בחירת העורך

‎קורא‫/‬ת‫:‬

מפעל זיכרון השואה: הגיע העת לשינוי כיוון...

מפעל זיכרון השואה: הגיע העת לשינוי כיוון

,
דפוסי זיכרון השואה הקיימים עלולים לשרת את אויבי החופש ושונאי היהודים. הדרך לתקן את המצב היא לקשור את זיכרון השואה למאבק הכולל בטוטליטריות. הצעד הראשון יהיה הפיכת יד ושם למוסד לזכר קורבנות הטוטליטריות.

מפעל זיכרון השואה החל לאחרונה לעשות יותר נזק מתועלת. ב"תועלת", הכוונה היא להפנמה של ערכי החופש באופן כללי, ולמודעות לפוטנציאל ההרסני של האנטישמיות ולסכנה שבקיום הגלותי עבור היהודים באופן ספציפי. ב"נזק", הכוונה לשימוש ההולך וגובר בזיכרון השואה ובדימויי השואה בידי אלה ששונאים את אורח החיים החופשי באופן כללי ואלה השוללים את לגיטימיות הקיום היהודי החופשי באופן ספציפי. בעוד שמכחישי השואה בקרב אויבי החברה החופשית הופכים ליותר ויותר נדירים, הולכת ומתפשטת השפעתם של "מאמצי השואה". בהתבסס על דפוסי התעמולה האנטי-ציונית שהומצאו בברית-המועצות, הרדיקלים האנטי-ישראלים במערב מבצעים מהלך של "נאציפיקציה" של ישראל, והם מצליחים להחדיר את השיח הזה גם למחוזות יותר מכובדים. ולראיה – פליטות פה כאלה ואחרות של בכירי צה"ל.

התפתחות זו נראית במבט ראשון פרדוקסלית, אך למעשה היא הגיונית. ברגע שהשואה הפכה לקנה המידה האולטימטיבי לרוע האנושי, והשיח ההיסטורי עליה התמלא בטאבואים שונים ומשונים, הפיכתה לכלי בידי כוחות השלילה היתה רק עניין של זמן. למען האמת, דווקא התרומה החיובית של זיכרון השואה הייתה תופעה יוצאת דופן וחד-פעמית שהייתה כרוכה בנסיבות היסטוריות מיוחדות. זאת בזמן שההתמוגגות הפורנוגרפית מהרוע של השואה היא המצב ה"נורמלי" התואם את האינסטינקטים האנושיים העמוקים.

סיפור הזוועה הנאצית מושך קהל. ספרים על נאצים נמכרים טוב, וכך גם סרטי פעולה. משיכה זו אינה נובעת מטוהר הלב, להיפך – היא נובעת מהמעמקים האפלים ביותר של נפש האדם. מרבית בני האדם אינם מסוגלים להתמודד עם הצדדים האפלים של עצמם, ואחת הדרכים לברוח מהתמודדות זו היא להשליך את האופל הזה החוצה על ידי יצירה של אובייקט רוע אולטימטיבי שישמש כשעיר לעזאזל. יצירת אובייקט כזה מקנה תחושה של היטהרות מהרוע הפנימי. בתקופות רגועות או מלאות ביטחון עצמי, מדובר אולי בתרפיה חיובית. אבל בתנאים של משבר ואובדן קני-מידה וכיוונים מוסריים, האובססיה לאובייקט רוע דווקא מעצימה את הרוע בתוך בני האדם. הדימוי של האובייקט הרע גַדֵל מעבר לכל פרופורציה ומעורר היסטריה המתבטאת בציד מכשפות, ולעתים גם ברצח המוני. דפוס כזה של דינמיקה פסיכולוגית-חברתית הוא סיפור די ידוע. מקום טוב להתחיל להרהר עליו הוא ספרו של נורמן קוהן "השדים הפנימיים של אירופה".

גם העולם המערבי הנאור יצר לעצמו דימוי של רוע אולטימטיבי חיצוני. אבל דימוי זה היה יוצא דופן. בעבר, קורבנות ההיטהרות מהרוע היו בני אדם תמימים – כופרים נוצריים, יהודים, נשים שהואשמו בכישוף, וכו'. אך במחצית השנייה של המאה העשרים, הנאצים החליפו את כל אלה בדמיון המערבי. הדבר הייחודי כאן היה שהדימוי שיקף פחות או יותר את המציאות. הנאצים באמת היו אנשים רעים מאוד, ובפעם הראשונה בהיסטוריה, הצורך הפנימי ביצירת אובייקט רוע שימש למטרה חיובית. האובייקט של השנאה באמת היה ראוי לה.

אך העובדה שבמקרה של השואה הצורך ברוע חיצוני מצא את האובייקט המושלם שלו הינה תוצאה היסטורית מקרית. תחושת הסלידה מהנאצים הייתה במקומה, אך האינסטינקט שעליו אותה תחושה התבססה נשאר מסוכן. זאת מפני שאינסטינקט זה זקוק תמיד לריגושים טריים. ככל שאנחנו מתרחקים מתקופת מלחמת העולם השנייה, כך מטבע הדברים מיטשטש הזיכרון החווייתי של הרוע הנאצי וגובר הצורך בשעיר לעזאזל חדש שיהיה חי ומוחשי. בעת המעבר מהשנאה לנאצים לשנאה לאובייקט אחר, צפוי שהאובייקט האחר ייתפס כ"נאצי" מתוך הרגל רטורי. אחד המועמדים לתפקיד הרע האולטימטיבי החדש הוא השד הישן והמוכר של התודעה התרבותית האירופאית – היהודים. בניגוד לנאצים, היהודים קיימים ופורחים כאן ועכשיו, ועל כן השנאה כלפיהם יכולה להיות יותר מספקת. בקיצור, עבור אותם האנשים שמחפשים להשתחרר מהרוע הפנימי שלהם, היהודים – או ספציפית, מדינת היהודים – מתחילים להחליף את הנאצים כאובייקט האולטימטיבי לשנאה. היהודים הופכים לנאצים החדשים. ככל שהתהליך זה ילך ויעמיק, כך תודעת השואה, במקום למנוע את השנאה כלפי היהודים, רק תשמש לה לדלק.

למרות הסימנים המדאיגים, תהליך זה עדיין בראשיתו וייקח זמן עד שהוא יצבור תאוצה. את הזמן הזה כדאי להקדיש לחשיבה מחוץ לקופסה על השינויים הנדרשים במפעל זיכרון השואה. מה שנדרש הוא למתן את שני הקצוות במפעל הזה – הקצה ה"אוניברסליסטי" והקצה "הפרטיקולרי" היהודי. שניהם פונים לאינסטינקטים האפלים של האדם, ושניהם תורמים לאותה תוצאה – גרפיקה של הרוע אשר מעצימה את הרגשנות המובילה למוסרנות חסרת מעצורים, לטינה, ולטשטוש הגבול בין הטוב לרע. הנזק מהקו ה"פרטיקולרי" הוא שקו זה מוציא את היהודים מחוץ להיסטוריה והופך אותם למושא סביל של פשעי אחרים. הוא מנגיד את היהודים לעמים אחרים. בראיה כזאת, השואה נתפסת כתירוץ לבוא חשבון עם שאר העמים, כאשר כל אחד מהם מדורג ברמות שונות של רוע, בכפוף ל"תפקידו" בשואה. אך מסר פרטיקולרי קיצוני זה יכול בקלות להתהפך לקיצוניות השנייה, ולהתחלף במסר ה"אוניברסלי" שבו היהודי נשאר בתפקידו כמושא סביל, אבל כבר לא כאובייקט של רחמים אלא כאובייקט של סלידה. המעבר מהמסר הפרטיקולרי הקיצוני למסר "האוניברסלי" הקיצוני נקרא במחוזותינו "זיהוי תהליכים" של הפיכת היהודי לנאצי.

במקום זאת, חשוב להציע איזון בין המסר האוניברסלי למסר הפרטיקולרי. באיזון הזה השואה תישאר פשע בקנה מידה יוצא דופן אשר כוון נגד היהודים בשל יהדותם. אבל פשע זה לא נבע מתוך סכסוך לאומי בנאלי או סטראוטיפים שליליים, אלא היה מעשה סמלי של מלחמה כוללת נגד ערכי החופש והכבוד. השנאה ליהודים הפכה לסמל לשנאה לערכים אלה, וגם היום האנטישמיות הרדיקלית נשארת המנבא הטוב ביותר לתפיסות ששונאות את העולם החופשי. על בסיס השילוב הזה בין ההכרה בייחודיות הפשע נגד היהודים להכרה באוניברסליות של הרוע הטוטליטרי שביטא את עצמו באמצעות פשע זה, ניתן לבנות את מערכת הבריתות של הכוחות הדמוקרטיים המתנגדים לעריצות ולשקר. במלים אחרות, הדגש צריך להיות לא על טינה וחשבון היסטורי, אלא על השאיפה המשותפת של האנושות הנאורה לחופש ולכבוד.

מתוך ההרהורים שלעיל ניתן להקיש מספר תובנות מעשיות. אסתפק בינתיים בשתיים הדורשות תיקון מדיניות מיידי: היחס לגרמניה ומעמדו של המוסד יד ושם. באשר לגרמניה, הגישה הרחבה בקרב אזרחי ישראל וגרמניה באשר להצדקת שיתוף הפעולה ביניהן מבוססת על רעיון האחריות הקולקטיבית של האומה הגרמנית. בטווח הקצר, גישה זו הועילה, אך אם לא יתחולל בה שינוי, תוצאותיה בטווח הארוך עלולות להיות הרסניות. הסיבה לכך נעוצה בטעות המוסרית שביסוד גישה זו.

אחריות קולקטיבית ובין-דורית על פשעים אינה קיימת. הנכונות להודות באחריות הקולקטיבית תימשך רק כל עוד נשמרת הטראומה הרגשית מהאירוע עצמו. באופן בלתי-נמנע, תחושת הטראומה תלך ותתפוגג, וכל דור גרמני חדש ירגיש יותר ויותר את אי-הצדק שבהטלת האחריות הקולקטיבית. בשלב מסוים, הטינה המצטברת על שנים של הלקאה עצמית תופנה בעוצמה כנגד אלה שנתפסים, בצדק או שלא בצדק, כאחראים על הדרישה לאחריות הקולקטיבית – היהודים. זאת ועוד, מכיוון שצורות חשיבה שורדות זמן רב יותר מהתוכן של אותה החשיבה, ההרגל לייחס אחריות קולקטיבית יישמר גם אחרי שהנכונות להודות באחריות קולקטיבית עצמית תיעלם. אז, עקרון האחריות הקולקטיבית יתפרץ כנגד היהודים אשר ישחקו את התפקיד של הנאצים החדשים. אנחנו עדיין לא שם, וחשוב לנצל את הזמן שנותר על מנת לשנות את אופי היחסים עם גרמניה. במקום המסר השלילי של האחריות לשואה, יש לטפח מסר חיובי של שותפות דמוקרטית ציביליזציונית. לא ברור אם יש סיכויים רבים למהלך כזה, אבל בלעדיו היחסים הקיימים יוחלפו במדיניות של טינה כלפי היהודים וישראל בעתיד הקרוב מאוד.

הסוגיה השנייה היא אופיו של המוסד יד ושם. בשנים האחרונות, חלו במוסד זה מגמות מדאיגות של מוסרנות במסר השואה. הפרטיקולריות הקיצונית מוחלפת במהירות באוניברסליות הקיצונית, אוניברסליות מזויפת כי היא לא מונעת התנפלות פרטיקולרית על המדינות והעמים שאינם מתיישרים לפי המסר ה"אוניברסלי" – הפולנים, למשל. את המגמה הזאת יש לעצור. חשוב למצוא מודל חדש של איזון בין "פרטיקולרי" ל"אוניברסלי". מודל כזה יתבסס על מסר חיובי שיוביל לברית של כל הכוחות האנטי-טוטליטריים נגד הרוע שפקד את העולם במאה העשרים. הדרך להשיג זאת היא הרחבת משימתו של יד ושם. שליחותו של יד ושם צריכה להיות מעתה עיסוק בפשעי הטוטליטריות באופן כללי. ברור שמכיוון שמדובר במוסד ישראלי, הדגש העיקרי שלו יישאר שואת היהודים, אבל זאת במסגרת ועל רקע של מכלול הפשעים שבוצעו של ידי משטרים טוטליטריים. כך יוכל יד ושם להצטרף לרשת של מוזיאונים ומרכזים לחקר הטוטליטריות ולהפוך לראשון שביניהם – בשל המוניטין והמשאבים שלו. במקביל, חשוב לשחרר את תלותו של יד ושם מהשפעת תורמים מחוץ לישראל באמצעות הפיכתו למוסד ישראלי ציבורי לכל דבר הממומן באופן מלא מכספי הציבור. הדבר לא יהווה נטל משמעותי על הציבור אך הוא עשוי להציל אותנו מהתערבויות מזיקות של יד ושם בעניינים מדיניים, כפי שראינו בתגובתו הבעייתית בעניין היחסים עם פולין.


ד

מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית.