בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

'תכנית מרשל העזתית': ספקות לגבי קונספציית השלום הכ...

'תכנית מרשל העזתית': ספקות לגבי קונספציית השלום הכלכלי בעזה

,
בחודשים האחרונים צוברת תאוצה בשיח הציבורי קונספציה חדשה, לפיה שורש הפתרון בעזה יהיה לפי מודל של "שלום כלכלי" אשר יפחית את התמריצים ללחימה. מאמר זה מבקש לערער על הקונספציה באמצעות בחינה ביקורתית של התאמת תאוריית השלום הכלכלי למקרה המבחן העזתי, ולטעון שהחשיבות אשר מקבל הגורם הכלכלי כרכיב מסלים, הינה מנופחת וחסרת פרופורציות ביחס למציאות.

בחודשים האחרונים, נראה כי קונספציה חדשה הולכת ותופסת תאוצה בשיח הציבורי. קונספציה זאת, מקורה במרחב התיאורטי של היחסים הבינלאומיים, אימוץ מסוים של הממסד הביטחוני, וקבלה עיוורת של האליטה העיתונאית והפובליציסטית. סביב המשבר המתמשך מול רצועת עזה, עולה הקריאה לפעול להרגעת הרוחות ברצועה באמצעות סיוע הומניטרי משמעותי, או אפילו מעין "תכנית מרשל עזתית". טרמינולוגיה שכזאת, נובעת מתוך הנחת המוצא של תיאוריית "השלום הכלכלי" אשר דוגלת ביצירת קשרים כלכליים כערובה למניעת מלחמה. אלא שבניגוד לדיון האקדמאי המנומק אשר נמצא ביסודה של התיאוריה, קבלתה העיוורת בשיח התקשורתי כ"תורה מסיני" וללא אף לא שמץ של ביקורת, מרדד אותה לאוסף של סיסמאות חלולות וחסרות אחיזה במציאות. במאמר זה, אבקש תחילה להסביר את ההיגיון העומד בבסיס תאוריית השלום הכלכלי. לאחר מכן, אציג ביקורת על היתכנות יישום התאוריה על מקרה המבחן של חמאס ורצועת עזה. לבסוף, אחזק את הביקורת באמצעות מספר תהיות לנוכח תמונת המצב האמפירית שמציב רצף ההתרחשויות האחרונות ברצועה.

בתמצית, תאוריית השלום הכלכלי, ניצבת ביסודה על מכניזם של חישוב עלות-תועלת רציונלי. כאשר מקבלי החלטות מתלבטים בשאלה האם לפתוח בלחימה או לא, הם בוחנים באופן רציונלי את השאלה מהו היחס בין מחיר המלחמה, ובין התועלת שתצמח ממנה. לכן, ההיגיון הפשוט אומר שבמידה ונוכל ליצור מנגנון שיבטיח שמחיר המלחמה יהיה תמיד גבוה מהתועלת, נוכל לבטל את התמריץ של המדינות הכלולות במנגנון לבחור במלחמה כאפשרות מועדפת. בהתאם לכך, מציעה תאוריית השלום הכלכלי ליצור מנגנון שכזה באמצעות יחסי תלות כלכליים. באופן כזה, כאשר יעמדו מקבלי ההחלטות בצומת ההכרעה, יעמדו לנגד עיניהם ההפסדים הכלכליים האדירים אשר תגרור המלחמה, מה שבאופן אוטומטי יהפוך את עלותה לגדולה לאין ערוך ביחס לתועלת.

אלא, שלמרות היגיון החזק לכאורה, יש מקום לספק עד כמה הוא ישים במקרה של רצועת עזה, שכן הוא לא מספק מענה למספר רכיבים דומיננטיים אשר משפיעים על תהליך קבלת ההחלטות של חמאס. דוגמאות לרכיבים שכאלו, הינה הפיצול המובנה בין הפלגים החמושים ברצועה, והעובדה שגם במצבה הקשה הנוכחי של עזה, תמיד יכול להיות יותר גרוע, ולכן תמיד יש עוד מה להפסיד.

הפיצול מכניס למאזן העלות-תועלת משאב נוסף מלבד כסף: לגיטימציה. לצדו, הנזקים האדירים שתספוג הרצועה במקרה של מלחמה, שמים לטענתי את חמאס בדיוק באותה נקודת הדילמה שהוא היה ניצב בה גם לו היו לו עוד כמה מיליארדים בחשבון. שכן, נזק של מיליארד דולר הוא בדיוק אותו נזק, בין אם חשבון הבנק יורד מארבע מיליארד לשלושה, או מאפס למינוס מיליארד. שילוב זה, ניתן להדגמה בצורה הבאה: אחד מהמנטרות אשר דקלמו פרשנים שונים לענייני צבא, בעקבות הצהרות גורמי ביטחון, הינה שכמו ישראל, גם חמאס לא מעוניין בהסלמה, אלא שהוא עשוי להיגרר אליה בעל כורחו בשל פעולות צה"ל. על כך ניתן לשאול: אם המצב ברצועת עזה כל כך גרוע, איזה אינטרס יש לחמאס להימנע מהסלמה? אם אין לתנועה מה לפסיד, היא צריכה לשוש אלי קרב, וקרוב לוודאי שגם האוכלוסייה המיואשת תעניק לה לגיטימציה לכך, שהרי אין אף דרך אחרת. כמו כן, אם האינטרס של חמאס הוא להימנע מעימות, מה יכול לגרור אותו אליו בעל כורחו?

על כך ניתן לענות באופן הבא: מה שמרתיע את חמאס מעימות, הוא הנזק הכבד אשר צפויה הרצועה לספוג, וזאת טרם התאוששותה מצוק איתן. מנגד, הדינמיקה של "הארגונים הסוררים", המאתגרת את מדיניותו ה"חלבית" של חמאס כנגד ישראל, מערערת את הלגיטימציה שלו ככל שהוא מוסיף לשמור על רגיעה מול ישראל. דפוס זה עומד בסתירה לדברי המצדדים ב"שלום כלכלי בעזה". החשש הקיים מנזק כלכלי, הוא זה אשר מרתיע את חמאס מעימות כרגע, גם מבלי שמתבצע שיקום מסיבי של הרצועה. מנגד, הגורם הדוחף לעימות, קרי "דילמת הלגיטימציה" נוצרת כתוצאה מהמציאות של ריבוי "פלגים חמושים סוררים", והינה בעיה אינהרנטית לרצועה אשר מתקיימת ללא קשר למצב הכלכלי, ולכן, לא ברור כיצד "תכנית מרשל עזתית", תפתור אותה.

גורם בעייתי נוסף במקרה המבחן של עזה, אשר אינו מקבל מענה מתאוריית השלום הכלכלי, הוא השימוש שעושה איראן בחמאס כשחקן פרוקסי. התהדקות היחסים בין חמאס לאיראן לאחרונה, מלווה בהכללת חמאס ככלי שרת מרכזי באסטרטגיה האיראנית, החותרת לעימות רב חזיתי עם ישראל. התפתחות זאת פוגמת ביכולתו של חמאס לקבל החלטות באופן רציונלי. העובדה כי במידה רבה הארגון פועל כעת לטובת האינטרס האיראני, ולאו דווקא לטובתו עצמו, הופכת את ההיגיון של השלום הכלכלי ללא רלוונטי. שכן, גם לו נניח שההיגיון של השלום הכללי תקף עקרונית גם לרצועת עזה, איראן לא מחויבת להניח לחמאס לפעול על פיו.

את הטיעון המרכזי שלי, הסובר שהמצב הכלכלי ברצועה אינו בהכרח הגורם הדוחף לעימות, ניתן כאמור להוכיח גם באמצעות תמונת המצב האמפירית. מההיגיון של השלום הכלכלי, היינו יכולים לצפות לקורלציה בין המצב הכלכלי בעזה לבין תדירות העימותים. אלא שהמציאות מראה תמונה אחרת, למרות שהמצב הכלכלי בעזה הלך והחריף עשרות מונים מאז ההתנתקות, תדירות העימותים בין ישראל לחמאס נותרה קבועה פחות או יותר. למעשה, דווקא לאחר צוק איתן, כאשר המצב הכלכלי בעזה הגיע לשפל חסר תקדים, טען דובר צה"ל לפני כחצי שנה, "כי אלו שלוש השנים השקטות ביותר בעזה מאז שמשון הגיבור".

ראייה נוספת, ניתן לראות בכישלון חמאס בפרויקט "צעדת השיבה" עליו עמל במרץ כה רב. אם לאור המצב הכלכלי בעזה לאזרחים המדוכאים אין מה להפסיד, הם אמורים היו לצעוד במאות אלפים לגדר כדי להבקיע את המצור לעבר שטח ישראל. אם כך, כיצד ניתן להסביר את העובדה שחמאס לא הצליח להביא אפילו מחצית ממספר האנשים אליו חתר, וגם זה לאחר שוחד כלכלי מאסיבי לצד איומי אקדח?

לסיכום, במאמר זה ביקשתי להציב סימן שאלה על הקונספציה השלטת לאחרונה בשיח הציבורי, לפיה עיקר הפתרון לסוגיה העזתית הינו כלכלי. לשם כך, ניתחתי את ההיגיון העומד בבסיסה של תאוריית "השלום הכלכלי", והראיתי מדוע מאזן העלות-תועלת עליו היא נשענת לא תואם את המציאות ברצועת עזה. המציאות האמפירית אשר הצגתי, מחזקת את הטיעון המרכזי שלי, לפיו הגורם העיקרי אשר דוחף לעימות בעזה אינו בהכרח הגורם הכלכלי. אין בכוונתי לטעון שבנסיבות מסוימות לא ניתן להפיק תועלת כלשהי, ולו רק ערך מוסרי, משיפור המצב ברצועה. יחד עם זאת, יש לקחת את התועלות הללו בפרופורציה, ולבחון את הקונספציה השלטת באופן ביקורתי, אפילו אם מקורה בממסד המדיני-ביטחוני.


רון דויטש

בוגר ישיבת ההסדר בחולון. סטודנט ליחסים בין-לאומיים וללימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) בתחום זירת המפרץ הפרסי.