בחירת העורך

מקאנט לכאן: טשטוש הספירות

,
במאמר השני בסדרה על הנאורות, ורגע לפני הדיון העכשווי על השימוש במושג הנאורות, נבחן מה קרה עם המפעל הנאור במפגשו עם הפוסטמודרנה.

במאמר הקודם בסדרה זו דיברנו על המעבר הבעייתי שהיה לרעיון הנאורות כאשר נפגש הוא עם המודרנה. הנאורות על פי קאנט דגלה בפיתוח מחשבה אוטונומית אצל בני האדם תוך חיזוק ושמירה של המבנה ושל הפרקטיקות החברתיות. כלומר, היה עידוד של חופש המחשבה והביטוי אך עם מנגנון בקרה המותיר את החירויות הללו מחוץ לתפקידים המקצועיים והאזרחיים של הפרטים. בתחומים אלו, היה על בני האדם לשמור על מחשבה וביטוי העולים בקנה אחד עם התפקיד אליו נדרשו. את הדואליות הזאת ברמת חירויות המחשבה והביטוי ראינו כי המודרנה לא דאגה לשמור, ובדחיפתה האינטנסיבית אל גירוי האוטונומיות המחשבתיות אצל הפרטים, שכחה לדאוג למנגנון הביקורתי הנדרש לשימור הסדרים החברתיים ושיוך משמעות אליהם. ובכן, נותרנו עם אוטונומיה רחבה הנובעת מן הנתק של בני האדם מן האפוטרופוסים שקודם שלטו עליהם במישור האינטלקטואלי – הכנסייה, המדינאים, המשפחה וכו' –  וכך עברנו את המודרנה עם כוח רב בידי הפרט להפעיל, בפראות, את המנגנונים המחשבתיים – את התבונה, אך לא להתמודד עמה באחריות ולהגבילה לגבולותיה ולכיוון הפעולה הנכון בין הספרות השונות של השימוש בתבונה – מן הספירה הציבורית אל הפרטית.

לאחר הקדמה זו, הגענו אל הפוסט-מודרנה, ובה נעסוק כאן. כמובן שהגבולות בין שתי התקופות האינטלקטואליות/התרבותיות אינם ברורים ומחולקים, אלא מדובר בתהליך שבו לא ניתן להצביע על נקודות המעבר. ועדיין, ננסה כאן לשרטט את השינוי (או הפיצול) המשמעותי שאירע בתהליך המחשבה הנידון.

בעידן חדש זה אנו נתקלים בשתי אפשרויות בהסתכלות לאחור אל המודרנה: אחת חוזרת ומתקנת את המהלך הנאור והשנייה משליכה מן הטעות אל חזון הנאורות. באופן מפורט יותר, האפשרות הראשונה מאופיינת בזיהוי התהליך שאירע במודרנה ביחס למפעל הנאורות כסטייה מהפרויקט המקורי ופעולה למען תיקון המצב: מחשבה ביקורתית על מה שנעשה במודרנה וחזרה אל תהליך הנאור ההדרגתי והמבוקר. אפשרות זו גוזרת הבנה כי תהליך ביסוסה של הנאורות הינו תהליך אקטיבי ולא טבעי, והבדלה בין רעיון הנאורות לאופן בו האינטלקטואלים פיתחו אותו בתקופה שעברה. נזכיר כאן קטע מן המאמר "תשובה לשאלה: נאורות מהי?" בה קאנט אומר "עשוי ציבור להגיע לנאורות רק בהדרגה. מהפכה תגרום לביטולם של רודנות אישית ושל דיכוי על ידי רודפי בצע או רודפי שלטון, אבל לעולם לא לשינוי דרך החשיבה" (קאנט, ע. "תשובה לשאלה: נאורות מהי?". מתוך "הנאורות – פרויקט שלא נשלם?" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. עמ' 46). נוכל להבין את האופן בו רעיון האוטונומיה המחשבתית פותח במודרנה כמהפכני מדי, חד ובלתי מבוקר. כאשר ניטשה לדוגמה, בתור פילוסוף מודרני, מודיע על מותו של האל, הוא לא רק דן במסגרת הספרה הציבורית באידאה של האל ומערער על מוסדותיו בתור סמכות מחשבתית – באופן המעודד את יציאת הרבים אל בגרותם – אל הנאורות – אלא הוא פוגע באפשרות של המשך פעולה תחת אותם מוסדות בספרה הפרטית. לאחר זיהוי הבעיה היה ניתן לעשות קריאה חוזרת של הכתבים המודרניים תוך סינון של אלו המסיגים את הגבולות מן הספירה הציבורית – בה הדיון אמור להיות חופשי לחלוטין – אל הספירה הפרטית אשר אמורה לתפקד גם תחת שינויים במחשבה של הפרטים.

האפשרות השנייה, זו שבעיקר אומצה בעידן שלאחר המודרנה, מזהה בטשטוש שבין שתי הספרות של השימוש בתבונה מהלך מתחייב בהתפתחות המחשבה. יתרה מזו, לא רק שגבולות אלו  הינם מלאכותיים לשיטתה, אלא שהאופן היחיד בו ניתן להשפיע ולהביא לשינוי אמיתי בסדרים החברתיים הלקויים הנו על ידי טשטוש הגבולות בין שתי הספרות של השימוש בתבונה. לדבר יש שני שלבים עיקריים אשר מתקיימים בתהליך הביקורתי של הפוסטמודרנה.

השלב הראשון מביא לעבודה ביקורתית בתוך הספרה הפרטית ומפרק אותה ממשמעות מבפנים. הערעור על מוסדות חברתיים/אזרחיים/דתיים שונים מתוך המוסדות עצמם, מתוקף התפקידים אשר אמורים לשרת את אותן מערכות, פוגע באפשרות של אותם מוסדות להמשיך להתנהל. כאשר כהן הדת חושב באופן אוטונומי בזמן שהוא מתפקד ככהן דת במוסד הדתי, הוא פוגע בהתנהלות התקינה של אותו מוסד. כך גם קורה כאשר פקיד המס חושב באופן אוטונומי על צדקת גביית המיסים (בהנחה שהמערכת אינה אידאלית) תוך כדי שהוא בתפקידו. כאשר פירוק פנימי זה קורה – תוך עבודה אינטלקטואלית אוטונומית של בעלי התפקידים במערכת – המערכות הנידונות נפגעות בהתנהלותן ונפגעת כך גם משמעותן. ערעור פנימי זה מרוקן את המוסדות ממשמעויותיהם אשר אנו קוראים להם בשמות כמו אלוהים, ערבות לאומית וכו', ומפשיטה אותם למונחים פחות פרטיקולריים של יחסי כוח.

השלב השני של הדבר הוא בבחינת ראיית טשטוש הגבולות בין המושאים השונים וראיית הדיון בכולם במישור מטא. משמעות זו הינה תוצאה של הבנה כי קיימים יחסי גומלין של יחסי הכוחות בין התחומים השונים, באופן שאחד משפיע על השני ושפעולות בתחומים ומוסדות מסוימים משפיעות גם על תחומים אחרים. קשה להסביר באופן מדויק את האופן בו ההשפעה הבין-מושאית הזו עובדת, אך אחת הדוגמאות הטובות ביותר לכך היא בסיסמה "The personal is political" ("האישי/הפרטי הוא פוליטי/ציבורי"). סיסמה זו אשר הובאה על ידי הגל השני של התנועה הפמיניסטית בשנית השישים/שבעים, טוענת שאין להפריד בין בעיות פרטיות (משפחתיות וזוגיות למשל) של נשים לבין בעיות הקורות במישורים הציבוריים של חייהן של נשים (הזכות להצבעה, מעורבות בשוק העבודה וכו'), שכן התחומים הללו בעלי השפעות הדדיות אחד על השני. לפי הטוענים בזכות סיסמה זו, אין הבדל אמיתי בין יחסי הכוח הפועלים במישור אחד לבין אלו הפועלים במישור השני ויש להביא את כל אלו לדיון הציבורי/פוליטי בדבר מעמד האישה בחברה. אין ייחודיות אמיתית בין התחומים/המושאים והם כולם חלק ממכלול שלם יותר המונע על ידי יחסי כוח.

כפי שניתן לראות, מגמות אלו מרחיקות אותנו עוד יותר מן היסוד המבוקר של השימוש בתבונה אשר דגלה בו הנאורות, ונוצרת תמונת עולם בעייתית עבור המפעל הנאור, כאשר מן הדיון בהתקדמות אל עבר האמת, אנחנו עוברים לדיון על מאבקים בין כוחות מנוגדים. בסיום ניתוח היסטורי זה, אשר לצערי נאלץ להיות פשטני למדי אך מצביע לראייתי על עיקר ההתפתחויות, במאמר הבא נתחיל את הדיון העכשווי שלנו: למה אנחנו מתכוונים היום כאשר אנחנו מדברים על נאורות – אם שאיפה נוסטלגית של חזרה לנחלת העבר או מפעל בעל משך ישיר ורציף? והאם יש בכלל אפשרות לפעול לפי עקרונות נאורים בזמננו שלנו ובעתיד?


אלי בנימין ישראל

ברזילאי-ישראלי, סטודנט לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים - בהתמקדות על פילוסופיה יוונית ופילוסופיה חדשה. כותב על פילוסופיה, אקטואליה, תרבות ועוד.