדהור קדימה

הצמיחה הכלכלית נמשכה גם לאחר האיחוד בשנת 1603. המשטר של טוקוגאווה היה ריכוזי מספיק כדי להפסיק את המלחמה ולשמור על חוק וסדר, אך ביזורי ופיאודלי דיו כדי לשמר גם את התחרות הכלכלית בין האדונים הפיאודליים השונים. בעת החדשה המוקדמת, הנחלות הפיאודליות השונות התמחו במוצרים ובשירותים ספציפיים, ויצרו מערכת כלכלית כלל-יפנית מסועפת ומתוחכמת. חרף אסונות טבע מזדמנים, משברים כלכליים ומרידות איכרים מחזוריות, הכלכלה הוסיפה לצמוח, והחברה הפכה להיות מתוחכמת יותר ויותר. כאשר משטר טוקוגאווה פינה את מקומו לממשלה מודרנית בשנת 1868, הוא הוריש לה לא רק סדר ריכוזי, פרוטו-תעשייה וכלכלות מקומיות מתוחכמות, אלא גם חברה שנהנתה משיעור אוריינות בין הגבוהים בעולם. היתרונות הייחודיים הללו הם שאפשרו ליפן לתפוס מקום מוביל בין המעצמות בעולם המודרני.


דני אורבך

היסטוריון צבאי, מלמד בחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. בעל הבלוג "הינשוף" - במה לדיונים על היסטוריה, פוליטיקה, אסטרטגיה וכל מה שמעניין.