בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ממוסר סובייקטיבי לחברתי: שלום ויציבות בחברה מרובת ...

ממוסר סובייקטיבי לחברתי: שלום ויציבות בחברה מרובת ערכים

,
עיסוק באידאולוגיה ובשינוי פוליטי וחברתי מזמין בהכרח עיסוק בשאלות של מוסר. רבים מאמינים כי בידם נמצאת הנוסחה הברורה והרציונלית לקביעת דרכי התנהגות נכונות, מבנה חברתי נכון או מוסר אובייקטיבי. במאמר זה אבקש להסביר מדוע בעיניי הם שוגים, ולא קיימת מערכת מוסר אובייקטיבית או "רציונלית". אפרט את ההשלכות ואתאר איך בכל זאת נוצר מוסר חברתי ומערכת של נורמות חברתיות.

ראשית, יש לעשות הבחנה חשובה מאוד שאנשים רבים מתבלבלים בה – יש הבדל גדול בין אמירות עובדתיות לקביעות ערכיות. אמירות עובדתיות הן תיאורים של המציאות הפיזית, שאנו מניחים שהיא אובייקטיבית וזהה לכולם. למשל, האמירות "השמש זורחת בבוקר", "4=2+2" או "יש מלחמה בסוריה" הן אמירות עובדתיות. לעומת זאת, קביעה ערכית היא שיפוט של המציאות, כך למשל "הזריחה יפה", "התרגיל הזה מטופש" או "המלחמה בסוריה נוראית" הן קביעות ערכיות.

רבים מהערכים הראשונים שילדים רוכשים הם ציות לגורמי סמכות חיצוניים, בין אם אלו יהיו הורים, מורים או אנשי דת. על כן, טבעי לחשוב שמוסר הוא אובייקטיבי מתוקף צו חיצוני או "התחייבות המציאות". אך כאשר אנו גדלים, אנחנו מבינים כי בניגוד לאשליה הזאת העולם הערכי אינו חד ממדי. כלומר, קיימים אנשים שונים המאמינים בערכים מובחנים ולהם גישות מוסר אחרות.

מכיוון שקביעות ערכיות עוסקות בשיפוט המציאות ולא בתיאור שלה, אין להן שום עוגן במציאות הטבעית שניתן לומר עליהן בוודאות "זה נכון" ו"זה לא נכון", אלא הן מתנהגות יותר כמו אקסיומות בתאוריות מתמטיות, שהאדם מניח אותן ואינו נדרש לתת להן הסבר. כמו שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ': "ערך אינו ניתן להנמקה. זהו דבר לא רציונלי, איננו מבטא מציאות ואיננו מתחייב מהמציאות". האקסיומות הללו שונות מאדם לאדם, וקיימות קודם כל בראש שלנו. אם אדם ינסה להסביר מדוע הוא מאמין בערך מסוים, ניתן להמשיך ולהקשות עם שאלות "למה" נוספות, עד שאותו אדם ייאלץ להשיב "ככה" מכיוון שלא תהיה לו יכולת להסביר את האקסיומות הבסיסיות שלו. דוגמה אחת היא הקביעה שלפיה "במלחמה, ראוי להציל את חייהם של יהודים על חשבון לא-יהודים רבים יותר". אם נשאל אותו "למה?" הוא עשוי להשיב "מכיוון שחייהם של יהודים חשובים לי יותר". אם נמשיך ונשאל אותו "למה?" הוא עשוי אף לתאר אמירה כללית יותר כמו "ראוי שאנשים ידבקו בקבוצה שלהם", אבל אם נוסיף לשאול "למה" נגיע בהכרח לאקסיומה ערכית שאותה הוא לא יוכל להסביר ואי אפשר יהיה להתווכח איתה. ניתן לקרוא לתהליך הזה רגרסיה לאקסיומות ערכיות.

דבר נוסף שחשוב להדגיש, הוא שכל השיפוטים הערכיים של המציאות מתנהגים על פי אותה חוקיות. הפילוסוף והכלכלן לודוויג פון מיזס תיאר זאת כך: "כאשר אדם מקבל החלטה הוא בוחר לא רק בין חפצים ושירותים שונים. כל הערכים האנושיים מוצעים לבחירה. כל המטרות וכל האמצעים, עניינים חומריים וגם אידאלים, הגבוה והנמוך, האצילי והנבזי, כולם נערכים בשורה אחת ונתונים להחלטה הבוחרת דבר אחד ופוסלת אחר. שום דבר שהאדם שואף לו או מבקש להימנע ממנו לא נשאר מחוץ לסידור הזה לפי סולם ייחודי של דירוג והעדפה".

כל ההעדפות והרצונות המוצבים בפני האדם מסודרים על פי סדר עדיפויות מסוים, המדרג את כלל הערכים והשיפוטים האפשריים על המציאות שהאדם מודע אליהם ומכיר אותם. שימו לב שמדובר בסדר עדיפויות ולא בדירוג מספרי ("קרדינלי") של הערכים השונים. כלומר, אדם לא באמת יכול להגיד "אני אוהב גלידת שוקולד פי 3.5 מגלידת תות ופי 2 מגלידת פיסטוק", או "אני אוהב גלידת שוקולד פי 2.5 יותר ממך" בצורה שתאפשר לו להשוות את ההעדפה הזאת עם אנשים אחרים. מי אוהב יותר גלידת שוקולד, אתם או מישהו לידכם? לא משנה כמה אתם מכירים אותו ולא משנה איזה שאלות תשאלו אותו, לא תצליחו לענות לשאלה הזאת. לעומת זאת, אני יכול להעיד על עצמי שאני אוהב גלידת תות יותר מגלידת שוקולד, ואתם בוודאי יכולים להגיד דבר זה או הפוך על עצמכם.

כך גם הערכים מסודרים; ניתן לקבל אינפורמציה על הסולם הזה רק כאשר האדם פועל בהתאם לערך כזה או אחר, וכך הוא מראה שהוא מעדיף ערך אחד על משנהו. לא משנה מה הוא מעיד על עצמו, רגע הפעולה הוא הקובע. כך למשל, האגודה למלחמה בסרטן מממנת ניסויים בבעלי חיים. מי שבוחר לתרום להם, עושה בחירה ערכית – מלחמה בסרטן חשובה לו יותר מההתנגדות שלו לניסויים בבעלי חיים. ומי שבוחר במקום זאת לתרום לעמותה למען צער בעלי חיים – עושה את הבחירה ההפוכה. מי שקופץ למים כדי להציל אדם זר תוך סיכון חייו מבצע בחירה ערכית, ואילו היה בוחר הפוך – היינו רואים שסיכון חייו הוא בחירה גרועה בעיניו יותר מלאפשר לאדם למות.

כאמירה עובדתית ניתן לומר, שערכים אינם נובעים מהמציאות הטבעית ושיש אנשים המחזיקים בערכים שונים, ומכאן ניתן לומר שערכים ומוסר הם סובייקטיביים. גם אם אדם טוען שהמוסר שלו מגיע ממקור "אובייקטיבי", כמו ספר קדוש או צו אלוהי, אין בכך שום סתירה לסובייקטיביות של המוסר. הרי מעצם בחירתו לציית לאותו צו חיצוני יש בחירה סובייקטיבית, וניתן באותה מידה לבחור אחרת ולטעון שאותם צווים הם שטויות או שלא ראוי לציית להם, כמו שאמרו חז"ל: "מכיר את בוראו ומתכוון למרוד בו".

באותה מידה, טעות גדולה טועים אלו המנסים לטעון שכלל הערכים האנושיים נובעים בהכרח מערך "אובייקטיבי" כזה או אחר, כמו למשל קדושת החיים. טענה מפורסמת, למשל, היא שבלעדי חיים, לא ייתכנו ערכים אחרים שכן יש צורך בבני אדם חיים כדי להעריך דברים (זה ביסוסה של איין ראנד לאובייקטיביות, לכאורה, של תפיסת המוסר האובייקטיביסטית). בעוד שזה בבסיסו נכון, ובחירות ערכיות נעשות בידי אנשים חיים, אין בכך כדי לתת תוקף אובייקטיבי או אפילו עליון לערך המסוים של החיים – למעשה, לחלוטין להפך. אם מכירים בכך שחשיבותם של החיים נובעת מעצם היותם מאפשרים רדיפה אחרי ערכים אחרים, הרי שמתייחסים אל הערכים האחרים האלו כתכלית, ואל החיים ככלי לקיימה. וכפי שניסח היטב אלבר קאמי ב"מיתוס של סיזיפוס": "מה שאנו מכנים הצדקה לחיים הוא בעת ובעונה אחת הצדקה מצוינת למוות" – כיוון שללא הצדקה זו אין לאדם סיבה לחיות. אכן, ניתן אף לראות אנשים רבים המוכנים למות למען ערכים אחרים שלהם, כמו "טוב למות בעד ארצנו", "מוות על קידוש השם", "דמנו משקה את עץ החירות" וכיוצא בזה.

עד כאן, ביססתי את הטענה כי המוסר הוא סובייקטיבי. חשוב להבין כי אין בכך כדי לטעון שהוא רלטיבי (יחסי). כלומר, עצם העובדה שאין שום דרך להגיד שערך הוא "נכון" או "לא נכון" כאמירה עובדתית לא אומר שאי אפשר להפעיל שיפוט ערכי כלפי מערכות ערכים שונות, אפילו להפך. אצלי, למשל,  קיימת שנאה לפשיזם ולקומוניזם. הפשיסטים והקומוניסטים לא יסכימו איתי כמובן, ולכן הם בחרו בערכים שלהם ואני בשלי. למעשה, יכול להיות שהפער הערכי בינינו כל כך גדול שהוא יכול להיות מיושב רק בקלפי או בשדה הקרב, ואיני נמנע משיפוט תפיסות אלו לרעה על ידי הכרה בעובדה הזאת. וזה למעשה מביא אותנו לנושא הבא: המוסר החברתי ויישוב סכסוכים ערכיים.

"חברה", ככלל, היא כינוי לאוסף הקשרים בין אנשים המאוגדים יחד למען מטרה מסוימת או סתם קרבה גאוגרפית מקרית. שימו לב שלא מספיק שיהיו כמות אנשים מינימלית כדי ליצור חברה, אלא הקשרים ביניהם הם אלו שיוצרים אותה; רובינזון קרוזו, החי על אי בודד, אינו חלק מאיזושהי חברה. גם אם הוא יודע שבמקום כלשהו באי יש עוד אדם בשם ששת – עדיין לא קיימת חברה מכיוון שיסוד החברה הוא בקשרים ביניהם. גם במצב כזה, א-חברתי, ערכים יכולים לבוא לידי ביטוי – רובינזון יכול להחליט שלא מוסרי להרוג בעלי חיים והוא יתקיים רק מתזונה צמחונית, או שראוי בעיניו להתפלל לאל מסוים. ששת יכול להחליט שראוי להתפלל לאל אחר, ושחשוב להקריב עבורו קורבנות בשר. כל עוד אין שום קשר ביניהם ואף אחד לא יודע מה השני עושה, כל אחד יכול לחיות אך ורק על פי הערכים שלו בלי שום התנגשות או בעיה חברתית. כמובן, רוב בני האדם חיים בסביבה חברתית, מכיוון שזאת הצורה שבה אנחנו יכולים לחתור למען מטרות ערכיות משותפות, כולל יצירת עושר וחיים נוחים שקשה מאוד ליצור שלא כחלק מחברה. לכן, זאת הצורה המעניינת שאותה ארצה לנתח.

נניח, לצורך העניין, שרובינזון קרוזו וששת מחליטים להתגבר על החשדנות הטבעית שלהם ולאחד כוחות בהישרדות על האי הבודד – מטרה ערכית ראשונה במעלה עבורם. כאשר הם באים לשתף פעולה, הם מגלים שיש ביניהם פער ערכי: מעבר לחוסר ההסכמה הדתי ביניהם, יש בעיה הרבה יותר בסיסית – קרוזו מאמין שלהרוג חיות זה דבר מרושע, וששת לא רק שאינו מאמין בכך, הוא חושב שלהרוג חיות זה טוב וחשוב.

כאשר יתגלה הפער הערכי הזה, יעמדו בפניהם שתי אפשרויות כלליות: האחת, להשתמש באלימות עד שאחד מהם יוכרע וייאלץ לציית לשני. הבעיה בשיטה זו היא שהאלימות פוגעת בשני הצדדים, ולכן מעקרת מתוכם את היתרונות של לחיות בחברה. לכן, אם הם ירצו לצאת נשכרים משיתוף הפעולה ביניהם, הם ייאלצו להתפשר. למשל, הם יכולים להחליט שרק ששת יאכל בשר, או אפילו שרובינזון לא יעזור לו להשיג בשר ובמקום זאת יסייע לו בדברים אחרים. כמובן, יכול להיות שאחד מהם (או שניהם) יסרבו להתפשר. במצב כזה, ניתן להסיק על פי הפעולות שלהם מה חשוב להם יותר – הערכים עליהם הם מתבקשים להתפשר, או הערכים שהם מצליחים להשיג כחלק מחברה.

מכאן ניתן לומר, כיוון שהערכים הם סובייקטיביים, משתנים מאדם לאדם ועלולים להיות סותרים, כדי שתתקיים חברה מתפקדת (כלומר עם מינימום של חיכוכים הדדיים) יש צורך בפשרות ערכיות מסוימות. יחד עם זאת, החברה עצמה פותחת פתח לערכים חדשים: טובת הקהילה, רעיונות אידיאולוגיים, לאומיים ודתיים; אלו יכולים להיות גם ערכים "פשוטים" שקל יותר לקדם בחברה – אם אני מוזיקאי ובעיניי איכות החיים שלי ושל ילדיי הם ערך, ואצל אחרים שמיעת מוזיקה טובה היא ערך שהם פועלים לפיו, אני יכול להציע את שירותי כמוזיקאי ולקדם את הערכים שלי בזמן שאני מסייע לאחרים לקדם את שלהם. הפשרות וההתרחבויות הערכיות שנובעות מהחברה מגדירות, למעשה, את החברה עצמה ברמה הערכית, וכך ניתן לדבר על המוסר החברתי.

המוסר החברתי הוא אוסף הערכים המשותפים שהחברה אמורה להסכים עליהם ונועדו כדי להחזיק אותה מאוחדת ולאפשר את שיתופי הפעולה והתועלות הערכיות שנובעים מחיים בחברה. כאשר מדובר בשני בני אדם, כמו רובינזון קרוזו וששת, לא קשה להגיע להסכמה על ערכים חברתיים, ולאחר דיון פשוט הם בוודאי יוכלו להגיע לפשרה מסוימת. אבל בחברות של אלפים ושל מיליונים זה נהיה מסובך הרבה יותר. חברות גדולות מנסות בכל זאת להשליט ערכים מסוימים, אך לא משנה על איזו חברה מדובר – לא ניתן להגיע להסכמה מלאה על כל הערכים החברתיים. לדוגמה, בישראל אמירות כמו "ראוי להתגייס לצה"ל" ו"לא ראוי להשמיץ את המדינה בחו"ל" הן חלק מהמוסר החברתי, אם כי ברור שלא כל האנשים מסכימים עם הקביעות הערכיות הללו.

לכן, בחברות גדולות, ישנם אנשים שמסכימים עם הערכים החברתיים (נקרא להם "קונצנזוס") ואנשים שלא מסכימים עם כל או עם חלק מהערכים הללו (נקרא להם "שוליים"). ברור שישנן כמעט בהכרח קבוצות שוליים רבות, וכולן מנסות לקדם את הערכים שלהן על פני ערכי הקונצנזוס וערכי שוליים אחרים. ניתן אף לומר, שככל שהקונצנזוס חלש יותר וחלק גדול מהחברה מורכב מקבוצות שוליים, כך גדל הסיכוי שקבוצות שוליים מסוימות יחליטו שהן מספיק חזקות כדי להשתמש באלימות, כמו בדוגמה הפשוטה עם ששת ורובינזון קרוזו. ניתן לראות שחברות הומוגניות יחסית מבחינה ערכית נוטות להיות יציבות ושלוות יותר, בעוד שחברות מפולגות ומשוסעות מבחינה ערכית יחוו אי יציבות, מאבקים ואף אלימות של ממש.

על כן, הקונצנזוס החברתי מנסה בכל עת לקדם את עצמו ולהרחיב את תחום ההשפעה שלו על החברה ועל כמות האנשים שמזדהים איתו. יש לו שתי דרכים לעשות זאת:

האחת, להשתמש בעובדה שהערכים שלו הם באופן טבעי ערכי השלטון, ולפעול באמצעותו כדי להשפיע על החברה. כך דרך מערכת החינוך, מערכת המשפט, אמנות במימון ממשלתי, תשדירי תעמולה וכל אמצעי הפצת ידע וקביעת סמכות ערכית מצד השלטון. ממשלה יכולה גם לרדוף מערכות חינוך שאינן שלה, להגביל אמנות חתרנית ולפגוע בחופש הביטוי. ניתן לראות שימושים בכל אלו, ברמה כזו או אחרת, בידי כל ממשלה. ככל שהממשלה רבת עוצמה יותר, כך היא מתעקשת להכניס את התכנים הערכיים שלה לכל אותם אמצעי הפצת רעיונות ולפגוע בהפצת ערכים אחרים.

דרך שנייה, היא לחתור לכך שערכי הקונצנזוס עצמם יהיו כמה שיותר רחבים, שגם אנשים עם עולמות ערכיים שונים מאוד יוכלו להזדהות איתם. בחברות שיש בהן דרישות ערכיות חמורות מאוד, כמו החברה החרדית או הקיבוצים, ניתן לראות שהן נוטות להיות חסרות יציבות, עמוסות פלגים ובסכנת פירוק מתמדת. לעומת זאת, חברה שיש בה דרישות ערכיות בסיסיות כמו "כולם יכולים לעשות כל מה שהם רוצים כל עוד הם לא פוגעים באחרים" תיטה להיות חברה עם קונצנזוס רחב מאוד, מכיוון שגם אנשים שמגיעים מרקעים שונים ויש להם עמדות וערכים רחוקים מאוד יכולים להזדהות עם הערך הזה, לעומת ערכים ספציפיים יותר שבהכרח ידירו יותר אנשים מהקונצנזוס החברתי. חברה כזאת, שנקרא לה חברה ליברלית, תהיה יציבה ושוחרת שלום במידה רבה יותר מחברות עם עולם ערכים ספציפי יותר ונוקשה יותר. ככל שהחברה היא באופן טבעי הטרוגנית יותר (והחברה הישראלית היא דוגמה חזקה לחברה הטרוגנית במיוחד שבה יש מספר רב של קבוצות ערכיות), כך התועלת שיש לה מאימוץ ערכים חברתיים ליברליים גדולה יותר, וכך גם לתועלת של כל אדם בנפרד על ערכיו הייחודיים.

בניגוד לעובדות במציאות, ערכים ומוסר הם קונספטים סובייקטיביים. כלומר משתנים בהתאם לסובייקט הבוחן אותם. המוסר מסודר בסולם ערכי שניתן ללמוד עליו לגבי אדם מסוים כשהוא פועל באופן שמעדיף ערך אחד על משנהו. אנשים השואפים לקדם את ערכיהם דרך חיים בחברה נדרשים לפשרה מסוימת על חלק מהערכים שלהם, וכך נוצר מוסר חברתי. ככל שערכי המוסר החברתי ספציפיים ודורשים יותר, כך החברה תהיה פחות יציבה משום שאנשים ייאלצו לעשות פשרות גדולות מדי על הערכים שלהם. חברה השואפת לקדם ערכים ליברליים עתידה לשמור על שלום ויציבות חברתית. לכן אם ברצוננו לשמור על לכידות חברתית מוטב כי נחתור לקיום ערכים כלליים ומוסכמים ככל האפשר על בני החברה.


עידן ארץ

חוקר ויועץ תקשורת ב"תחרות - התנועה לחירות בתעסוקה", פעיל וכותב ב"חופש לכולנו". בזמנו הפנוי מנסה להיות סטודנט מתפקד לכלכלה ולהיסטוריה.