בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

ממשלת האייפון: איך גורמים לשירות הציבורי לעבוד עבו...

ממשלת האייפון: איך גורמים לשירות הציבורי לעבוד עבורנו

,
מעטים בישראל מאמינים ששירותי הרווחה של המדינה צריכים להצטמצם לאפס, אז איך ניתן לייעל אותם ולמנוע את הבזבוז והחידלון הנוכחי, ואיך זה קשור לאייפון?

כסף כסף כסף על חשבון החלשים

"היי חברים […] בחודשים האחרונים שירותים חברתיים מופרטים וקורסים אחד אחרי השני בשל חוסר ברגולציה, מכרזים לא הגונים ובעיקר כסף כסף כסף שבא על חשבון החלשים בחברה שלנו. עו״סים לא מקבלים משכורות, שירות האומנה קורס וחסות הנוער מתפרקת- ובתוך כל זה מפוטרים אלפי אנשים ומוצאים עצמם מנוצלים ללא הרף כעובדי קבלן. אני חייבת לומר שזה מדיר שינה מעיניי ממש"

זה היה לפני כארבעה חודשים. באחת מקבוצות הווטסאפ בהן אני חבר, כתבה אחת המשתתפות את ההודעה המצוטטת לעיל ופתחה ויכוח ארוך על תפקידה של המדינה בטיפול באותן אוכלוסיות נזקקות – חולי נפש, נוער עבריין חוסה ואחרים. הדיון התנהל כמו שכל דיון כלכלי מתנהל: תומכי השוק החופשי בעד הפרטת השירותים ואף צמצומם ואילו תומכי מדינת הרווחה בעד הלאמת השירותים והרחבתם. מרתק ומפתיע כחמסין ביום קיץ.

השיח הציבורי: נזק על אוטומט

השיח הציבורי האוטומטי הזה גורם לנזק כפול: הנזק הראשון הוא הקרקע הפוריה שמאפשרת שיח סוציאל-פופוליסטי מסוכן, שהרי אם הבחירה היא בין להסיר מחויבות כלפי נוער חוסה אומלל לבין לקחת עליו אחריות מלאה – ברור שהמצפן המוסרי של רוב האנשים יבקש לא להשאיר את הנצרכים לגורל "קהילה" חסרת פנים שאולי תספק את צרכיהם ואולי לא. וכך, פושה לה הטמטמת הכלכלית בכל שדרות הפוליטיקה הישראלית. קחו לדוגמה את מפלגת יש עתיד, מפלגה שמעצם פנייתה למעמד הביניים חובב הצרכנות הנאנק תחת עול המיסוי והביורוקרטיה, יכלה להיות ממשיכת דרכה של המפלגה הליברלית. במקום זאת, היא נושאת את לפיד התלות בממשל. מאיר כהן, לשעבר שר הרווחה מטעם מפלגת יש עתיד, הציג לפני הבחירות האחרונות את המצע ה-"חברתי" של המפלגה והדגיש את מחויבות המפלגה להלאמת שירותי הרווחה. המפלגה הלאומית-ליברלית-כביכול, הליכוד, לא מציעה חלופה גם היא ומדברת היום אך ורק בשפת ה-"חמלה החברתית" נטולת המעוף.

הנזק השני הוא הרידוד של המעורבות הממשלתית עצמה : המדינה היא צינור הזרמת כסף לבעיות ויותר כסף = יותר שירותים. כך מתגאים השרים תמיד ב"הגדלת התקציב" למשרדיהם אך כמעט לעולם לא מתגאים בעמידה במדדים בעלי ערך, כגון קיצור זמן העמידה בפקקים או שיעור המשפחות שחולצו מעוני.

מעטים בישראל מאמינים כי לממשלה לא צריכה להיות מחויבות כלל כלפי אוכלוסיות נזקקות כמו חולים במחלות נפש או נכים. למעט ליברלים אבסולוטיים המבקשים להותיר את הטיפול בנזקקים ביותר לקהילות עצמן, רובם המוחץ של הישראלים מקבלים את מעורבותה של המדינה בסעד שכזה בחיוב. ועל כן, כדאי לשאול כיצד מטמיעים במגזר הציבורי המעניק שירותים חברתיים נורמות ראויות של המגזר העסקי המודד אפקטיביות של פעולות ושואף להציב יעדים מדידים להצלחה ולהתייעל בדרך להשגתם.

הממשלה כאייפון

באותו דיון ווטסאפ (שכמובן, היה חסר סיכוי מלכתחילה) שלפתי דימוי שעורר פלצות בקרב המשתתפים. הצעתי לעבור למודל של ממשלת-אייפון, לפיו המדינה, כמו האייפון של אפל, תציע פלטפורמה בטוחה ומבוקרת שעליה יזמים מסוגלים להציע פתרונות לצרכי הציבור. הממשלה כן תגביל את ה-"אפליקציות" המוצעות כשירותים ציבוריים בהתאם לכללי משתמש ברורים, אך לא תציע בעצמה את רוב השירותים.

המודל המוכר בקרב החוגים הליברליים למדינת-אייפון שכזו הוא מודל ה"שוברים" (ואוצ'רים) בחינוך, עליו איני מוצא צורך להרחיב. במדינת-האייפון אותה אני מציע אפשר יהיה לקחת את המודל למחוזות גמישים ויצירתיים אף יותר: למשל, במקום להציע שובר לבית ספר על פי בחירת הלקוח, להציע שובר לשירות חינוך באשר הוא. נניח שהורה מעוניין להוציא 60 אחוזים מהשובר שברשותו על בית ספר, 20 אחוזים על מסגרת חינוך משלימה מדעית ו- 20 אחוז נוספים על מסגרת חינוך גופני. ההורה יוכל להרכיב את השירותים הניתנים לילדיו באופן מדויק יותר, היזמים השונים יוכלו להציע שירותים מגוונים, דינאמיים ומתעדכנים והמדינה תוכל להציע מסגרת פיקוח ליברלית המצמיחה תחרות אמיתית ובטוחה בין גישות חינוכיות.

אין צורך לעצור בחינוך. אין שום סיבה שהמדינה תפעיל בעצמה שירותים כמו ביטוח לאומי, שירותי השמה ומערך עובדים סוציאליים. במקום זאת, הממשל יהווה פלטפורמה מפוקחת המאפשרת ליזמים להציע מגוון תכניות לאוכלוסיות רווחה – תכניות העוסקות בהגדלת כושר השתכרות, טיפול בהתמכרויות ועוד על פי צרכי הלקוח.

מעניקי השירותים, בין אם אלה שירותי חינוך או רווחה, יתנו דין וחשבון כפול לממשל המפקח: ראשית, הם יצטרכו לעמוד בסטנדרטים בסיסיים מסוימים הנוגעים בעיקר לבטיחות ועמידה בחוק. שנית, הממשל יוכל לסייע בהכוונת האזרחים לבחירה מושכלת בשירותים איכותיים, אם על ידי יועצים שייפגשו עם האזרחים-לקוחות ויבנו יחד איתם את הרכב השימוש בשירותים על פי צרכיהם ואם על ידי מסדי נתונים פתוחים לציבור שיבחנו את החזר ההשקעה (ROI) של כל תכנית ותכנית, כגון: מה אחוז המשפחות שחולצו מעוני בתכנית זו, בכמה עשירונים עלה השכר הממוצע, וכו'.

כשעבדתי כיועצו לפיתוח כלכלי של ראש העיר ירושלים התקבלו תוצאות ראשוניות של פיילוט "אפיקי הצלחה" שיישם את העקרונות הללו ממש בתחום הרווחה בבירה. כחלק ממדיניות השבחת הניהול במגזר הציבורי, אימצנו מדיניות שאפתנית, ההופכת את הקערה על פיה. מדיניות המבוססת על מערכת מידע מורכבת וחכמה, המרכזת נתונים רבים על משפחות ומייצרת את חיתוכי המידע הנדרשים כדי להבין איזה פרט ואיזו משפחה הם בעלי פוטנציאל סביר להיחלץ מעוניים. לטובת אותם בעלי פוטנציאל, נוצרו תכניות וכלי-עבודה כגון: הכשרה תעסוקתית, ניהול תקציב משפחתי והכוונה מקצועית, הניתנים ברוב המקרים על ידי ארגונים ועמותות. כל 'לקוח' זוכה לתכנית המותאמת לו באופן אישי. כל תכנית נבחנת לאורך זמן כדי לגלות בהליך דינמי אילו תכניות יעילות יותר ביחס להשקעה בהן: איזו מידה של חילוץ מעוני מניב כל שקל בכל תכנית. המידע הזה איפשר לעיריית ירושלים, שכל שקל רווחה יקר לה מאד, לקבוע אילו תכניות יזכו להגדלת משאבים, ואילו תבוטלנה.

מדורה של שריפת כספי הציבור

בעשור האחרון הוכפל תקציב החינוך בשלל פעימות ורפורמות, אך עדיין רוב הישראלים אינם מרוצים מאיכות החינוך, כנראה בצדק. ומדוע, בעצם, שיהיו מרוצים? באין ניהול מקצועי, גמישות מבנית, מדדי שביעות רצון לקוחות ומדדי הערכה, הכסף נשפך למדורת שריפת המזומנים הקרויה משרד החינוך. והוא לא משרד ייחודי: משרדי הממשלה כבולים בהסכמי עבודה דרקוניים, עייפות ניהולית אפורה, סיאוב ביורוקרטי הקוטל כל זיק של מעוף ופיקוח רופף על אפקטיביות תכניות העבודה. המגזר הציבורי בעידן הנוכחי זקוק למהפכה תודעתית במסגרתו האזרח יהפוך ללקוח, הממשל יהפוך לפלטפורמות עליהן יזמים מוכשרים יוכלו להציע את השירותים החברתיים הקריטיים ולמוטבים, שאנו מניחים כי הם רציונליים ובעלי מסוגלות לזהות פתרונות שיסייעו להם באמת, תהיה האפשרות לבחור כיצד להיחלץ ממצוקותיהם.


ברק הרשקוביץ

ממקימי פורום מנוף, חוג הצעירים הלאומי-ליברלי בליכוד. לשעבר יועץ ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, לפיתוח כלכלי.