מעבר לפיצול מפלגות: קצה הקרחון של השבר הדתי בישראל

לאחרונה היינו עדים ל"מפץ" פוליטי במפלגות הימין בישראל. נפתלי בנט ואיילת שקד הכריזו על היפרדות מסיעתם הקודמת (הבית היהודי) שבראשה עמדו ועל הקמת מפלגת "הימין החדש". לדבריהם, מפלגה זו תכלול הן דתיים והן חילונים ותעסוק בסוגיות ימין בטחוני. ניתן להניח, על פי עמדותיהם המוכרות, שהמפלגה תדגול גם בתפיסה ימנית כלכלית ותפיסה פתוחה למדי בסוגיות דת ומדינה. עד כה רוב הסיקורים החדשותיים עסקו בסיקור התגובות מימין ומשמאל, התגובות המאוכזבות והכועסות מכיוון הבית היהודי ובהישגים הצפויים למפלגה מבחינת פוטנציאל מנדטים בבחירות הקרובות. אבל כל זה הוא רק קצה הקרחון. למעשה, השבר הפוליטי משקף שינוי עמוק בחברה הדתית-לאומית בישראל שמתרחש בדור האחרון, אם לא מוקדם יותר. אנו עדים לפיצול של הציבור הדתי-לאומי ומנגד לאיחוי שברים מסוים מכיוון הציבור החרדי, שגם הוא חווה שסע חברתי הולך וגדל.

פיצול

מי שיטה אוזן לתגובות הרבנים ומנהיגי הציבור הדתי לאור ההתרחשויות האחרונות בזירה הפוליטית יכול להיות משוכנע שמדובר בציבור אחד ומלוכד ונפתלי בנט הוא זה שהיה הראשון לקרוע את המחנה לגזרים, תוך ניצול פוליטי ציני של המפלגה שעמד בראשה. עם זאת, בעלי היכרות שטחית עם ההיסטוריה הפוליטית של השנים האחרונות יודעים שנפתלי בנט ואיילת שקד (יחד עם הרב רונצקי ז"ל) ניסו כבר לפני כניסתם לבית היהודי להקים מפלגה בשם "הישראלים", שתהווה תנועה ימנית דתית-חילונית, במילים אחרות – "הימין החדש". ניסיון זה ירד מהפרק בעיקר בגלל פעולות השכנוע של ח"כ אורי אורבך ז"ל שהביא את בנט ושקד לבית היהודי. לאחרונה, "הימין החדש" הוצא מהבוידעם.

מאיפה נולד הרעיון הזה של מפלגת דתיים-חילונים ואם הוא כה חדש, כיצד לפי הסקרים המפלגה מצליחה לגרוף בין 6 ל-14 מנדטים ומשאירה את הבית היהודי הרחק מאחור (בסקרים מסוימים אף מעלימה אותו)? למעשה, הציבור הדתי-לאומי חווה פיצול והיפרדות הולכת וגוברת בין חלקיו השונים כבר מספר שנים. כבר היום ניתן לראות דפוסים דתיים, פוליטיים ותרבותיים שונים מהותית בין שני חלקים מהותיים בו: הציבורי החרד"לי (חרדי-לאומי) והציבור הדתי-לאומי הקלאסי.

החרד"לים נוטים לאמץ פעמים רבות דפוסים חרדיים כמו שמירה על חומרות הלכתיות, צריכת תרבות חרדית (קלטות, ספרים וסרטים, עיתונות וכד'), רישום למוסדות חינוך חרדיים וחרד"ליים-עצמאיים, הפרדה מגדרית, אידיאולוגיות שמרניות וכן תרבות שידוכין והיכרות הדומה לזו הקיימת בחברה החרדית. בהיבט הפוליטי, המפלגות המזוהות עם ציבור זה הינן האיחוד הלאומי (הנמצאת ברשימה משותפת עם הבית היהודי) ועוצמה יהודית. מולם ניצב הציבור הדתי-לאומי הקלאסי המאופיין בשמירה על ההלכה ללא החמרות, צריכה תרבותית מגוונת (הן תרבות דתית והן תרבות ישראלית-חילונית ותרבות כלל עולמית), רישום למוסדות של החינוך הממלכתי-דתי, הפרדה מגדרית חלקית במסגרות ובגילאים ספציפיים ותרבות היכרות ודייטים, אשר דומה יותר  לתרבות החילונית. עד כה, המפלגה, שהייתה מזוהה עם ציבור זה הייתה הבית היהודי (בעיקר בימי המפד"ל).

יותר מכך, הפער בין שתי הקבוצות הללו הולך ומתרחב בשנים האחרונות ובתוך קבוצת הדתיים הלאומיים הקלאסיים (ובעיקר בקרב הדור הצעיר) ניתן לראות מעבר לשיח של "דתיות על רצף", כלומר, הגדרה מחדש של גבול הגזרה של המגזר, תוך זניחת ההגדרות הדתיות ואימוץ הגדרות סוציולוגיות לאפיון שייכות למגזר. כלומר, הכלה וקבלה חברתית של ציבורים שאינם שומרי תורה ומצוות במלוא מובן המילה, אך מקבלים על עצמם את התגית החברתית של "דתי-לאומי". לדוגמא: דתיים לייט, דתיים סוציולוגיים ואפילו דתל"שים כחלק מדתיי הרצף. במובן זה, מפלגת "הימין החדש" אינה חדשה. היא מסמלת את הגדרתו מחדש של הציבור הדתי-לאומי הקלאסי ואת התקרבותו לציבור המסורתי והחילוני, על כל המשתמע מכך. במובן זה, חשוב לציין כי אחד התהליכים הבולטים בקרב הדתיים הקלאסיים ודתיי הרצף הינו התקרבות לתפישת הדת כשייכת למרחב הפרט, כלומר, תפישה חיובית בנוגע לניתוק דת ומדינה. זאת, בניגוד מוחלט לחרד"לים ולחרדים שרואים אידיאל במדינת הלכה ובהחלת ערכים דתיים על המרחב הציבורי. שותפותם של בנט ושקד היא טבעית לציבור זה ולכן מצליחה לסחוף מנדטים רבים מהבית היהודי אל עבר המפלגה החדשה.

איחוי השברים

מנגד, ישנן תופעות חיבור והתקרבות בין הציבור החרדי לבין הציבור החרד"לי הן במובן הפוליטי והן במובן האידיאולוגי-חברתי. במובן הפוליטי, כבר בבחירות הקודמות שנערכו ב-2015, ראינו את שיתוף הפעולה בין מפלגת עוצמה יהודית הפונה לציבור החרד"לי לבין מפלגת יחד של אלי ישי, אשר נודה ממפלגת ש"ס. מעניין לראות שלאחר היפרדות בנט ושקד מהבית היהודי, ישנו חיזור הדדי בין מפלגת עוצמה יהודית ומפלגת יחד לבין מפלגת הבית היהודי והאיחוד הלאומי.[1] עכשיו כשציבור הדתיים המודרני של בנט יצא מהבית היהודי, השותפות בין מפלגות אלו נראית מבטיחה וטבעית מתמיד. ייתכן כי תופעה זו רק תגבר אם וכאשר החיבור הפוליטי יוכיח את עצמו בקלפי. כמו כן, חשוב לציין כי ישנה תופעה (אם כי מצומצמת) של הצבעה למפלגות החרדיות בציבור החרד"לי.

במובן האידיאולוגי והחברתי, החיבור הפוליטי בין חלקים מהציבור החרדי לבין הציבור החרד"לי מתאפשר הודות למגמות הפוכות בציבורים אלו בנוגע לתפישת המדינה. לאחר ההתנתקות, בקרב חלק מן הציבור החרד"לי, החלו להופיע מגמות התרחקות מהמדינה והתגברות חוסר האמונה במדינת ישראל כ-"אתחלתא דגאולה". כלומר, התפישה הדתית-לאומית הקלאסית כי המדינה מהווה השלב הראשון לביאת המשיח ולגאולה. דבר זה מתבטא בתופעות כמו הימנעות מאמירת תפילה לשלום המדינה, התחמקות מגיוס לצה"ל ואי ציון אירועי יום העצמאות כיום חג.

במקביל, הציבור החרדי, בעיקר בפלג הבני ברקי ובציבור הספרדי, הולך ומתקרב לגישה אמביוולנטית ובנאלית ובמקרים מסוימים אף אוהדת כלפי המדינה. זאת, כתוצאה מתהליכי חברות עמוקים של החרדים בחברה הישראלית והפגת החשש הקיים בדורות האחרונים של הציבורי החרדי מהציבורי החילוני. הצטרפותה של תנועת ש"ס כחברה בהסתדרות הציונית העולמית בסיעה משותפת עם הליכוד ותפישות חרדיות בתקשורת המזהות את הציבור החרד"לי כחלק מן הציבור החרדי הן עדות לכך.[2]

אם כך, זעקות השבר שנשמעו בשבועות האחרונים מכיוונים שונים ב"ציבור הדתי-לאומי" על חוסר היכולת לגשר על הפערים בין הדעות השונות בציבור ועל הקרע שנפתלי בנט יצר במו ידיו, לא מעידות רק על צער ופחד מהעתיד הפוליטי שמהלך זה יצר. יותר מכך הן משקפות חוסר הבנה והכרה של רבים ב"ציבור הדתי-לאומי" בכך שלמעשה קיומו של ציבור זה תחת מסגרת אחת אינו אלא אשליה. למעשה, מדובר בקבוצה שהולכת ומתפרקת ונבנית מחדש בתצורות שונות ונפרדות כבר שנים, רק נותר להכיר במציאות ואולי אפילו לשמוח על כך שהחברה הישראלית אינה קופאת על שמריה אלא מתפתחת לכיוונים חדשים ומעניינים.

[1] מורן אזולאי, אלכסנדרה לוקש וניר (שוקו) כהן, "ישי: "לדרעי לא אכפת שש"ס תיעלם, אני שוקל איחוד עם הבית היהודי", 31.12.18.

יותם ברגר, "אחרי פרישת בנט ושקד, הבית היהודי מתלבט אם לחבור לעוצמה יהודית", 30.12.18.

[2] עיתון משפחה, גיליון 1225, עע' 14-15, 24.09.2015.