בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מלחמת יום כיפור: המיתוסים והמציאות...

מלחמת יום כיפור: המיתוסים והמציאות

,
לפני 44 שנים פרצה מלחמת יום הכיפורים, אשר הסתיימה בחתימת הסכמי שביתת הנשק על אדמות סוריה ומצרים. עם זאת, נראה שעד היום הציבור הישראלי סובל מחוסר הבנה ובלבול בכל הקשור למהלך המלחמה ולתוצאותיה.

הסכסוך על התעלה

הסיפור מתחיל לאחר מלחמת ששת הימים. מצרים וסוריה הובסו קשות בשדות הקרב ואיבדו שטחים נרחבים; אך גרוע מכך, מצרים איבדה את מקור ההכנסה המשמעותי ביותר שלה – תעלת סואץ. בסוף מלחמת ששת הימים הצבא הישראלי התבסס על הגדה המזרחית של התעלה, וכך נמנעה מצרים מלקבל עמלות מידי הספינות ששטו בנתיב זה. כעשור לפני כן, ב-1956, יצאה מצרים למלחמה – שמבצע קדש היה חלק ממנה – כנגד אנגליה וצרפת, על הזכות להלאים את התעלה, והיה ברור שהיא אינה מוכנה לוותר. מלחמת ההתשה, שהסתיימה ב-1970, הייתה בגדר ניסיון ראשון שנועד לגרום לישראל לוותר על התעלה, אך זו האחרונה סירבה לעשות כן.

ישראל מסרבת לשלום

סאדאת עלה לשלטון ב-1970, והוא ידע שמצרים מוכרחה להשיב לידיה את מקור ההכנסה החשוב הזה, אך בניגוד למנהיגי ערב האחרים הוא היה מוכן גם להסכם שלום לשם השגת המטרה. הנרטיב הערבי בשלב זה אינו מסתדר עם העובדות. לפי הנרטיב הערבי, הסכסוך הוא על האדמה – סיני הוא חלק מאדמות הלאום המצרי, ולכן מטרת המאמצים שיושקעו היא להשיבו למצרים. הצעדים שמצרים ביצעה במהלך המלחמה, וגם בהסכם השלם שנחתם לבסוף – בו היא ויתרה על רצועת עזה, שהייתה גם היא חלק ממצרים – מראים שהתעלה הייתה, כנראה, המטרה העיקרית של ההנהגה; ואף על פי כן, הנרטיב הערבי מציג מלחמה על אדמה ולא על כסף.

סאדאת פנה לממשלת ישראל, בראשות גולדה מאיר, והציע את אותו ההסכם, שייחתם כעבור עשור ולאחר מלחמה עקובה מדם. סאדאת הציע שלום תמורת סיני. ממשלת ישראל, שיכורת הניצחון של ששת הימים, אך גם למודת המלחמות, סירבה להסכם בטענה שהדבר למעשה יחזיר את המצב למה שהיה ב-1967, כאשר מצרים ישבה בסיני ואיימה צבאית על ישראל. באותם הימים קשה היה למצוא ישראלי שיאמין למצרים. העובדות הללו, בשילוב תחושת העליונות של הצבא הישראלי, הובילו לדחיית הצעותיו של סאדאת על הסף.

תכנון המלחמה

הסירוב של ישראל לא שינה את העובדה שמצרים הייתה זקוקה להכנסות מהתעלה, ועל כן זו האחרונה פנתה לסוריה והציעה מלחמת פתע אל מול ישראל; סוריה, על פי התוכנית, תוכל להחזיר לעצמה את רמת הגולן, ואילו מצרים תחזיר לעצמה את סיני. אסד האב הסכים לרעיון וההכנות החלו. בצבא מצרים הפיקו את הלקחים ממלחמת ששת הימים, והבינו שלא יוכלו לנצח את חיל האוויר הישראלי בקרבות אוויר. לפיכך, בנו המצרים, בסיוע ברית המועצות, מערכת הגנה אווירית מהצפופות בהיסטוריה. מערכת זו יצרה רצועה ברוחב של 10-15 ק"מ לאורך התעלה, שבתוכה חיל האוויר הישראלי לא יוכל לפעול. בנוסף לכל זה, במשך שלוש שנים, בין 1970-1973, הצבא המצרי ערך עשרות תרגילים שנועדו לדמות את חציית התעלה.

אולם להבדיל מהמצרים, הסורים לא למדו דבר. ההנחה שלהם הייתה שההפסד בששת הימים היה תולדה של ההפצצה האווירית הישראלית בבוקר ה-5 ביוני, אשר שיתקה את המערך האווירי של צבאות ערב. סוריה הניחה שאם היא תיזום את ההתקפה, יחד עם הגדלת סדר הכוחות הלוחמים והכנסתו של חימוש מודרני יותר, מתנת ברית המועצות, יספיקו על מנת לנצח את ישראל.

ישראל עצמה ידעה מ-1967 שהמלחמה הבאה היא בלתי-נמנעת. בניגוד לדעה הרווחת, ישראל התאמנה למלחמה, ובאפריל 1973 אף התבצע גיוס מילואים נרחב, וזאת לאחר שהגיע מידע מודיעיני לפיו המלחמה בפתח. על פי התפיסה של ההנהגה הישראלית, מה שקרה ב-1967 יחזור על עצמו בחזית הסורית, ומול המצרים, לעומת זאת, בנתה ישראל את "קו בר-לב" לאורך התעלה. קו בר-לב היה שילוב של שורת מוצבים ועמדות טנקים, יחד עם הקמת מכשול שאמור היה למנוע מהמצרים לחצות את התעלה. התפיסה שהייתה מקובלת אז גרסה כי במידה שתהיה כוננות למלחמה בטווח זמן מיידי, כל העמדות יהיו מאוישות, וחציית התעלה והמכשול יהיו בלתי-אפשריים. עם זאת, ביום כיפור של שנת 1973, התעלה הייתה מאוישת רק למחצה, במקרה הטוב.

על אף חוסר הרצינות באיוש התעלה, ממשלת ישראל דווקא שקלה לפתוח במתקפת מנע בשבועות שלפני פרוץ הקרבות, אך החליטה לוותר על מנת שלא להיתפס בעיני דעת הקהל העולמית כתוקפנית – לקח מששת הימים, שבה מכת המנע ציירה את ישראל בעולם ככזו. הדבר המעניין, שלא ידוע בציבור הישראלי כיום, הוא העובדה שהחיילים הישראלים בקו דווקא ידעו שמלחמה עומדת לפרוץ בשבועות הקרובים, ואולי אף בימים הקרובים; פיקוד הצפון, למשל, היה במצב של כוננות מרבית עוד לפני פרוץ הקרבות, אבל החיילים בשטח לא ידעו עד כמה המלחמה קרובה.

התרמית המודיעינית

עד היום הסיפור של המרגל הכפול, אשרף מרואן, שנוי במחלוקת בצד הישראלי. חלק מהקהילה המודיעינית טוען כי פעילותו של מרואן הייתה אסון מודיעיני, ואילו חלק אחר טוען שהוא היה "תרנגולת שמטילה ביצי זהב מודיעיניות". מנקודת המבט הערבית הוא נחשב לגיבור לאומי שאחראי, כמעט לבדו, לאלמנט ההפתעה שבא לידי ביטוי במלחמת יום הכיפורים. מרואן היה איש סודו של נאצר, ובהמשך גם חלק מפמלייתו של סאדאת. הוא יצר קשר עם ישראל והציע לרגל לטובתה במצרים, בשל שנאתו, כביכול, לסאדאת. מאחר שהיה נוכח בכל ישיבות הקבינט המצרי, הוא מסר דיווחים היישר מן "הבור" המצרי. גיוס המילואים הנרחב באפריל 1973 הגיע כתוצאה מדיווח שלו, לפיו המלחמה עומדת להתחיל, והוא אף נקב בתאריך ספציפי. התפיסה המודיעינית הישראלית הייתה שכאשר מלחמה תהיה בפתח, מרואן יעניק התרעה על כך. למעשה, בידי המודיעין הישראלי היו "האמצעים המיוחדים" – אמצעי איסוף מודיעין, שאינם ניתנים לחשיפה עד היום – שגם בעזרתם ניתן היה לקבל התרעה; אולם בשל פעילותו של אשרף מרואן הוחלט שאין טעם להפעילם, שכן הפעלה כזו עלולה הייתה לחשוף אותם, והרי המרגל יספק לנו את אותו המידע. מרואן אמנם דיווח שמלחמה תפרוץ בסביבות חודש אוקטובר, אך עקב גיוס המילואים באפריל, שעלה מיליונים לציבור הישראלי, הוחלט שלא לגייס מילואים לפני שתגיע התרעה מדויקת יותר ממרואן. ביום הכיפורים של 1973 הוא התריע מאוחר מדי, והודיע שהמלחמה תתחיל בשעה 18:00. המלחמה החלה, כזכור, ב-14:00.

ניצחון מצרי מיידי

הניצחון המצרי היה מיידי. בשעה 12:00 נאמר לחיילים המצרים לשבור את צום הרמדאן ולהתכונן למלחמה. הציוד הוכן באופן אישי לכל חייל. ב-14:00, בחסות הרעשה ארטילרית כבדה, חיילים מצרים חצו את התעלה ונעמדו אל מול המכשול הגדול שישראל בנתה – הר של חול בגובה כמה עשרות מטרים. מכשול זה לא אמור היה לאפשר לאף כלי רכב לחצות את התעלה. ההנחה הישראלית הייתה שייקח למצרים כמעט יום שלם לפרוץ את המכשול בעזרת כלים הנדסיים. אולם בשלוש השנים שקדמו למלחמה, המצרים פיתחו כלי פשוט לפריצת המכשול, וכזה שנמצא בשפע באזור התעלה – מים. המצרים השתמשו בזרנוקי מים רבי-עוצמה על מנת לפרוץ את המכשול, ותוך שעות ספורות, בדיוק כפי שהיה באימונים, טנקים מצרים כבר היו בצד הישראלי של התעלה. קו בר-לב, המאויש חלקית, קרס מיד וקרא לתגבורת של חיל האוויר. המטוסים הישראלים הגיעו לתעלה ונפלו בזה אחר זה כמו זבובים; חיל האוויר הישראלי היה חסר אונים אל מול מטריית הנ"מ המצרית, ולבסוף, היו אלה דווקא החיילים בקו בר-לב שביקשו בדמעות להפסיק לשלוח מטוסים ישראלים אל סופם הצפוי. תוך זמן קצר כבשה מצרים את כל התעלה, ותפסה רצועה ברוחב של 10-15 ק"מ מזרחית לתעלה. לאורך הימים הבאים מצרים העבירה את כל צבאה מזרחה – את כל הטנקים, הכלים ההנדסיים וסוללות טילי הנ"מ. מערבית לתעלה נשארו כמה מאות חיילים בלבד. מרגע זה המצרים לא עזבו את סיני, עד היום.

התבוסה הסורית

בפרוץ הקרבות הסורים דרסו את הצבא הישראלי הדל שהיה ברמת הגולן, כאשר יחסי הכוחות היו 5-10 טנקים סורים על כל טנק ישראלי. כאמור, בשעות הראשונות של המלחמה היה חיל האוויר הישראלי עסוק בלאבד מטוסים בתעלה, והסורים התקדמו על פי התוכנית וללא הפרעות. תוכנית זו התבססה על ההנחה, לפיה כוח המילואים הראשון יגיע לרמת הגולן תוך 24 שעות – כלומר, בשעה 14:00 ביום שלאחר פרוץ הקרבות. בפועל, הטנק הראשון הגיע כבר בחצות הלילה, 14 שעות לפני לוח הזמנים הסורי. אך מה שהכריע לבסוף את הקרב על הרמה היה משהו אחר לחלוטין. לאחר כיבוש התעלה הצבא המצרי עצר והשתקע. ממשלת ישראל הבינה שלא תוכל לכבוש את הרצועה הזו, ואף הציעה למצרים הפסקת אש על בסיס המצב הקיים. מצרים סירבה, אך בפועל חלה רגיעה משמעותית בקרבות שבגזרת הדרום. מהסיבה הזו החליטה ישראל להעביר כמעט את כל כוחות צה"ל לרמת הגולן, ובעיקר את חיל האוויר. חיל האוויר הישראלי, בדיוק כמו ב-1967, הכריע את הקרב על הרמה. על פי התפיסה הרווחת בקרב הציבור הישראלי, לאחר שעות בודדות לא נותרו כוחות ברמה, והדרך של הסורים לטבריה הייתה פתוחה לחלוטין. בפועל, הדבר נכון באופן חלקי – רק באזורים מסוימים בדרום רמת הגולן – וגם זה למשך שעות בודדות בלבד. ברוב שטחי הרמה, כוחות הסדיר החזיקו מעמד. יחד עם לוחמי המילואים, ועם כוחות הסדיר שנותרו, חיל האוויר הביא לקריסת המערך הסורי ולנסיגתו המוחלטת מרמת הגולן. האסטרטגיה הישראלית בשלב הזה הייתה להגיע לדמשק על מנת לכפות על הסורים הפסקת אש, כשידה של ישראל על העליונה. הצבא הישראלי אכן הגיע למרחק של 40 ק"מ מדמשק לערך, אך שם נעצר, וזאת מאחר שאסד – שנשאר כמעט ללא צבא – ביקש את עזרת המדינות הערביות השכנות, אשר מצידן שלחו כוחות צבא מאסיביים על מנת לעזור בהגנה על דמשק. הצבא המרכזי שהגיע לסייע היה זה העיראקי. ההחלטה הישראלית הייתה שאין טעם להמשיך מעבר לקו 40 הק"מ מדמשק, משום שהתותחים של צה"ל היו יעילים להפגזת דמשק גם מטווח זה, ולכן כל התקדמות נוספת הייתה מיותרת ועלולה הייתה לגבות מחיר כבד בלחימה כנגד הצבא העיראקי הרענן. הקרב הסתיים בתבוסה סורית.

סצינה מתוך הקרב בעמק הבכא, רמת הגולן (קרדיט: Israel Defence Forces).

למעשה, לאורך המלחמה לסורים היה הישג מרכזי אחד – כיבוש מוצב החרמון על ידי הקומנדו הסורי; וגם זה התאפשר בשל כך שהמוצב עבר שיפוץ, ולכן לא היה מוגן ומאוכלס כראוי. המוצב נכבש בחזרה במהלך הקריסה של הצבא הסורי, בקרב עקוב מדם לשני הצדדים. הצבא העיראקי עוד תכנן מתקפת נגד, אך הסכם הפסקת האש שנחתם עם מצרים הבהיר לסורים ולעיראקים שמעתה הצבא הישראלי כולו יכול להתרכז בחזית הצפונית. הסכם הפסקת האש שנחתם עם סוריה הוא ההסכם הרשמי היחיד שנחתם עם סוריה, עד היום.

הטעות המצרית

במהלך קריסת המערך של אסד, כעס רב הופנה כלפי סאדאת. במסגרת ההבנות שבין מצרים וסוריה לפני המלחמה, סאדאת אמור היה לתקוף ולכבוש את כל סיני. בפועל, הצבא המצרי נעצר מעט אחרי התעלה, בזמן שהצבא הסורי קרס. בוויכוח סוער שבין סאדאת ואסד, התחנן האחרון שמצרים תצא למתקפה, על מנת להפנות את תשומת הלב של הצבא הישראלי מרמת הגולן. כעס רב הופנה כלפי סאדאת גם בשל חוסר התקדמות, שאמורה הייתה להתבצע בהתאם להסכם ביניהם, מה שלדעת אסד הוביל לקריסה ברמת הגולן. סאדאת, בלית-ברירה, החליט לצאת למתקפה נגד ישראל מחוץ למטריית הנ"מ. הייתה זו מתקפה חסרת סיכוי; הצבא המצרי ידע זאת וביקש לבטל את התוכניות, אך סאדאת סירב מאחר שהייתה זו התקפה למטרות מדיניות ולא צבאיות. במסגרת הקרב, הטנקים המצרים נדרשו לעזוב את המטרייה הבטוחה שסיפקו סוללות הנ"מ, ולנסוע כ-10 ק"מ בשטח השמדה. מצרים שלחה כמות טנקים אדירה – 1,200 – מתוך מחשבה שלפחות חלקם יגיעו עד לצד השני של שטח ההשמדה. משעה שהמצרים יצאו להתקפה, הטנקים הישראלים – כ-750 במספר – שהיו בעמדות שולטות, ניצחו בקרב השריון השני בהיקפו בהיסטוריה העולמית. המצרים איבדו כ-250 טנקים ואלפי חיילים, ולישראל כמעט שלא היו נפגעים. ההתקפה הזו דרבנה את ישראל לנצל את המומנטום ולצאת להתקפת נגד.

חציית התעלה

במרכז התעלה נמצא אגם. הצבא המצרי חולק לשניים – הצפוני והדרומי; האחד התבסס מצפון לאותו אגם והשני מדרום לו. על האגם עצמו אף אחד בצבא מצרים לא הגן. לאחר המתקפה המצרית הכושלת, החלה ישראל להניע כוחות על מנת לחצות את התעלה, בדיוק בנקודה שבין הצבא הצפוני והצבא הדרומי של מצרים. בשלב הזה התרחש גם קרב "החווה הסינית", שהיה חלק מהניסיונות ההגעה אל התעלה. לבסוף, הצליח צה"ל לחצות את התעלה ולהגיע, לראשונה בהיסטוריה, לחלק המערבי שלה. בשלב זה מפקדי צבא מצרים ביקשו מסאדאת לחצות את התעלה בחזרה אל הצד המערבי, כדי להגן על מצרים, אך סאדאת מצידו פקד שאף חייל לא יחצה את התעלה בחזרה למצרים – "לא תהיה נסיגה". למעשה, הצד המערבי היה דליל עדי כדי כך שצבא מצרים כלל לא ידע מהו סדר הכוחות הישראלים שנמצאו מערבית לתעלה, והסתמך על דיווחים שפורסמו בתקשורת הישראלית. צה"ל החל בכיבוש מערב התעלה, כאשר המטרה הייתה לכתר את הכוחות המצרים שממזרח לתעלה ולנתק אותם מקבלת אספקה לוגיסטית. בשלב זה מערב התעלה היה בשליטה מוחלטת של ישראל, ואפילו גולדה הגיעה לביקור שם. הכוחות המצרים שהיו מכותרים ממזרח לתעלה, אשר חלקם החלו לסבול ממחסור חמור במים ובמזון, ראו את דגלי ישראל מונפים ממערב לה, בצד המצרי. יתרה מזאת, צה"ל החל להתקרב לקהיר, על מנת ליצור לחץ על סאדאת ולגרום לו להיכנע.

טנק ישראלי חוצה את תעלת סואץ (קרדיט: Israel Defence Forces).

מהלך חציית התעלה וכיבוש מערבה, היה שילוב של אסטרטגיה צבאית ומדינית, כאשר ישראל סירבה להפסקת אש; לאחר מכן היא אמנם הסכימה להפסקת אש, אך הדבר נעשה מתוך ידיעה שהיא תופר, על מנת להגיע להישגים צבאיים נוספים בטרם תיכנס לתוקפה הפסקת האש הסופית. בסופו של דבר אכן הושגה הפסקת אש, כאשר הצבא הישראלי נעצר 101 ק"מ מקהיר. אולם בעוד שצה"ל שלט בצידה המערבי של התעלה, הצבא המצרי כולו עדיין שהה בצידה המזרחי, כאשר לישראל לא הייתה היכולת לדחוק אותו משם, למעט באמצעות מצור שסיכן ממשית את חייהם של החיילים המצרים שסבלו ממחסור באספקה. כך תמה מלחמת יום הכיפורים.

אז כיצד המצרים בכל זאת ניצחו?

על פניו תוצאות מלחמת יום הכיפורים הציגו ניצחון צבאי ישראלי, אך במסגרת הפסקת האש ישראל הסכימה לוותר על מערב התעלה, מאחר שהבינה כי כל עוד מצרים אינה מחזיקה בתעלה, הלחימה תימשך. ישראל ויתרה, בין היתר, גם בשל התערבותה של ברית המועצות, שאף הגיעה לכדי איום ישיר מצד מוסקבה על ישראל – מהלך אשר גרר איום נגדי מצד ארצות הברית, ולמעשה העולם עמד  על סף מלחמת עולם שלישית. המעורבות הזו של המעצמות, גם אם רק באמצעות הצהרות, שינתה את חוקי המשחק. ישראל החליטה לוותר על תעלת סואץ ולחתום על הסכם שביתת הנשק.

אז מדוע המצרים חוגגים ניצחון צבאי במלחמה הזו? הנרטיב המצרי מציג את תוצאות המלחמה כניצחון באופן הבא:

  • ישראל שלטה בסיני וישבה על גדת התעלה.
  • מצרים הציעה הסכם שלום, ישראל סירבה.
  • מצרים תכננה בקפידה מלחמה נגד ישראל על מנת להחזיר את סיני.
  • מצרים יצאה למתקפת פתע בעזרת תרגיל מודיעיני מבריק – אשרף מרואן.
  • מצרים כבשה תוך זמן קצר את התעלה ונכנסה לסיני.
  • הצבא המצרי שיתק את חיל האוויר הישראלי.
  • עד סוף המלחמה צבא מצרים נשאר על אדמת סיני.
  • בהסכמי הפסקת האש ישראל נסוגה מהתעלה לחלוטין.
  • נחתם הסכם שלום עם ישראל, שעל פי נרטיב הערבי הוא המשך ישיר של הסכם הפסקת האש, ולכן גם חלק מתוצאות המלחמה.
  • מצרים יושבת על התעלה ומחזיקה בכל סיני.

 

מבחינת המצרים הם יצאו למלחמה על מנת להחזיר את סיני, וזה בדיוק מה שהם עשו. מבחינת המצרים, הם ניצחו את מלחמת אוקטובר.


יואב זאבי

דוקטורנט למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה-ביולוגיה בהדגש מדעי המוח מהאוניברסיטה. כיום מורה לסטטיסטיקה ומתמטיקה, וחוקר את בעיית ההסקה הסטטיסטית במדעי החברה. כדורגלן, היסטוריון ומתופף חובב.