בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ממוסר אובייקטיבי לחירות וקפיטליזם: הכלים הנחוצים ל...

ממוסר אובייקטיבי לחירות וקפיטליזם: הכלים הנחוצים לשרידות האדם

,
מאמר תגובה המציג בפני הקוראים את התורה הפילוסופית של האובייקטיביזם, וקורא להשתמש בתבונה שזו מציעה למענה על שאלות העוסקות במוסר ובמשמעות החיים.

האם מוסר הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי? מאחר שזהו מאמר תגובה למאמר של עידן ארץ, "ממוסר סובייקטיבי לחברתי: שלום ויציבות בחברה מרובת ערכים", אקדיש את עיקר דבריי להסביר מדוע ארץ טועה בביקורת שלו על איין ראנד ועל המוסר האובייקטיביסטי שפיתחה. להסבר מפורט ומעמיק על אובייקטיביזם ניתן לגשת למאמרים של ראנד, שכמובן עשתה זאת טוב ממה שאנוכי אי פעם אוכל לעשות; וגם משום שיהיה זה מעשה חקיינות לחזור על אותם דברים שכבר נכתבו בעבר, שהרי שכל כתיבה מעניינת, צריך שיהיה בה לפחות קורטוב של גוון מקורי. לפני שאתחיל בביקורת על הביקורת, הרשו לי להוציא מעט קיטור, ברשותכם, ולעשות דבר קצת מבחיל מבחינה אינטלקטואלית – אבל משחרר מבחינה אמוציונלית. ובכן, ברצוני להתלונן.

משום מה, וזוהי אינה תופעה חדשה, אובייקטיביסטים "זוכים" להתעלמות במקרה הרע, לזלזול במקרה הנדוש, לסילוף במקרה הפתטי ולחוסר הבנה במקרה הטוב. בתור אחד שמגדיר את עצמו כסמי-אובייקטיביסט לפחות (אם כי, אני מדבר בשם עצמי בלבד, לא בשם אובייקטיביסטים), הדבר מתסכל עד מאוד. הנה הגיעה פילוסופית מוכשרת ביותר, עשתה סדר בתחומי המטא-פיסיקה, האפיסטמולוגיה, האתיקה והפוליטיקה (ואפילו קצת בתחומי האומנות והאסתטיקה) – דבר שפילוסופים ניסו לעשות במשך אלפי שנים: הרציונליסטים לשווא, והמיסטיקנים בתועלת רבה – וכלום, שום דבר. ההתייחסות האינטלקטואלית לאיין ראנד היא מזלזלת, לא רצינית, לוקה בחוסר הבנה משווע, ואף מסולפת במקרים המרושעים.

הסיבות לכך רבות (ולא, זה לא בגלל שמדובר בפילוסופית דרגה ז'), אבל דבר אחד מעניין אפשר להסיק מכך והוא חופש הבחירה של בני האדם. אפשר להציג בפני האנשים את המידע, אפילו לפרוטרוט, אבל בסופו של דבר עומדת בפניהם הבחירה: להבין או לא להבין. אפשר כמובן להבין ולא להסכים, אבל רוב הטענות שהוטחו באובייקטיביזם, שורשן בחוסר הבנה. אובייקטיביסטים צמאים לביקורת מעמיקה ומאתגרת ומסיבה פשוטה למדי: קצת משעמם לעמוד על פסגת ההר לבד. מלבד הבדידות האינטלקטואלית, אנו צופים בטרגדיה גדולה. במקום שיצטרפו אלינו ונוכל להתחיל בעידן הרנסנס 0.2, אנו תקועים עמוק בחשכה האינטלקטואלית של ימי הביניים – שבין היתר באה לידי ביטוי בחוסר היכולת לעודד קפיטליזם, ובעיסוק המתמיד בכיבוי שריפות של נזקי הסוציאליזם.

א

כעת אנחנו מגיעים לברנש הנבון ביותר, עידן ארץ. פלא בעיניי שבתחום הכלכלי ארץ ממחיש לוגיקה ורציונליות חדה כתער – ביכולתו לקחת מצבים כלכליים מורכבים ולהוציא מהם מסקנות ישירות ונהירות, בהתאם לעקרונותיו הכלכליים – אך משום מה כשזה נוגע לאתיקה, כללי הלוגיקה והאינטגרציה נזרקים חיש קל אל מחוץ לחלון.

אז צריך לשאול שאלה פשוטה: האם עידן ארץ קרא את המאמר של איין ראנד, "האתיקה האובייקטיביסטית", ולא הבין, או שמא לא קרא כלל? כאחד שתמיד התעניין בסוגיות מוסר וידע, אני זוכר את עצמי, אפילו בתור ילד, תוהה לגבי השאלות הקיומיות של האדם: מהו תפקידו בעולם? איך העולם נוצר? האם יש משמעות לחיים? האם קיים מוסר אובייקטיבי? ראנד עונה לפחות על שתי השאלות האחרונות במאמר לעיל, שאני ממליץ עליו מכל ליבי ושכלי. אין די מילים לתאר את התחושה שחוויתי כשקראתיו. תשובות שחשבתי שלעולם לא אזכה לראותן בתקופת חיי, נגלו בבהירות למול עיניי השוקדות. כמה מיוחדת הידיעה שבני אדם רבים כל כך ניסו להתקרב לאמת אובייקטיבית בסוגיות דנן, ולא הצליחו, ואילו אני הקטן, במאמר נגיש וחינם באינטרנט (או בספרון דק וזול שניתן להזמין אונליין: The Virtue of Selfishness), הצלחתי להתקרב ואף לגעת.

ב

אם כן, די לסופרלטיבים (את הציניקנים ודאי איבדתי מזמן) – הלאה לבוץ המחלוקת. עיקר טענתו של ארץ היא שבני אדם שופטים את המציאות, כל אחד על פי השקפתו האישית, באופן שרירותי לחלוטין – אחד יעשה זאת לפי דתו, השני לפי רגשות, השלישית לפי אינטואיציות, רביעית לפי סביבתה ותרבותה וכן הלאה – לכן כל אחד מגיע לסולם היררכי שונה של ערכים, מכאן שהמוסר הוא סובייקטיבי. עד כאן טענה מוכרת של הסובייקטיביסטיים. אבל העובדה שבני אדם בוחרים בקריטריונים סובייקטיביים לקביעת ערכים, לא מוכיחה שקריטריונים אובייקטיביים לבחירת ערכים אינם קיימים. בנקודה זו מר ארץ מציין את איין ראנד, ומנסה להראות שגם היא לא הצליחה לשבור את הקיר הסובייקטיבי:

טענה מפורסמת, למשל, היא שבלעדי חיים, לא ייתכנו ערכים אחרים שכן יש צורך בבני אדם חיים כדי להעריך דברים (זה ביסוסה של איין ראנד לאובייקטיביות, לכאורה, של תפיסת המוסר האובייקטיביסטית). בעוד שזה בבסיסו נכון, ובחירות ערכיות נעשות בידי אנשים חיים, אין בכך כדי לתת תוקף אובייקטיבי או אפילו עליון לערך המסוים של החיים.

המשפט הראשון בציטוט הוא נכון, אבל במשפט השני ארץ עושה קפיצה מוזרה ומפספס את העניין לחלוטין. חיים הם עובדה אובייקטיבית במציאות. כמוהם המוות. בין אם החיים הם ערך עליון או ערך בכלל, החיים הם קודם כל בסיס (primary), עובדה, כמו שקיומה של אבן במציאות היא עובדה. ההבדל בין אבן לאורגניזם חי הוא שלאורגניזם החי יש ערכים מפני שהינו החומר הביולוגי היחיד בטבע שנמצא במצב של חיים או מוות. אבן, הרי, היא רק חומר. חומר יכול להשתנות עם הזמן, אבל האבן לא חיה או מתה כך שלא יכולים להיות לה "ערכים". נמלה שהולכת על אבן, או קרן שמש שפוגעת באבן אינה ערך לאבן. לעומת זאת, קרן שמש שקורנת על עץ בהחלט משמשת לו כערך. או שהערך משמש לשרידותו או שזה פוגע בו. כלומר ערך "טוב" ו"רע".

כך גם עם בני אדם וערכים הקיימים ביחס לשרידותם, כבני אדם. על מנת להיות אובייקטיביים, ערכים לא צריכים להיות "שם בחוץ" במנותק מהאדם, כביכול על מנת שיהיו אובייקטיביים. ערכים הם ביחס לאורגניזם החי – או שהם תורמים לשרידותו כגוף חי, או שפוגמים בשרידותו, ומקרבים אותו אל פני מוות. אצל צמחים וחיות, נקל לדעת מה טוב ומה רע משום שאין להם חופש בחירה. פעולותיהם אוטומטיות (כמובן, בדרגות מורכבות שונות) ולכן אינם צריכים מערכת מוסר שתדריך אותם מה טוב ומה רע. בני אדם לעומת זאת זקוקים למוסר, ולמוסר אובייקטיבי, משום שאם לא יבחרו במוסר אובייקטיבי, הם עלולים לבחור באלטרנטיבה סובייקטיבית או מוטעית, ולפיכך, יפגעו ביכולתם לשרוד.

כיצד האדם שורד? או במילים אחרות, מהו הערך האובייקטיבי שהאדם זקוק לו על מנת לשרוד? האדם לא נולד עם הידע כיצד לצוד, איזה אוכל נחשב לבריא בשבילו, אילו מים כדאי לו לשתות, איך להדליק אש וכולי – את כל הדברים הללו הוא צריך לפענח באמצעות דבר אחד בלבד: תבונה. התבונה היא הערך האובייקטיבי שבאמצעותו האדם שורד. אין לו איזה "תכסיס" אחר, איזו דרך קיצור לפענח את המציאות. האדם אומנם יכול לבחור שלא לחשוב, אבל אז הוא יבחר בחיים לא רציונליים, ולפיכך יסכן את שרידותו עד לכדי מוות.

רציונליות, כערך אובייקטיבי, נחוצה בכול תנאי המציאות ובכול תנאי הזמן. זה נכון כשאנחנו מדברים על ציידים שהיו צריכים לחשוב כיצד ליצור חנית חדה ככלי נשק או כיצד להתאגד ולשתף פעולה, וזה נכון לסטודנט במאה ה-21 שהולך ללמוד מקצוע משום שבאמצעות עבודה טובה הוא יוכל לחסוך כסף ולדאוג לפרנסתו, שהיא ערך נחוץ לשרידותו.

אומנם, השימוש בצווי השכל לא מבטיח הישרדות, משום שאין הבטחה כזאת. מקרה טרגי או טעויות בחשיבה (תאונות של ממציאים, חוקרי ארצות ועוד), או כל מיני סיבות כאלה ואחרות, עלולות לפגוע בשרידותו של אדם רציונלי. אבל מה ששימוש בשכל כן מבטיח לאדם זו הגדלה משמעותית בעשרות מונים של סיכויי שרידותו, לטווח הרחוק ביותר. מכאן נובע המוסר האגואיסטי-רציונלי שאיין ראנד פיתחה במה שידוע כפילוסופיה האובייקטיביסטית. אמליץ שוב, כמובן, לקרוא את המאמר. שטחתי כאן את טענותיה בכמה פסקאות בלבד, מדלג מעל רבדים שדורשים הסברים יותר מעמיקים, אך אני מקווה שהקו הכללי נהיר דיו. בכל אופן, החוליה הבאה שמקשרת בין האתיקה לערכים של חירות וקפיטליזם בפוליטיקה, כערכים אובייקטיביים, מגיעה באופן הבא.

ג

הדבר היחיד שמפריע לאדם להיות תבוני הוא אלימות. איזו אלימות? אלימות פיזית. מכאן שהאדם צריך חירות מאלימות כדי שיוכל לפעול בחופשיות לפי תבונתו בתנאי המציאות. המנגנון היחיד שיכול למנוע אלימות באופן אובייקטיבי – בעזרת בתי משפט וכוח אכיפה מונופוליסטי – הוא המנגנון השלטוני. כלומר תפקיד השלטון הוא אך ורק לשמור שהזכויות האינדיבידואליות של אזרחיו לא יופרו באלימות. מתוך הבנה זו, על השלטון להיות מצומצם. החירות והקפיטליזם מתאימים ככפפה ליד לחברה תרבותית שמכבדת רציונליות ואת הרדיפה אחר אינטרסים אישיים, הלא הם רדיפת האושר האינדיבידואלי.

שימו לב בנקודה זו להבדל המהותי בין הדרך שאיין ראנד בוחנת אלימות, לבין אלימות מנקודת מבט סובייקטיביסטית. הטענה העיקרית של ארץ לגבי אלימות נובעת מתועלתניות. פשוט כדאי, כך לדידו, במעין הצדקה קולקטיביסטית וערטילאית, לא להיות אלים, כי כך זה יועיל לחברה. ברור שטענה בסגנון זה לא יכולה לשכנע אינדיבידואל להימנע מאלימות אם לא ירצה להתפשר על ערכיו – בייחוד אם לתפיסתו הם אובייקטיביים (בהערת אגב: בדיוק מסיבה זו אנו רואים נהירה של ליברטריאנים לשעבר לחיק תנועת האלט-רייט, שמציעה אומנם אידיאולוגיה שטחית קבוצתית, אך עדיפה על חוסר המשמעות הניהיליסטי שמציעים הליברטריאנים). ראנד לעומת זאת טוענת שהימנעות מאלימות היא האינטרס האישי והרציונלי של כל אינדיבידואל – כעיקרון אובייקטיבי – שכן רק על ידי חירות המחשבה אפשר לשרוד בטבע. זו התורה על קצה המזלג בלבד, אך נדמה לי שתספיק לעת עתה.

ד

אסיים בשתי הערות. עידן ארץ השתמש בטענה להלן כנגד ערך החיים באובייקטיביזם: "אכן, ניתן אף לראות אנשים רבים המוכנים למות למען ערכים אחרים שלהם". צר לי, אך מדובר בטענת קש. אין טענה באובייקטיביזם שאנשים לא מוכנים למות למען ערכיהם. נכון שהחיים הם ערך חשוב ואף עליון, אך אדם רציונלי יכול לסדר את ערכיו בכול מיני דרכים ולהגיע למסקנה שעדיף לו למות מאשר לחיות. בני אדם יכולים לסדר את ערכיהם באופן שונה מבלי שזה יעיד על סובייקטיביזם, מפני שאם הגיעו לסדר שלהם באופן רציונלי הרי שזה מעיד על תהליך בחירה אובייקטיבי. כזכור, החיים הם אקסיומה עובדתית, ועל פיהם אנו בונים את המוסר האובייקטיבי שלנו; אך זה לא אומר שאיננו יכולים למקם את ערך החיים באופן משני לערכים אחרים. אין כאן שום סתירה בדברים.

דוגמה קלה להמחשה היא אדם שמוכן לצאת לקרב. הוא יודע שהוא עלול למות, אבל הוא מוכן להילחם על שרידותו האישית, על משפחתו, על חבריו וכדומה. או ניקח לדוגמה אדם שחי במשטר טוטליטרי שמונע ממנו את החירות לפעול על פי ערכיו, תשוקותיו, ייעודו ותכליתו כאדם ששואף להיות מאושר. המטרה העילאית של החיים היא להיות מאושר, (מפני שזו ההרגשה הטובה ביותר עלי אדמות שאדם יכול לחוות). זה לא אומר שאני יכול להיות מאושר כל הזמן, אבל זה אומר שאם האושר נמנע ממני באופן מוחלט – אני בהחלט עלול לחשוב שאין טעם להמשיך לחיות. הערך העליון שבחרתי באופן רציונלי הוא אושר אך האושר תלוי בשרידותי החומרית, שוב – כבסיס אובייקטיבי במציאות.

הערה אחרונה תוקדש למאמר תגובה אחר שהועלה בזווית אחרת, של יוסף לברן, "על אינטואיציה ומוסר: תשובה לסובייקטיביזם". לברן הצליח לעמוד על כמה מהסתירות והבעיות שבמוסר סובייקטיבי, אך כשניסה להוכיח קיומו של מוסר אובייקטיבי, השאיר את קוראיו בתחושת החמצה. דבר ראשון אינטואיציה, בהגדרה, היא סובייקטיבית. אומנם לא קראתי על אינטואיציוניזם מוסרי, אך בני אדם אינם מונעים על ידי אינטואיציות. בני אדם מונעים על ידי רעיונות. אי אפשר להגיע למסקנה מוסרית על בסיס אינטואיציה בלבד. אנחנו לא חיות עם מנגנונים אוטומטיים שמנחים אותנו כיצד להתמודד עם המציאות. המוסר תלוי ביכולתנו לחשוב, "לנבא" את העתיד ועל ידי כך למצוא סיבה ותוצאה שידריכו את שרידותנו בטבע. אבל בני אדם עם רעיונות שונים יכולים להגיע למסקנות או "אינטואיציות" שונות. למשל, מוסלמי רדיקלי שנלחם בשורות דאעש רואה בכוח אינדיקציה מוסרית לטוב. נזיר נוצרי שמקדיש את חייו ללימודי הבשורה הנוצרית רואה בחולשה עניין טוב מבחינה מוסרית. שני אישים שונים אלה לעולם לא יגיעו לאותה "אינטואיציה מוסרית", מפני שהם דוגלים ברעיונות שונים לחלוטין.

לסיום, אין צורך ליפול בפח הדיכוטומי כביכול שבין תצפית אמפירית לתודעה. התודעה אינה יכולה להתקיים במנותק מהמציאות שנתפסת דרך חושינו. האדם תופס את המציאות באמצעות חושיו, ובאמצעות כושר מחשבתו מסיק מסקנות מופשטים. את המסקנות הוא מיישם במציאות ובודק אם תהליך מחשבתו היה חף מטעויות. המחשבה צריכה להתקיים רק ביחס למציאות כי רק בה יש קיום, וככזה, אובייקטיבי. או כמו שאובייקטיביסטים נוהגים לומר: המציאות קיימת, א' הוא א', ואם מתגלה סתירה, בדקו את הנחות היסוד שלכם.


נתן גלילי

עורך ומוזיקאי במקצועי. בעל תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת מהאוניברסיטה העברית. דוגל בתבונה, חירות, יהדות ורומנטיקה.