בחירת העורך

מלכודת המוסריות של צה"ל

,
"צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". רבים מאיתנו דיקלמו את המשפט בקול רם, עם חזה נפוח, אל מול טענות המשמיצים. אך האם מישהו מאיתנו עצר פעם לחשוב מהן ההשלכות לכך שאנו מצמידים מונח הומני לגוף שכל תכליתו מבוססת על אלימות?

פוליטיקאים מימין ומשמאל מתגאים בכך שצה"ל הוא "הצבא המוסרי ביותר בעולם". למעשה, המשפט הזה מוכר ונמצא בלקסיקון של כולנו. על הנייר מדובר באמירה נעלה מאוד, ואף כזו שעשויה לשמש סיסמת בחירות לא רעה, אך הגדרת הצבא – שייעודו הוא להילחם ולהרוג – כגוף מוסרי, היא לא פחות מאיוולת.

צבא הוא ארגון אלים מיסודו. מדובר בגוף שמטרתו היא הריגת האויב והכרעתו, תוך גרימת הרס. כל דבר שקשור בצבא נוגע למטרות הלחימה, ולכן אלמנט המוסר איננו עולה בקנה אחד עם המטרות הללו; עצם ההמשגה היא אוקסימורון – סתירה, אם תרצו. כאשר מכניסים את צה"ל לתבנית של גוף מוסרי, מעניקים לו ערך מוסף ומיותר שעלול להכשילו בעתיד, בין במתכוון ובין שלא. 

באופן טבעי, הצבת הצבא כגוף מוסרי מקשה עליו לתפקד לאור הכנסתו לתבנית לא לו. כשם שלא הופכים חיה טורפת לחיית מחמד, כך גם צבא צריך להתנהג כמו צבא; מלחמה ומוסר הם שני קצוות שמתנגשים חזיתית אחד בשני. ככל שהצבא מוסרי יותר, כך התפקוד שלו נפגע והיעילות שלו נשחקת.

העובדה שרובנו משרתים במילואים, ושצה"ל הוא בהגדרתו צבא העם, איננה הופכת את הצבא להומני ומוסרי יותר. זו היא תחושת הלגיטימציה שאנו נותנים לעצמנו, מתוך רצון להשתייך לצד הצודק בסכסוך. העדפת הרגש על פני הרציונל מאפשרת לנו, בעיוורון מוחלט, להאמין בצדקת דרכנו ולהמשיך לשדר לכולם שצה"ל שלנו הוא אכן מוסרי. אולם בעת שמציגים את הקביעה לפיה צה"ל הוא "המוסרי בעולם", מכינים בשוגג את הקרקע לצמיחתם של גופים, כדוגמת 'שוברים שתיקה'; גופים אלה מחפשים עוולות שנעשו, לכאורה, על ידי צה"ל, וזאת בכדי ליצור תדמית דמונית לצבא שניכס לעצמו את תכונת המוסריות. כלומר, משעה שהצבא מתאר עצמו כמוסרי, הוא מייצר לעצמו בעיות שאינן מחויבות במציאות מלכתחילה.

אם נחזור אחורה בזמן, הרי שלפני 153 שנה נחתמה אמנת ז'נבה הראשונה, אשר העלתה למודעות את זכויות האדם בעת לחימה. בעקבותיה באו עוד שלוש אמנות, ומדינות מסוימות אף חיברו מסמכים רשמיים משלהן, שבהם הוצגו כללים להתחשבות בזכויות אדם בשעת לחימה. ובכן, מדינת ישראל חתומה על כל ארבע האמנות, וצה"ל מקפיד להיצמד לכללים אלו בעת הלחימה עד כמה שניתן.

אולם כאמור, אל לנו לשכוח את ייעודיו האמיתיים של צבא – לנצח מלחמות ולהכניע את האויב. מן הראוי שהצבא יהלך בין הטיפות וישמור על זכויות אדם מינימליות בעודו נלחם, אך המטרות שהוצבו על ידי הדרג העליון הן הקובעות, ולא הערכאות המשפטית. צבא נכנס למלחמה או למבצע מסוים בידיעה שיש מטרות ויעדים, ולא בכדי להגן על זכויות אדם. עם זאת, פגיעה בחפים מפשע היא שיקול כבד שבשנים האחרונות מטה את כף המאזניים לכיוון המשפטי. המשפטיזציה שהוכנסה ללחימה, מגבילה את יכולת הצבא להילחם ולהגשים את ייעודו האמיתי.

הוועדות שקמו בעקבות כשלי המבצעים האחרונים הן דוגמא ברורה לכך שההרתעה הישראלית נפגעה, ושחוסר היעילות הצבאית נובעת מהחשש מפני פגיעה בזכויות אדם. זאת ועוד, מכיוון שצבא לא אמור להתמקד במוסר ובהומניזם, העדפת שמירת זכויות האדם על פני המקצועיות הצבאית היא מסוכנת, ואף מובילה לכישלונות מבצעיים מוחלטים.

אם נתנער, אם כן, מהמונח ההומני שהצמדנו לגוף שאמור להיות אלים, ייתכן כי תוצאות המבצעים האחרונים היו נראות אחרת. לא מן הנמנע שההרתעה שלנו הייתה משתקמת כראוי, ולא בעצלתיים. הרי הרצון שלנו להיות בראש ובראשונה "מוסריים", מסנדל את צה"ל שלא במתכוון ומונע ממנו להשתמש בכוח מאסיבי, על מנת שחפים מפשע לא ייפגעו חלילה. את סוף הסיפור אנו מכירים היטב לצערנו – הבומרנג חוזר אלינו, וחיילי צה"ל נפגעים בגלל ההימנעות מתקיפה. האם המוסריות אמורה להיות נר לרגליו של חייל, אשר בסופו של דבר נהרג, משום שהעדיף את השיקול המוסרי על פני השיקול המלחמתי? מובן שלא.

היכן עובר הגבול?

עד שלא נציב לעצמנו גבול ברור, הלחימה תמשיך להסתיים בהפסקות אש ולא בהכנעת האויב; אנו נמשיך לסיים מערכות כמו שהתחלנו אותן, ללא אף הישג משמעותי. אולם השיח הליברלי הקיצוני רוצה שנאמין במשוואה מוטעית, לפיה אם נהיה "מוסריים" הדבר יצמצם את כמות החפים מפשע ההרוגים. המשוואה הקלוקלת הזו היא שמובילה את שיקולי הלחימה, או לחילופין זו שהופכת את רפיון הצבא ללגיטימי ולנסבל, בלשון המעטה.

המילה "מוסר" מגבילה את פעולות הצבא, כיוון שבתור אנשים מוסריים אנו הגדרנו אותו ככזה. צבאות אחרים אינם מנפנפים ב"מוסריותם", ואינם מתיימרים להיכנס לתחרות הזו – מסיבות ברורות לחלוטין; למעשה, זו תחרות של מדינת ישראל כנגד עצמה. הבעיה היא שבתחרות הזו היא לא מפסיקה להפסיד.


קרדיט תצלום:
Israel Defense Forces
שתף:
 
  • אלי הרשקוביץ

    ירושלמי גאה, בעל תואר ראשון בתקשורת ועיתונאות מאוניברסיטת אריאל ובוגר תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת בר אילן. ליברל ימני, פריק היסטוריה, מאמין בשוק חופשי, כותב בעיקר על פוליטיקה מקומית ובינלאומית.